עיין יו"ד ריש סימן רס"ד דיון גדול בעניין אם אישה כשרה למול. ועיקר הסוגיה בע"ז כז:

יש להעיר מסוגייתנו שנוקטת בפשטות:

"באת אישה לפני שמלה בנה ראשון ומת, שני ומת, שלישי ומת... המתינה לו ומלה אותו".

אמנם כבר בסוגיית שם הקשו מציפורה ודחקו לקרוא "ותקח" בפתח, "ותכרת" בצירה. היינו דאמרה לאיניש אחרינא ועבד.

וגם כאן שערי דחוקים לא ננעלו, שנתנה לאחר למול ונקרא על שמה. מבמ הפשט שהיא מלה.

ואם כבר הבאנו את הסוגיה משם: לכאורה קשה, שגוי פסול למילה. אז למי ציפורה נתנה למול? הרי כל בנ"י היו במצריים?

בשאגת אריה דחק שהיה עימם ישראל. או לדעת הרמב"ם שאף בני קטורה בציווי, יש לומר שמלה ע"י אחד מבני קטורה החייבים במילה (וכיוון שבאו ממדיין הוא מיושב מאוד, שמדיין הוא מבני קטורה).