כשמסיימים לומר פרקי אבות בשבת, נוהגים לומר את המשנה שבסוף מסכת מכות: 'רבי חנניא בן עקשיא אומר: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר (ישעיה מב, כא) “ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר” (מכות ג,טז). מסביר הרמב"ם את דברי רחב”ע: 'רבי חנניא בן עקשיא אומר רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה וכו' – מעקרי האמונה בתורה, כשיקיים אדם מצוה מתרי״ג מצות כראוי וכהוגן, ולא ישתף עמה כוונה מכוונת העולם בשום פנים, אלא שיעשה אותה לשמה מאהבה, כמו שבארתי לך, הנה זכה בה לחיי העולם הבא. ועל זה אמר רבי חנניא כי המצות בהיותם הרבה, אי אפשר שלא יעשה אדם בחייו אחת מהם על מתכונתה ושלמותה, ובעשותו אותה המצוה תחיה נפשו באותו מעשה. וממה שיורה על העיקר הזה, מה ששאל ר׳ חנניא בן תרדיון: מה אני לחיי עוה״ב? והשיבו המשיב: כלום בא מעשה לידך? כלומר נזדמן לך לעשות מצוה כהוגן? השיבו כי נזדמנה לו מצות צדקה על דרך שלימות ככל מה שאפשר, וזכה לחיי העוה׳׳ב. ופירוש הפסוק "ה׳ חפץ למען צדקו" לצדק את ישראל "למען כי יגדיל תורה ויאדיר"' (פרוש המשניות לרמב”ם, מכות שם). [ראה בהרחבה הסבר למשנה הזו ב'אבות לבנים' פרק א, למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א]. מדוע מסיימים במשנה זו את הפרקים בלימוד במסכת אבות? מסביר רש"י: 'ולא אמר למילתי' גבי מסכת אבות אלא במס' מכות, באלו הן הלוקין, ולפי שיש בה סיום נאה נהגו כל העם לאומרו בסוף כל פרק ופרק. לפי שא"א קדיש על משנה אלא על האגדה, דאמר מר: ויהא שמיה רבא דאגדתא'. אולי אפשר להוסיף עוד, שאת מסכת אבות במקור היו לומדים בין פסח לשבועות (ומזה המשיכו גם לשבתות שאח"כ), כדי להתכונן לקראת מתן תורה. לכן מובן שמביאים את המשנה הזו, שיש בה משום הבנה גדולה בעניין נתינת התורה, לקראת קבלת התורה בשבועות. אולם נראה שיש בזה גם משום העקרון של המסכת, שמדוע נקראה שמה מסכת אבות? מביא מרן הגרח"ד שליט"א (שם) כמה הסברים. ביניהם יש הסברים שנראה שעל פיהם ניתן להבין מדוע הצמידו את המשנה הזו. ע"פ התפא"י הסיבה היא שנקראת מסכת אבות משום שהיא מולידה שמירת התורה: 'נמצא שהישרות (=ישור) הדעות והמידות הן אבות מולידות שמירת התורה, אשר בה ישלים גופו ונשמתו לשלם חיוביו לאלקים ואדם'. ממילא ראוי להצמיד לזה את המשנה במכות, שבה למדים שיש בתורה ריבוי מצוות כדי להשלים את האדם לה'. הסבר נוסף על שמה של המסכת מובא בבינה לעיתים, שמסביר שנקראת מסכת אבות כי מיועדת במיוחד לאבות שילמדו את בניהם, כדי להדריך אותם לעבודת ה'. לפי זה מובן שיש חשיבות גדולה מאוד תמיד להזכיר את המשנה הזו, כי אחת הטענות של הצעירים (ולא רק אצלם...) זה שהתורה כ"ך גדולה שאינם יכולים לעמוד בה, וכך מתרחקים מהתורה. לכן חשוב מאוד להדגיש את החשיבות של ההבנה הנכונה בריבוי המצוות בתורה. אולי גם ע"פ ההסבר של רש"י שנקראת מסכת אבות בשל שדבריה הם דברי החכמים (שנקראים אבות), אז זה קשור למשנה של רחב"ע, כיון שיש שאיחדו את מסכת מכות עם מסכת סנהדרין (וכך מובא בכת"י קאופמן, בסיום מכות: 'חסלת סנהדרין יד'), כך שזה דבר ראוי להביא כאגדתא (כמו שמסביר רש"י שזה בשביל הקדיש) את סוף מסכת סנהדרין, כעין אבות שהיא ע"ש החכמים. מי שמביא את הדברים האלה הוא רחב"ע, נראה שבשמו נרמז הדבר (שלכן היה מחובר לדבר זה במיוחד). שמו הוא חנניה (בנוסח הרמב"ם) או חנניא (בנוסח שלנו). בשמו מרומז 'חנן י'ה', שה' חנן אותנו בכוחות שונים, ולכן יש שכוחו מושך אותו למצוה זו, ויש שכוחו מושך אותו למצוה אחרת. לכן הקב"ה הרבה לנו מצוות כדי שכל אחד ואחד יוכל להתחבר למצוה שהוא הכי מתחבר אליה, וכך יעשה אותה בשלמות. ואפשר לקרוא בשמו הפוך (בנוסח שלנו): 'אין נח', כרמז להסברו של הריב"ן את המשנה: 'לזכות את ישראל – כדי שיהו מקבלין שכר במה שמונעין עצמן מן העבירות. לפיכך הרבה להן, שלא היה צריך לצוות כמה מצות וכמה אזהרות על שקצים ונבלות, שאין לך אדם שאינו קץ בהן, אלא כדי שיקבלו שכר על שפורשין מהן' (ריב"ן מכות כג,ב). שכך מרומז בשמו, שיש מצוות שאין לאדם רצון לעשותם, שאין נח לו לעשותם, ובכ"ז התורה מצוה, שזה כדי להרבות שכר. גם רמוז בשמו שה' חנן אותנו במצוות, ושיש כח אפילו באחד מהם לקדשנו לה', שהמצוות הם תרי"ג, והקדמונים ביררו וצמצמו את הכח שיש בהתחברות עוד ועוד, עד למצוה אחת. כאשר הראשון שהתחיל לצמצם זהו דוד, כמובא בגמ': 'דרש רבי שמלאי: שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה. שלש מאות וששים וחמש לאוין, כמנין ימות החמה, ומאתים וארבעים ושמונה עשה, כנגד איבריו של אדם... בא דוד והעמידן על אחת עשרה. דכתיב... בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר (חבקוק ב, ד) "וצדיק באמונתו יחיה"' (מכות כג,ב-כד,א). לכן מרומז בשמו חנניא, שה' 'חנן' אותנו בכח המצוות, וההבנה הזו באה בעקבות הבירור והפרוט שהתחיל בדוד שהעמידם על 'יא'. או 'חנני-א', שאפילו מצוה אחת חננה אותי לשלמות הקדושה. והוא 'בן עקשיא', עקשיא כרומז לקושי, לומר שאע"פ שריבוי המצות נראה כקשה, בכ"ז התוצאה (הבן) של ריבוי המצוות, זהו הדבקות בקדושה שיש בלפחות במצוה אחת שיעשה האדם. (או עקשיא רומז לקושי, ו'בן' רומז שאנו בנים לה', שלכן רצה הקב"ה לזכותינו).