פרשת ואתחנן - פרשת המקדש

ונאכל מפריה – ונברכך עליה בקדושה

הרב ישראל אריאל שליט"א

ראש ישיבת המקדש

וראש ומייסד מכון המקדש

מובא במסכת סוטה אודות תחנוניו של משה להכנס ארצה (יד, א): 'דרש רבי שמלאי: מפני מה נתאוה משה רבינו ליכנס לא"י? וכי לאכול מפריה הוא צריך? או לשבוע מטובה הוא צריך? אלא כך אמר משה: הרבה מצות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בארץ ישראל, אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי; אמר לו הקב"ה: כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר? - מעלה אני עליך כאילו עשיתם!'

מקשה בעל תורה תמימה: איך יתכן, שלאחר גמרא מפורשת זו האומרת, שאין ראוי להכנס לארץ לאכול מפריה ולשבוע מטובה, תקנו חכמים בגמרא - וכך מובא להלכה בסידורים, לומר בברכה אחרונה: 'וְעַל אֶרֶץ חֶמְדָּה טוֹבָה וּרְחָבָה שֶׁרָצִיתָ וְהִנְחַלְתָּ לַאֲבוֹתֵינוּ לֶאֱכֹל מִפִּרְיָהּ וְלִשְׂבּוֹעַ מִטּוּבָהּ, רַחֵם נָא ה' אֱלֹהֵינוּ עַל יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ וְעַל יְרוּשָׁלַיִם עִירֶךָ וְעַל צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ וְעַל מִזְבְּחֶךָ וְעַל הֵיכָלֶךָ, וּבְנֵה יְרוּשָׁלַיִם עִיר הַקֹּדֶשׁ בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ וְהַעֲלֵנוּ לְתוֹכָהּ וְשַׂמְּחֵנוּ בְּבִנְיָנָהּ וְנֹאכַל מִפִּרְיָּהּ וְנִשְׂבַּע מִטּוּבָהּ וּנְבָרֶכְךָ עָלֶיהָ בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה'.

במיוחד יש להעיר על נוסח האשכנזים. שכן הספרדים אומרים – 'לאכול מפריה ולשבוע מטובה' רק פעם אחת בקשר ל'ארץ חמדה טובה ורחבה', ואילו האשכנזים מוסיפים ואומרים פעם נוספת, גם בקשר לירושלים, היינו, אחרי שנעלה לתוכה ונבנה מזבח והיכל - 'נאכל מפריה ונשבע מטובה'. הדבר תמוה, שכן, מובא בפסחים (ח, ב): 'מפני מה אין פירות גינוסר בירושלים - כדי שלא יהו עולי רגלים אומרים: אלמלא לא עלינו אלא לאכול פירות גינוסר בירושלים - דיינו, נמצאת עלייה שלא לשמה. כיוצא בו אמר רבי דוסתאי ברבי ינאי: מפני מה אין חמי טבריא בירושלים - כדי שלא יהו עולי רגלים אומרים: אלמלא לא עלינו אלא לרחוץ בחמי טבריא - דיינו, ונמצאת עלייה שלא לשמה'. נמצא, שהננו מבקשים את הדבר הלא נכון: לעלות לירושלים כדי לאכול ולשבוע מטובה, ותהיה העליה שלא לשמה – אתמהה!

ודומה, שניתן להסביר בקשה זו לאור מה שכתב הרמח"ל במסילת ישרים (כו - בביאור מדת הקדושה): 'והנה, האיש המתקדש בקדושת בוראו אפילו מעשיו הגשמיים חוזרים להיות ענייני קדושה ממש, וסימניך - אכילת קדשים, שהיא עצמה מצות עשה, ואמרו ז"ל (ספרא): כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים… אך הקדוש הדבק תמיד לאלהיו, ונפשו מתהלכת בין המושכלות האמתיות באהבת בוראו ויראתו, הנה נחשב לו כאילו הוא מתהלך לפני ה' בארצות החיים עודנו פה בעולם הזה. והנה איש כזה הוא עצמו נחשב כמשכן, כמקדש, וכמזבח… כי השכינה שורה עליהם כמו שהיתה שורה במקדש, ומעתה, המאכל שהם אוכלים הוא כקרבן שעולה על גבי האישים… - כן המאכל והמשתה שהאיש הקדוש אוכל, עילוי הוא למאכל ההוא ולמשתה ההוא, וכאילו נקרב על גבי המזבח ממש… וכבר הזכירו ז"ל בענין אבני המקום שלקח יעקב ושם מראשותיו (חולין צ"א): מלמד שנתקבצו כולן והיתה כל אחת אומרת: עלי יניח צדיק ראשו! כללו של דבר ענין הקדושה הוא, שיהיה האדם דבק כל כך באלהיו, עד שבשום מעשה אשר יעשה לא יפרד ולא יזוז ממנו יתברך, עד שיותר יתעלו הדברים הגשמיים אשר ישמשו לאחד מתשמישיו במה שהוא משתמש בהם, ממה שיורד הוא מדביקותו ומעלתו בהשתמשו מדברים גשמיים'.

נמצא, שזוהי התפילה: שנעלה לארץ ולירושלים ונהיה בדרגה חדשה, כלומר, נבנה מקדש ומזבח, ולא רק האכילות במקדש יהיו בקדושה ובטהרה, אך גם שאר האכילות של ארץ ישראל וירושלים, יהיו כולן אכילות שבקדושה כאכילת קרבן, וכאשר 'נאכל מפריה ונשבע מטובה' – 'נברכך עליה בקדושה ובטהרה!'

על כך, אפוא, התפלל משה: אעברה נא ואראה… ההר הטוב הזה והלבנון – זה בית המקדש – כדברי חז"ל, ואז, כשאקיים את המצוות המתקיימות בארץ ובמקדש, גם אוכל פירותיה בקדושה ובטהרה.

שבת שלום