כב,ג: וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם, מְאֹד--כִּי רַב-הוּא: כמות היא איכות, למי שעיניו נתונות בחומר ולא ברוח. מואב לא חשש מעם ישראל בגלל הניסים שה' עשה להם במצרים ובדרך ובמלחמה עם סיחון ועוג, אלא מפני הכמות 'כי רב הוא'. חששו של מואב היה הכמות: הִנֵּה כִסָּה אֶת-עֵין הָאָרֶץ (פסוק ה'), ולכן בלק לוקח את בלעם למקום בו יראה רק חלק מהעם: אֶפֶס קָצֵהוּ תִרְאֶה, וְכֻלּוֹ לֹא תִרְאֶה (פסוק יג).

כד,י-יא: וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל-בִּלְעָם, לָקֹב אֹיְבַי קְרָאתִיךָ, וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ, זֶה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים. וְעַתָּה, בְּרַח-לְךָ אֶל-מְקוֹמֶךָ; אָמַרְתִּי כַּבֵּד אֲכַבֶּדְךָ, וְהִנֵּה מְנָעֲךָ יְהוָה מִכָּבוֹד: סופם של ספקנים באמונה בה' ושל עובדי אלילים – שיאמינו בה'. בלק שלא הכיר בה' ובמניעיו של בלעם לשמור את דברי ה', נאלץ בסוף מפגשו עם בלעם להודות בקיומו של ה' ולציין וְהִנֵּה מְנָעֲךָ יְהוָה מִכָּבוֹד. כן הדבר קרה עם עבד אברהם שהסתפק אם אלוהי הארץ (אלילים) או אלוהי השמיים הם מנהלי העולם: וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר שָׁמַע עֶבֶד אַבְרָהָם אֶת-דִּבְרֵיהֶם; וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה, לַיהוָה (בראשית כד,נב), וכן הדבר עם פרעה שבתחילה הקשה: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה--מִי יְהוָה אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ (שמות ה,ב) ולבסוף הודה: וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה, וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, חָטָאתִי הַפָּעַם:  יְהוָה, הַצַּדִּיק, וַאֲנִי וְעַמִּי, הָרְשָׁעִים (שמות ט,כז).