פרשת דברים תש"ף

פרשת המקדש: הרב ישראל אריאל

השכינה עושה לגאולת ישראל – והשופטים והמנהיגים מעכבים בעדה

שני דברים נאמרו לישראל בעת שעמדו לצאת מהר סיני לארץ ישראל, כמובא בדברים (א, ו) האחד – לצאת משם למסע כיבושים בארץ ישראל, דבר שני - נצטוו ישראל באותו מעמד (בעת ההיא) להעמיד שופטים עליהם. הפרשנים מסבירים, ש'בעת ההיא' ענינו, שמצוה זו ניתנה אף היא בחורב כנ"ל.

נמצא, שלצורך התוכחה, בחר משה מתוך הדברים הרבים שנצטוו ישראל לרגלי הר סיני, את שני הצוויים האלה, ולא ברור הקשר בין הדברים, שכן, מה ענין העמדת שופטים בישראל לתוכחה זו?

אולם, דומה, שרצה משה להעמיק את תוכחתו, בבחינת, ראו מה גרמתם לעצמכם! שכן, כמובא ברש"י (א, ב) על הפסוק: 'אחד עשר יום מחורב': 'אמר להם משה ראו מה שגרמתם! - אין לכם דרך קצרה מחורב לקדש ברנע… ואף היא מהלך אחד עשר יום, ואתם הלכתם אותו בשלשה ימים… וכל כך היתה שכינה מתלבטת בשבילכם למהר ביאתכם לארץ, ובשביל שקלקלתם - הסב אתכם סביבות הר שעיר ארבעים שנה'.

על כך מוסיף משה ואומר: 'ראו מה גרמתם לעצמכם!', שכן כזכור לכם העמדתי עליכם שופטים ומנהיגים שינהיגו אתכם בדרך טובה, והנה, במקום לשמוח על הידיעה שהולכים לכבוש את הארץ, באתם אתם עם השופטים שמיניתי עליכם, ואמרתם (דברים א, כב): 'נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר'. והנה, מה יצא מן השופטים והנשיאים שנשלחו ארצה? - הם הרי אלו אשר המיסו את לב העם!

נמצא, שהשכינה 'מתלבטת' כדי לזרז את כיבוש הארץ ולהביאכם אל המנוחה ואל הנחלה – בבחינת 'אחישנה', ואילו שופטיכם אשר בחרתם לכם, הם אשר הערימו קשיים, והם העושים הכל כדי לעכב את גאולתכם – שתהיה בבחינת 'קימעא קימעא'!

וכך הדבר למרבה הצער בדורנו, שהקב"ה הביא את ישראל במלחמת ששת הימים למרחבי ארץ ישראל – ארץ חמדה טובה ורחבה, כן הביא הקב"ה את ישראל לאחר אלפיים שנות ציפיה למקום המקדש – והכל בימים אחדים בדרך פלא, דבר  שלא נראה בישראל מזה אלפים בשנים. והנה, משבאו ישראל למקום המקדש, במקום לחדש ימינו כקדם, היינו, לבנות את הבית לחדש את עבודת הכהנים ושירת הלויים והעליה לרגל, ובמקום ליישב את מרחבי ארץ ישראל בהמון, החלו תוהים: מי אנו שנבנה מקדש? מי אנו שנחזיק בחלקי ארץ ישראל? כך החלו ה'מנהיגים' וה'שופטים' לקלף את עם ישראל מכל המתנות הנפלאות שהנחילה להם ההשגחה העליונה מלא חופניים. וכך הננו הולכים ודלים, ונפרדים מחלקי ארץ בסיני ביהודה ובשומרון, ומאויימים בידי 'שופטינו' ו'מנהיגינו' כי עלינו להיפרד גם מירושלים וממקום המקדש – חלילה.

כל זאת, בסברות של טעם ובדברי נבואה: 'לא איכשר דרא!' וכך ב'דרשות' מן הפסוקים: מצוה מן התורה - ללכת 'קימעא קימעא'! וכדאי בזיון וקצף!