יג,טז: וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן-נוּן, יְהוֹשֻׁעַ: שם אדם מגן עליו. משה שם לבו שכנשיא אפרים יהושע קרא לעצמו 'הושע' (ורק כאן הוא נקרא כך), ורצה להזהיר שלא לשנות את השם, והחזירו להיות 'יהושע' כפי שהיה מוכר לאורך כל התורה, החל ממלחמת עמלק והיותו משרת משה.

יד,טו-טז: וְאָמְרוּ, הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר-שָׁמְעוּ אֶת-שִׁמְעֲךָ, לֵאמֹר. מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת יְהוָה, לְהָבִיא אֶת-הָעָם הַזֶּה, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע לָהֶם: צדק ואמת צריכים לא רק להיעשות אלא גם להיראות ולהישמע. משה מתריע בפני ה' שאל לו להמית את העם בדֶבֶר (פסוק יב), לא כי אין זה צעד נכון, אלא כי הדבר יתפרש אצל הגויים כחולשת ה', ויתחלל בזה שמו.

טו,ב: דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם:  כִּי תָבֹאוּ, אֶל-אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם, אֲשֶׁר אֲנִי, נֹתֵן לָכֶם: עיסוק בעתיד עשוי לעורר תקוה ממצב קשה, וכן עשוי להשכיח זיכרונות עבר שרוצים לשכוח. העם זה עתה גזר על העם עונש נורא של 40 שנות גלות במדבר ומות כל הגברים בני 20 עד 60, והנה עובר מיד לדבר על העתיד הרחוק בעוד 40 שנה לכשיבואו אל הארץ, ומצווה אותם דיני עולה וזבח, ולאחר מכן דיני תרומה (החל בפסוק יט), ובכך מפיח בהם עידוד ותקווה כדי לעבור את העונש שנגזר עליהם ביתר קלות.

טו,לט: וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת-כָּל-מִצְו‍ֹת יְהוָה, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם: עזרים חיצוניים מסייעים לעבודה ה', אם הם נעשים בכוונה תחילה כדי שיזכירו זאת. ה' מצווה על עשיית ציצית דווקא על כנפות הבגד, ובכך האדם ייזכר במצוות, כיוון שלכך כיוון ה'. אם ה' לא היה מצווה על הציצית סביר שהציצית לא הייתה מזכירה לאדם את מצוות ה'.