נושא המאמר – סוף מעשה במחשבה תחילה!

ברק הינו ילד נחמד יפה תואר ויפה מראה. אך הוריו חשים כי הוא לא כך כך מתחבר לדרך התורה אליה הם מכוונים אותו. הוא בוחר לפתור דילמות עם חברים ע"י מכות במקום לדבר, לשקר במקום לומר את האמת הצרופה. בגיל קטן יחסית הוא מתחיל להימשך לדברי חול יותר מאשר לדברי קודש, התפילה זה ממנו והלאה שלא נדבר על ללמוד גמרא בחשק ובהתלהבות. מהיכן זה נובע שואלים ההורים את עצמם?

פרשת השבוע ויחי אנו לומדים על הברכות שהעניק יעקב אע"ה לבניו. "ראובן בכורי אתה כוחי וראשית אוני יתר שאת ויתר עז..."[1] יעקב אע"ה מודיע לבנו שהוא ראשית אונו וכי הוא בנו בכורו. האור החים הקדוש שואל מדוע היה צריך להודיעו על כך? ובלשונו הטהורה, "מה חידוש מודיע יעקב לראובן כי הוא הבכור"  עכ"ל.  וא"כ מדוע נלקחה הבכורה ממנו והועברה ליוסף? ואם תאמר כי בעבור סיבת "..כי חללת יצועי עלה ..." מדוע לא נתנה ליהודה או לשאר אחים גדולים?

על מנת לענות על שאלות אלה מביא הרב את דברי הזוה"ק[2], וז"ל: "בשעתא דעאל לגבה דלאה, כל ההוא ליליא רעותה ולבה הוה ברחל, דחשיב דרחל איהי". פירוש העניין  כך הוא – בליל הכלולות של יעקב אע"ה החליף לבן הרשע את רחל בלאה, יעקב אע"ה לא ידע זאת, כידוע. ולכן במחשבתו הטהורה של בחיר האבות הייתה דמותה של רחל, בשעת מעשה.לאה אמנו התעברה ונולד ראובן הבכור, על פי כוונת האב הייתה צריכה להימשך נשמתו של יוסף בביאה זו אך מכיוון שהרשע החליף את הנשים נמשכה נשמת ראובן. מכל האמור יוצא שיוסף היה צריך להיות הבכור אלא שרק עקב טעות קריטית יצא ראובן, ולכן הבכורה איננה שלו באמת. הסבר זה עונה על השאלות מדוע נלקחה הבכורה מראובן ונתנה דווקא ליוסף.

אך זאת יש לדעת, כי נשארה הקושיא השלישית שהיא – מדוע בברכת ראובן מוזכר חטאו " כי חללת יצועי עלה"  אשר ממנה מובן שזו סיבת נטילת הבכורה ממנו. הלא אפילו אם לא היה מחלל יצועי אביו הייתה הבכורה ניטלת ממנו, כמבואר. 

ולישב העניין, כותב האו"ח הקדוש, וז"ל – "דבר ידוע כי כל הרוחניות שבעולם מתחלק לשלוש בחינות, האחד קדושה ואחד חול ואחד חלק רע.  וכל אחת מהשלוש תוציא ענפיה ותתאוה לבחינתה. חלק הקדושה יפריח ענפי הטוב והאושר הנצחי, ותתאוה למושכלות.  חלק החול יתאוה לאכול הערב לפה והנחמד לעין, ויבנה בתי אבנים ועפר, ויכונן מלבושים והכנות נדמים, (חיי באשליות). חלק הרע יתאוה לכל תיעוב ויעשה כל אשר שנא ה', ויבחר לגזול ולרמות ולשקר ולאכול חלק הטמא , נבלות וטרפות שקצים וכו'. ויערב לנפשו לחבק בשר טמא... ומשלושה אלה ישנו כל הוה וכל נמצא, בין מחלקי הטוב  והטהרה, בין מחלקי הממוצע והוא שאנו קוראים 'חול', בין בחלקי הרע והטמא." עכ"ל הטהורה.

על מנת ליישר קו עם כל הקוראים ובכך נתיישר כולנו אל המטרה שבמאמר זה אבהיר את הנקודות המנחות. שלושה חלקים קיימים בכל אדם ואדם, בין רשע ובין צדיק. ואלו הם :  חלק קדושה, חלק חול וחלק טומאה. והחלקים האלה מנווטים את התנהגות האדם באשר הוא אדם. אלה החלקים משמשים כדחפים פנימיים אשר איתם צריך האדם 'לעבוד'  או להתנגד להם כל ימי חיי. אם נקח לדוגמא את החלק 'החול'  המשקף את ההתנהגויות הנובעות מהתאוות למראה העין, ולכן האדם יעדיף לקנות את דבר הנחמד למראה העין למרות שהוא איננו צריך אותו. עצם היותו  יפה יש בכך סיבה מספיק טובה וראויה על מנת שהאדם ישקיע בו את מיטב כספו. כמו כן חלק הקדושה משפיע על הרצון ללמוד וללמד לשמור ולעשות. בחיי השגרה אנו רואים ילדים אשר נטייתם הטבעית הינה לבחור בעשיית רע, מין יצר רע גדול שתשתולל ללא הבחנה ואין ההורים מבינים מה זה ועל מה זה. מהיכן יש לו לילד את האנרגיה השלילית הזו?

כעת נוכל לשאול, האם החלקים שבאישיות נקבעים ע"י רצונו של הילד או שהוא נולד כך? שאלה נוספת הינה, האם החלקים האלה שווים? אם לא, אז מי קובע את הגודל היחסי של החלק המשפיע באישיות?

כאן מסביר לנו האו"ח הקדוש כי את המהלך הבא וז"ל – "גם יש לגלות הבחנה אחת בזה, כי יש אדם כי יולד יהיה טבעו להוט אחר עשות רע ויגדל עשות רֶשַע, ויש אדם טבעו בלי שום טֹרַח יחדל מבחינת הרע ובנקל יחזור לאחור אם יחפוץ. דבר זה ימשך מההרכבה בשעת הזריעה. אם נפש האדם הזורעת חושבת בחשק המעשה לצד המעשה כי יערב לו, ואין צריך לומר אם יתן עינו בכוס אחר או יחשוב מחשבות שלא במינו הטהור... כי המחשבה באותו מצב בונה הבנין בנולד. וזה לך עיקר גדול כי המזריעים הם הבונים לנפש הנולד, ואם תזרע בנקיון וטוהר, קדיש משמיא נחית. ואם תולָד בו כל שהוא מחלק הרע, דרך שם תיכנס בחינת הרע ותעל צחנתו ובאשו. זה הכלל לא יתאוה לבחינת הרע אלא מינו וכל שאין מין רע כל עיקר לא תתאוה לדבר."  עכ"ל. 

היוצא מדברי קודשו הוא: כי ההורים הם הקובעים גם את איפיון רכיבי האישיות וגם את עוצמתם. מדדי ההתחלה של חלקי האישיות בתינוק הנולד. כעת התנהגות הילד מנוהלת ע"י דחפיו שמקורם בחלקי אישיותו, כאמור. אם כן אין לנו ההורים "רשות" להתנפל על ילד שהתנהגותו לא עולה בקנה אחד עם הקו החינוכי שלנו בבית. מפני שעל פי דברי קודשו של האו"ח הקדוש אנו ההורים גרמנו, שתלנו את המרכיבים האלה באישיות ואף קבענו את עוצמתם.  ילד המשקר הרבה או הגונב, המלשין, המרמה. זה שלא אוהב להתפלל ללמוד את הגמרא הקדושה, לעזור לזולת ועוד כל התנהגות שההורים היו מעדיפים כי היא לא תהיה נחלת בנם היקר. את כל זאת הוא קיבל מאיתנו.  אם כן ישאל השואל היכן זכות הבחירה? הייתכן שלילד אין את היכולת לבחור בין טוב לרע? הרי זה יסוד תורתנו הקדושה! הבה ונתבונן בהמשך דברי האו"ח הקדוש.

"וגזר ה' שיהיה חלק הקדושה מצווה לעשות כן וחלק החול רשות. ובעת אשר ידבק האדם בבחינה אחת מהם כמו כן תדבק נפשו בשורש ההוא אם לטוב אם להופכו, ומעתה, הגם שתהיה נפש האדם טהורה וברה. באמצעות אשר יכניס לפנימיותו מחלק הרע תהיה הנפש ההיא מעורבת מב' בחינות טוב ורע וזה יסובב לנפש ההיא טעימת המר להתיסר...   " עכ"ל.

ההבנה בזה הינה כי האדם בעצמו מחליט, בוחר איזה חלק באישיותו יפעל יותר, הצורך הבסיסי קיים על פי נתוני הפתחה דהיינו בשעת ההזרעה וכעת על הילד לפעול על פי הדחפים הקיימים בו. יישנם בני אדם שהחלק היחסי באישיותם נוטה יותר לצד הקדושה וישנם כאלה שאישיותם נוטה לצד החול או לצד הטומאה. דהיינו מתקיים איזון נפשי בין שלושת החלקים במידה והחלק של הקדושה מקבל יותר אזי החלק של החול והחלק של הטומאה מונמכים באופן יחסי, וכן במידה והחלק של

החול משפיע יותר על האישיות אזיי שני החלקים האחרים מונמכים. לאחר שהבנו את דברי קודשו ניתן להסיק כי כל החינוך עליו מדברים ואותו לומדים הנצרך והחיוני הינו רק בדיעבד ולא לכתחילה. שהרי אם היינו מסוגלים להיות כל כך מכוונים יראים ושלמים בשעת מעשה הרי כל הילדים היו צאן קדושים ללא כל בעיות התנהגות כלל וכלל. ולא היינו צריכם להשקיע מאמץ ולו הקטן ביותר על בעיות התנהגות אלא היינו עסוקים רק בלהטמיע בהם את לימוד התורה הקדושה ואת דרכי היראה והכל היה בא על מקומו בשלום. ומשלא כך הם פני הדברים אנו ההורים והמלמדים, המורים והמחנכים זקוקים ללמוד את כל נושאי החינוך על מנת שננסה לתקן את אשר בנינו.

אין בדברים אלה מלהכניס יאוש ח"ו בהורים, שכן הילד כבר נולד ובאישיותו נמצאים הרכיבים אותם הזכרנו על פי מדיי ההתחלה. דווקא עקב הידיעה הזו עלינו לפעול ללא לאות על מנת להנחיל לילדנו היקרים והחשובים את הדרך אשר ילכו בה. ומזה נבין עד כמה אל לנו לפגוע בציפור הנפש של הילדים ע"י שמאשימים אותם בכל מיני האשמות שווא כגון – ילד שלא אמר אמת, מיד תולים על צווארו את הדימוי, "שקרן" ילד שלקח דבר מה ללא רשות "גנב" ילד שהרביץ "תוקפן" ילד שלא משתף את האחר במשחק "אנוכי". לכל המילים האלה אין מקום במחשבה החינוכית האמיתית של ילדי ישראל.

השבוע הובא לידיעתי מקרה אשר בו אמרה מנהלת 'בכירה' לאחת מתלמידותיה היקרות כי היא, המנהלת, "חשה ירידה רוחנית אצל הילדה"  ילדה בת 10 אשר ספק אם  הבינה כלל את המשפט "אני חושבת שיש לך ירידה רוחנית" משפט כזה יש בכוחו להרוס יותר מאשר לבנות את נפש הילד. על פי מה שלמדנו עד כה – אותה ירידה רוחנית נובעת מחלק החול שבאישיות אז מדוע הילדה צריכה לספוג הערה כזו משפילה? ועוד מהדמות שאמורה להיות הכי חינוכית שיש! מה אשמה הילדה כי היא חשה ירידה רוחנית? גם אם נכון הדבר, וכי היא עושה זאת בכוונה. או כאשר הורים המשפיעים על התנהגות ילדיהם רק ע"י הערות וביקורת, רק מה לא לעשות. כל היום הילד שומע רק מה לא טוב אצלו. וכי הוא רוצה להתנהג באופן כל כך לא משביע רצון? בוודאי שהוא היה מעדיף להיות הילד הכי טוב. את הכלים הוא צריך לקבל מההורים והמורים.

·         לסיכום.

אנו ההורים קובעים באופן מוחלט הן את הרובדים והן את עוצמתם באישיות הילד. לילד אין ידע מוקדם על עצמו ולכן הוא לא יודע מה עליו לעשות על מנת להשתנות. את זה אנו ההורים והמחנכים צריכים להעניק לו. חשוב מאוד לא להאשים את הילד אלא להכווין אותו אל המטרה היעודה. כאשר יוסף הצדיק ראה כי אביו מסכל את ידיו בברכות הוא לא הבין מדוע. אך הסביר לו אביו כי בנבואה הוא רואה שמבני בניו יצאו גם מלכים רשעים. מיד פתח בתפילה לבורא עולם על הצלחת נכדיו ניניו וכל יוצאי חלציו. ברק, איתו פתחנו את המאמר ניסה אך לא הצליח להתפלל יפה, ניסה ולא הרגיש את הטעם המתוק שבגמרא הקדושה. אין כל סיכוי לתת לו לטעום ע"י שהמורה שלו יאמר עד כמה נופת צופים הם דברי הגמרא. בדיוק כפי שאין כל סיכוי להסביר לילד את משמעות התפילה על ידי לחץ וצעקות. אין זו דרכו של עם ישראל. תפילתו של יוסף הצדיק על צאצאיו וצאצאי צאצאיו אותם לא ראה ובוודאי שאין סיכוי שיכיר. זו דרכו של עם ישראל.

שבת שלום.