chiddush logo

מאכל שבישל גוי

נכתב על ידי גל גל, 22/7/2020

 

בס''ד   דברים: כיצד ניתן לאכול במסעדה שגוי בישל בה

פתיחה

בפרשת השבוע מספרת התורה, על תחילת נאומו של משה לבני ישראל, בו הוא חוזר על אירועים שאירעו לעם ישראל במצרים ובמדבר סיני. בדבריו מזכיר משה את בקשתם של בני ישראל לעבור דרך ארץ שעיר בדרכם לארץ ישראל, בקשה שנדחתה על ידי האדומים, למרות שעם ישראל הציע להם כסף תמורת האוכל והמים שיאכלו וישתו בדרך.

כפי שנראה בהמשך, חז''ל במסכת עבודה זרה (לז ע''ב) למדו מפסוק זה את האיסור לאכול אוכל שבושל על ידי גוי, ובכך נעסוק הפעם. דין זה מצוי מאוד ולא רק לגרים בחו''ל - במסעדות ובבתי מלון לא מעטים גויים מבשלים את האוכל, ובעקבות כך יש לברר: איזה מאכלים כלולים בגזירת 'בישולי נכרים', וכיצד יכולים בתי העסק 'להפוך' את המאכל לבישול יהודי ולפתור את הבעיה.

בישולי נכרים

הגמרא במסכת עבודה זרה (לה ע''ב) מונה מספר איסורים הקשורים לדיני אוכל: אכילת פת גויים (בו לא נעסוק הפעם), מאכלים שבישל גוי (שלקות), חלב שגוי חלב מבלי שישראל רואהו (עיין בדף לפרשת וירא שנה א' בעניין זה) ועוד. נחלקו הפוסקים האם מדובר באיסור דאורייתא או דרבנן, מחלוקת שמשפיעה על הדין במקום שיש ספק מאכל אסור, שבדרבנן מקילים ובדאורייתא מחמירים:

א. רבינו תם (ד''ה והשלקות) סבר, שהאיסור לאכול אוכל שבישלו גוי - קדום יותר מהאיסור לאכול פת נכרי. ראייה לדבריו הביא, מכך שהגמרא למדה בהתחלה את איסור שלקות מהפסוק בפרשתנו ''מים בכסף תתן לי''. אמנם לבסוף הגמרא דוחה את הראייה, אבל עצם כך שהייתה הווא אמינא ללמוד מפסוק, מוכיחה שמדובר בגזירה קדומה יותר.

מדוע על השלקות גזרו לפני גזירת הלחם? רבינו יונה (מובא בריטב''א ד''ה ושלקות) פירש, שבמציאות בה יהודים וגוים מעורבבים יחד ולא תמיד יש מאפיות ליהודים, גזירה על אכילת לחם של גויים קשה מאוד, ולכן העדיפו שלא לגזור אותה בהתחלה וגזרו רק על השלקות. לאחר מכן, כאשר ראו שיש יותר מדי קירוב דעת עם הגויים, הוסיפו גם את הגזירה על הלחם, ובלשונם:

''וגם הרב רבינו יונה ז"ל כך פירש בשם רבותיו כפירושו של רבינו תם ז"ל, ויהיב טעמא למילתא (= ונתן טעם לדבריו), כי בתחילה לא רצו לגזור על הפת מפני חיי נפש כי הרבה סומכין על הפלטר (= האופה) מה שאין כן בשלקות, ואחרי כן כשראו שצריך לגדור בדבר יותר ושהיה לו קירוב עם הגוים מחמת הפת גזרו עליו.''

ב. הריטב''א (שם) חלק על דבריהם, וסבר שעל פת הגויים גזרו לפני גזירת השלקות, וכפי פשט המשנה שמונה את איסור אכילת לחם שאפה גוי קודם השלקות. לדעת הריטב"א, הסיבה שהגמרא שואלת מהו מקור איסור אכילת שלקות, אינו בגלל שהמקור קדום, אלא בגלל שמדובר בגזירה פחות סבירה מהגזירה על לחם (שמקרב הרבה יותר), לכן חיפשו אסמכתא בפסוקים.

טעם האיסור

לאחר שראינו את האיסור לאכול מאכלות אסורות, נראה את מחלוקת הראשונים בשאלה מדוע אסור לאכול אוכל שבישל גוי:

א. רש''י (לה ע''ב והשלקות) פירש, שהטעם של גזירת השלקות זהה לטעם שנאסר יין של גוי - משום חתנות. אם גוי יבשל ליהודי, עלולה להיווצר קירבה ביניהם, דבר שיוביל לחתונה בין בתו של הגוי ליהודי וכפי שקרה פעמים רבות בהיסטוריה. כך פירשו גם הריטב''א (שם), הרמב''ם (מאכלות אסורות יז, ט) ועוד, ובלשונו של הרמב''ם:

''ויש שם דברים אחרים אסרו אותן חכמים ואף על פי שאין לאיסורן עיקר מן התורה גזרו עליהן כדי להתרחק מן העכו"ם עד שלא יתערבו בהן ישראל ויבאו לידי חתנות, ואלו הן: אסרו לשתות עמהן ואפילו במקום שאין לחוש ליין נסך, ואסרו לאכול פיתן או בישוליהן ואפילו במקום שאין לחוש לגיעוליהן.''   

ב. רש''י בהמשך הגמרא (לח ע''א ד''ה מדרבנן) חלק וסבר, שרק שתיית יין גויים נאסרה מחשש לחתנות, משום ששתיית יין מביאה קירבה מרובה. אכילת מאכל שעשאו גוי לעומת זאת נאסר, בגלל החשש שהגוי יערב דבר טמא בתוך המאכל ויכשיל את היהודי במאכלות אסורות, וכך הביא גם האור זרוע (עבודה זרה קצב) בשם הרשב''ם.

נפקא מינה בין השיטות, יכולה להיות בדינו של מומר (יהודי חוטא) שבישל אוכל. הפתחי תשובה (יו''ד קיג) הביא בשם התפארת למשה, ששאלה זו תלויה במחלוקת הראשונים. אם הטעם הוא משום חתנות, אז אין בעיה, כי אחרי הכל בתו של המומר יהודייה. לעומת זאת אם הטעם הוא שמא יאכילנו דבר טמא - חשש זה שייך גם במומר.

למעשה הוא פסק להקל מכיוון שמדובר בספק דרבנן, וכך נקטו להלכה גם החתם סופר (או''ח קכד) כף החיים (שם) והרב אשר וייס (דברים), שצירפו את העובדה שלדעת רוב הפוסקים כפי שראינו לעיל הטעם הוא משום חתנות. הפרי מגדים (או''ח שכה) לעומת זאת נקט שמאכל של מומר אסור באכילה, וככל הנראה תפס שהטעם העיקרי הוא שמא יאכילנו דבר טמא (ועיין הערה[1]).

אלו מאכלים נאסרו

לאחר שראינו את טעמי הגזירה וההשלכות לכך, יש לראות את המחלוקת בשאלה איזה מאכל נאסר. כפי שכותבת הגמרא (לח ע''א), לא כל מאכל שגוי מבשל אסור משום בישולי גויים, ונחלקו האמוראים מה נכלל בגזירה:

לדעת הישיבה בסורא, כל דבר שזקוק לבישול כדי לאוכלו - אין בו משום בישולי גויים. משום כך ירקות וכדומה, אינם נכללים בגזירה, כי אפשר לאוכלם חיים. בישיבה בפומפדיתא חלקו וסברו, שירקות נכללות בגזירה, ורק מאכלים שאינם מספיק חשובים כדי לעלות על שולחן מלכים (למשל גרעינים), אין בהם משום איסור בישולי גויים.

מה הסברא להקל במאכלים אלו? הרמב''ם כתב, שמכיוון שכפי שראינו הסיבה המרכזית לגזירה היא החשש שמא יווצר קירוב בין היהודי לגוי, במאכל מאכל פשוט הגוי לא יזמין את היהודי לביתו, ואין חשש שתיווצר קירבה ביניהם. אפשרות נוספת כתב הרשב''א (תורת הבית ז, ג) שמכיוון שמדובר במאכלים פשוטים, גם אם היהודי יאכלם בביתו של הגוי לא תיווצר מכך קירבה.

השתתפות ישראל בבישול

למרות שכפי שראינו אסור לאכול לחם שאפאו גוי, חכמים הציעו פתרון כיצד להפקיע את הלחם 'מרשותו' של הגוי. אם ישראל משתתף באפיה, מדליק את התנור וכדומה - מותר לאכול מהלחם. נחלקו הראשונים האם היתר זה נאמר גם בבישולי גויים:

א. הר''ן (טו ע''ב בדה''ר) סבר, שרק באפיית לחם הקלו בהסקת התנור, מכיוון שהיא מלאכה משמעותית בהכנתו, אבל בבישול של שאר דברים הדלקה של האש בלבד לא מספיקה. ראייה לשיטתו הביא מדברי הגמרא הכותבת, שבשר לא נחשב בישולי גויים אם ישראל מניחו על האש, משמע שצריך להשתתף בבישול ממש ולא רק בהדלקת האש, ובלשון רבינו יונה (אגרת התשובה, לח):

''לא ייתן הנכרי המחבת לתוך האש אפילו השליך ישראל עץ אחד בתנור שאין התנור נכשר בהשלכת העץ אלא לאפות הפת בלבד אבל לא תבשיל, אלא צריך שייתן היהודי את המחבת לתוך התנור למקום הראוי להתבשל שם.''

כדברי רבינו יונה והר''ן פסק להלכה בראשונים גם הריב''ש (סי' תקיד), וכן הסכימו הפוסקים הספרדים, השולחן ערוך (יו''ד קיג, ו) ובעקבותיו הבן איש חי (חקת, יח) והרב עובדיה (יבי''א ה, י). כמו כן, לשיטתם לא מספיק שהיהודי יניח את הקדירה על האש, אלא צריך שבזכות הנחתו המאכל יתבשל לפחות שליש בישול ('בן דורסאי').

ב. בניגוד לדעת הפוסקים הנ''ל, הרמ''א (דרכי משה אות ד) פסק בעקבות המרדכי (תתלא) ותרומת הדשן, שנוהגים להתיר את בישולי השפחות הגויות שהיו מבשלות בבתי היהודים, כי בטוח אחד מבני הבית חיתה בגחלים במהלך הבישול. עולה מדבריו, שאפילו אם היהודי לא הדליק את האש אלא רק חיתה בגחלים - כבר פעולה זו מפקיעה את הבישול מבישולי גויים, ובלשונו:

''ובהגהות שערי דורא כתב בשם מהרא"י (סי' עה אות ב) ז"ל, בכמה מקומות נוהגין להתיר להניח שפחות גויות לבשל ולצלות בבית, ואין שולחין יד בתבשיל או בצלי כלל, ואפשר שסמכו אהא דאי אפשר שלא יחתה אחד מבני הבית בגחלים. ושמעינן מכאן, דחיתוי מהני אפילו לא כיוון להתיר על ידי חיתוי זה, אלא עשאו בלא כוונה וכן הוא בכלבו.''

בעקבות דברי הרמ''א, בחלק מהמסעדות נהוג להשאיר להבה המחוברת לגז שדולקת באופן קבוע שהודלקה על ידי יהודי, וממנה לוקח הגוי אש. אמנם, מובא בשם הגרש''ז אויערבך (שערי הוראה יו''ד עמ' קט), שראוי להחמיר ולא לסמוך על אש שהודלקה בעבר ודולקת באופן קבוע, ושכל תבשיל ותבשיל יהודי ידליק את האש תחתיו.  

הדין בדיעבד לספרדים

במסעדות ובבתי מלון רבים מעסיקים פועלים ערבים שמבשלים את האוכל, ורבים נוהגים לסמוך על הרמ''א, מכיוון שכדי לצאת ידי חובת השולחן ערוך שמצריך שליש בישול, יש לממן עובד יהודי נוסף שיבשל את האוכל (דבר שעולה כסף רב). הרב עובדיה (יבי''א יו''ד ט, ו) דן האם בלית ברירה אפשר להתארח במקומות אלו, ולמעשה פסק שיש למקלים על מי לסמוך בגלל מספר סיבות:

סיבה ראשונה: ראשית כפי שראינו לעיל, דעת הרמ''א להקל, ולשיטתו מספיק שהיהודי (או משגיח הכשרות במקרים הללו) ידליק את האש בלבד. אמנם הספרדים פסקו להלכה כדעת השולחן ערוך והבן איש חי, אך טוען הרב עובדיה שפסקו כמותו רק 'בתורת ספק', ולכן כאשר יש צירופים נוספים אפשר להקל.

סיבה שנייה: נחלקו הראשונים, מה דינם של שפחות המבשלות בבית יהודים. הראב''ד (תוספות ד''ה אלא) סבר, שחז''ל לא גזרו על בישולי גויים כאשר הבישול מתבצע בביתו של היהודי, כי אז החשש שמא יערב הגוי דבר טמא או שמא הדבר יוביל לחתנות נמוך. רבינו תם (שם) חלק על דבריו וסבר, שחז''ל גזרו גזירתם בכל עניין, ולא חילקו בין המקומות, ותמיד יש לחוש, ובלשונם:

''אומר ר' אברהם דאסרו חכמים רק כשהעובד כוכבים מבשלם בביתו, אבל כשהוא מבשל בביתו של ישראל אין לחוש לא לחתנות ולא לשמא יאכילנו דברים טמאים. ולא הודה לו רבינו תם דכיוון שהעובד כוכבים מבשל, לא חלקו כלל חכמים בין רשות הישראל לרשות העובד כוכבים ולעולם יש לחוש.''

להלכה השולחן ערוך (קיג, ד) פסק כדעת רבינו תם האוסר, מכיוון שכמותו נקטו להלכה גם הרא''ה (בדק הבית ג, ז) והרשב''א (א, סח). הרמ''א (שם) לעומת זאת, שמקל בכל ענייני בישול פסק, שבדיעבד אם הגוי בישל ללא ידיעת היהודי אפשר להקל בעקבות שיטתו של רבי אברהם.

ממשיך הרב עובדיה וכותב בעקבות הבן איש חי (רב פעלים או''ח ד, ו) ועוד פוסקים, שאמנם השולחן ערוך פסק כדעת הרשב''א, וגם הרמ''א שהקל הקל רק בדיעבד, אבל הרי דעת רבי אברהם שאפשר להקל לכתחילה כי אין חשש קירוב, לכן אפשר לצרף את דבריו להקל בבית מלון ובמסעדות, שהפועלים שכירים של יהודי ונחשבים כאילו עובדים בביתו.

סיבה שלישית: המהריט''ץ (קסא) פסק, שמאכל המתבשל בבית חרושת לא שייך בו איסור בישולי גויים, מכיוון שבכהאי גוונא אין קירוב שיכול להביא לחתנות. אמנם הריב''ש (תקיד) כתב שחז''ל לא חילקו בין המקרים, וכך פסקו הרשב''ץ (א, פט) והחיד''א (שיו''ב קיב, ט), אך מכל מקום ניתן להוסיף את שיטתו כסניף להקל, וכן כתב האגרות משה (יו''ד א, מח) שאין למחות במקילים.

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה כדי שעוד אנשים יקראו[2]...



[1] בעבר (ויקרא שנה א') עסקנו בשאלה האם שייכים כיום דיני מומר, או שמא מי שאינו מקיים מצוות נחשב תינוק שנשבה, וראינו את מחלוקת הפוסקים בעניין. במקרה זה לעומת זאת, כולם יודו שיש להתייחס למי שאינו שומר מצוות כמומר, מכיוון שהחשש הוא שמא יערב טריפות, ואם אותו יהודי חשוד על כך, אין זה משנה אם גדרו כתינוק שנשבה או כמומר.

 [2]מצאת טעות? רוצה לקבל כל שבוע את הדף למייל, לשים את הדף במקומך או להעביר למשפחה? מוזמן: tora2338@gmail.com

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה