"שמר ושמעת את כל הדברים האלה אשר אנכי מצוך למען ייטב לך ולבניך אחריך עד עולם כי תעשה הטוב והישר בעיני ה' אלקיך" (דברים יב,כח). '"שמור ושמעת”. אם שמעת מעט, סופך לשמוע הרבה. אם שמרת מעט, סופך לשמור הרבה. אם שמרת מה ששמעת, סופך לשמור מה שלא שמעת. שמרת מה שבידך, סופך לשמור לעתיד לבא. דבר אחר: זכה אדם ללמוד תורה, זוכה לו ולדורותיו עד סוף כל הדורות. ד"א: שמור ושמעת – כל שאינו בכלל משנה, אינו בכלל מעשה' (ספרי). שתי הדרשות האחרונות מובנות, אבל הדרשה הראשונה, תחילתה מובנת, אבל אמצעיתה לא מובנת 'אם שמרת מה ששמעת, סופך לשמור מה שלא שמעת', הרי אם אתה לא שומע אז כיצד תדע מה לשמור (כמו שהדרשה השלישית אומרת שאם אינו בכלל משנה אינו בכלל מעשה, כיון שלא יודע מה עליו לעשות)? אולי אפשר שזהו הסבר, שקודם נאמר שמי שלומד מסיעים אותו משמים ללמוד עוד, ומי ששומר מסייעים בידו משמים לשמור עוד, והרי איך יכול לשמור יותר אם לא לומד (הרי בלי ששומע לא יודע מה לעשות)? לכן מפרש מיד שכאשר אתה שומע ועושה (שבלי שמיעה אי אפשר לעשות), אז משמים יסייעו לך לשמוע ולעשות עוד, וכך הכוונה 'אם שמרת' עכשיו 'מה ששמעת, סופך לשמור מה שלא שמעת' עכשיו, אלא יסייעו לך משמים לשמוע אח"כ כדי לעשות, וכך יתקיים בך 'אם שמרת מעט סופך לשמור הרבה'. אולם זה קצת דחוק. בפשטות י"ל שהכוונה שיש שמיעה של היסודות וחלק מהפרטים, ואח"כ כשאדם לומד ומברר עוד אז מגיע גם לעוד פרטים כיצד יש לעשותם. לכן זהו שאם שמרת מה ששמעת סופך לשמור עוד דברים על בסיס הדברים של מה ששמעת. וממילא יוצא שיש שלושה עניינים, מי ששומע מסייעים אותו לשמוע יותר, מי שעושה מסייעים אותו לעשות יותר ע"י שיגידו לו מה לעשות, ומי שלומד ועושה יעשה יותר ע"פ מה שלמד בעצמו (שנתקל בדברים נוספים בעשייתו ומברר מה דינם). נראה עוד שיש עומק בדרשה זו, שיש בה רמז לפרוש הרמב"ן. הרמב"ן אומר על הפס': '"שמר ושמעת את כל הדברים האלה" – לא הזכיר בכאן "חקים ומשפטים" או "עדותיו ומצותיו", אבל אמר "את כל הדברים" להכניס בשמירה זו גם הטוב והישר כאשר פירשתי בסדר ואתחנן (לעיל ו יח)'. ואלו דבריו ב"ואתחנן”: '"ועשית הישר והטוב בעיני ה'” – … ולרבותינו בזה מדרש יפה, אמרו: זו פשרה ולפנים משורת הדין. והכוונה בזה, כי מתחלה אמר שתשמור חקותיו ועדותיו אשר צוך, ועתה יאמר גם באשר לא צוך תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו, כי הוא אוהב הטוב והישר. וזה ענין גדול, לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו, וכל משאו ומתנו ותקוני הישוב והמדינות כלם. אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה, כגון "לא תלך רכיל" (ויקרא יט טז). "לא תקום ולא תטור" (שם פסוק יח). "ולא תעמוד על דם רעך" (שם פסוק טז). "לא תקלל חרש" (שם פסוק יד). "מפני שיבה תקום" (שם פסוק לב) וכיוצא בהן, חזר לומר בדרך כלל, שיעשה הטוב והישר בכל דבר, עד שיכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין. וכגון מה שהזכירו בדינא דבר מצרא (ב"מ קח), ואפילו מה שאמרו (יומא פו) פרקו נאה ודבורו בנחת עם הבריות, עד שיקרא בכל ענין תם וישר' (רמב"ן. דברים ו,יח). לפי זה אפשר להבין מה שנאמר כאן בספרי, שאם אתה לומד ועושה את רצון ה', אז אתה מתרגל ברצון ה', וכך אתה מוסיף ללכת ע"פ רצון ה'. דבר זה אינו קיים כשאתה רק לומד, כיון שאם אתה לא לומד אז אתה לא יודע מה לעשות, וגם אם אתה רק לומד אבל לא עושה דברים כאלו, אז אתה לא מעורה עם האנשים כדי לדעת איך לחבר זאת למעשה, מה טוב בעיני האנשים. לכן רק ע"י שאתה לומד ועושה, אז אתה תבוא לעשות דברים נוספים גם בלי לשמוע אותם, אלא אתה תבין זאת מדעתך שכך רצון ה'. עוד מובא בספרי: '"את כל הדברים האלה אשר אנכי מצוך”. (משנה אבות ב א) שתהא מצוה קלה חביבה עליך כמצוה חמורה. "כי תעשה הטוב והישר”. הטוב – בעיני שמים, והישר - בעיני אדם, דברי ר' עקיבא. ר' ישמעאל אומר, הישר בעיני שמים, והטוב בעיני אדם, וכן הוא אומר (משלי ג ד): "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם”'. כך שבפס' מובא על עניני לימוד ומעשה, קלים וחמורים, בין אדם למקום ובין אדם לחברו. לכן הפס' כאן מובא לפני "כי יכרית ה' אלקיך את הגוים אשר אתה בא שמה לרשת אותם מפניך וירשת אתם וישבת בארצם" (דברם יב,כט), כיון ששלמות התורה היא דווקא בא"י: 'ד"א "ואבדתם מהרה" – אע"פ שאני מגלה אתכם מן הארץ לחו"ל, היו מצויינים במצות; שכשאתם חוזרים לא יהיו לכם חדשים' וכו' (ספרי "עקב" מג). '"וזהב הארץ ההיא טוב”, מלמד שאין תורה כתורת א"י ולא חכמה כחכמת א"י. "שם הבדולח ואבן השוהם" וגו', מקרא משנה ותלמוד ותוספתא ואגדה' (ב”ר טז,ד). גם קודם נאמר על קרבנות במקדש ("ובאת אל המקום אשר יבחר ה'”. פס' כו), כרמז על א"י שירושלים היא פסגתה, וכאן מקדשים את העולם כולו לה'.