"וירדו הם וכל אשר להם חיים שאלה ותכס עליהם הארץ ויאבדו מתוך הקהל" (במדבר טז,לג). 'ואמר רבי ירמיה בר אלעזר: שלשה פתחים יש לגיהנם, אחד במדבר, ואחד בים, ואחד בירושלים. במדבר דכתיב (במדבר טז, לג) "וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה". בים דכתיב (יונה ב, ג) "מבטן שאול שועתי שמעת קולי". בירושלים דכתיב (ישעיהו לא, ט) "נאם ה' אשר אור לו בציון ותנור לו בירושלים", ותנא דבי רבי ישמעאל: "אשר אור לו בציון" זו גיהנם, "ותנור לו בירושלים" זו פתחה של גיהנם' (עירובין יט,א). מה העניין שיש לגיהנום שלושה פתחים, וכי לא היה מספיק אחד? אולי יש שלושה כרמז שיש שלושה סוגי יורדים לגיהנום, יש כאלו שמיד עולים ולא נפגעים מהגיהנום כמו שמופיע קודם בגמ': 'דאמר ריש לקיש: פושעי ישראל אין אור גיהנם שולטת בהן, ק"ו ממזבח הזהב, מה מזבח הזהב שאין עליו אלא כעובי דינר זהב, עמד כמה שנים ולא שלטה בו האור, פושעי ישראל שמליאין מצות כרמון, שנאמר (שיר השירים ו, ז) "כפלח הרמון רקתך", ואמר ר"ש בן לקיש: אל תיקרי רקתך אלא ריקתיך, שאפי' ריקנין שבך מליאין מצות כרמון עאכ"ו'. יש סוג שני של כאלו שיורדים לגיהנום וסובלים, כמו שמובא בגמ' בב"מ: 'דאמר רבי חנינא: הכל יורדין לגיהנם חוץ משלשה. הכל ס"ד? אלא אימא: כל היורדין לגיהנם עולים, חוץ משלשה שיורדין ואין עולין. ואלו הן: הבא על אשת איש, והמלבין פני חבירו ברבים, והמכנה שם רע לחבירו' (ב"מ נח,ב). ופרש תוס': 'חוץ מג' שיורדין ואין עולין. אין לפרש דאין עולין לעולם, דהא אמרינן בסמוך הבא על אשת איש יש לו חלק לעולם הבא. אלא ה"פ: כל היורדין עולין מיד, ואין אור של גיהנם שולט בהן' וכו'. ויש סוג שלישי של רשעים גמורים, כאותם רשעי אומות העולם ('בפושעי עובדי כוכבים'. עירובין שם). לכן כיון שיש בכל אלו ירידה לגיהנום, לא ראוי שיהיו כולם יחד (כעין שלא קוברים רשע אצל צדיק), ולכן יש כעין שלושה פתחים לגיהנום, כדי לחלק ביניהם. אולי גם זה משום שיש כמה דברים שיש בהם סכנה, שלכן אומרים עליהם ברכת הגומל: 'אמר רב יהודה אמר רב: ארבעה צריכין להודות: יורדי הים, הולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא' (ברכות נז,ב). לכן כיון שיש סכנה באלו, אז יש קשר בזה לקירוב המיתה, שהשטן מקטרג. לכן זה כעין פתח של גיהנום, שזה לאחר המיתה, והשטן מקטרג שיקבל גיהנום. לכן יש אחד בים, כנגד יורדי הים, ויש אחד במדבר כנגד יורדי המדבר, ויש אחד באזור ירושלים כנגד חולה וחבוש, ששניהם ביבשה ובירושלים כרמז לקירבה לשכינה, כרמז שהם קשורים לריחוק מהקדושה, כיון שהם חוטאים, שלכן באים עליהם היסורים האלו (חולי או מאסר): 'אמר רבא, ואיתימא רב חסדא: אם רואה אדם שיסורין באין עליו, יפשפש במעשיו, שנאמר (איכה ג, מ) "נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה'” (ברכות ה,א). לכן בפתח גיהנום של ירושלים יש רמז לשנים – שני תמרים (כעין רמז ל"צדיק כתמר”, לעומת אלו שהם חוטאים): 'והאמר ר' מריון אמר ר' יהושע בן לוי, ואמרי לה: תנא רבה בר מריון בדבי רבי יוחנן בן זכאי: שתי תמרות יש בגי בן הנום, ועולה עשן מביניהן. וזו היא ששנינו: ציני הר הברזל כשירות, וזו היא פתחה של גיהנם' (עירובין שם). אולי אפשר שזה קשור למה שנאמר קודם בשם ריב"א: 'וא"ר ירמיה בן אלעזר: בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם. מדת בשר ודם, מתחייב אדם הריגה למלכות, מטילין לו חכה לתוך פיו כדי שלא יקלל את המלך. מדת הקב"ה, אדם מתחייב הריגה למקום, שותק, שנאמר (תהלים סה, ב) "לך דומיה תהלה". ולא עוד אלא שמשבח, שנאמר "תהלה". ולא עוד אלא שדומה לו כאילו מקריב קרבן, שנאמר (תהלים סה, ב) "ולך ישולם נדר". היינו דא"ר יהושע בן לוי: מאי דכתיב (תהלים פד, ז) "עוברי בעמק הבכא מעין ישיתוהו גם ברכות יעטה מורה"? "עוברי" אלו בני אדם שעוברין על רצונו של הקב"ה, "עמק" שמעמיקין להם גיהנם, "הבכא" שבוכין ומורידין דמעות כמעיין של שיתין, "גם ברכות יעטה מורה" שמצדיקין עליהם את הדין, ואומרים לפניו: רבונו של עולם, יפה דנת, יפה זכית, יפה חייבת, ויפה תקנת גיהנם לרשעים, גן עדן לצדיקים. איני, והאמר רבי שמעון בן לקיש: רשעים אפילו על פתחו של גיהנם אינם חוזרין בתשובה, שנאמר (ישעיהו סו, כד) "ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי" וגו', שפשעו לא נאמר, אלא הפושעים, שפושעים והולכין? לעולם ל"ק, הא בפושעי ישראל, הא בפושעי עובדי כוכבים' (עירובין שם). לכן אולי יש שלושה פתחים, אחד כנגד בנ"י שחוזרים בתשובה ומשבחים את ה'. ויש עוד שנים, כנגד פושעי הגוים, שיש שחוזרים מדרכם, ויש שלא חוזרים מדרכם (או שיש כאלו שלא חוזרים בתשובה, ויש כאלו שאף מקללים). לכן במדבר זה התגלה אצל קרח, שטענו נגד משה וה' (כרשעי הגוים שלא שבים, או אף מקללים), ויש בים שהתגלה אצל יונה, שה' שלחו כדי להחזיר את אנשי נינוה בתשובה (והם חזרו בתשובה אלא שאח”כ חזרו בהם [לכן כרשעי הגוים ששבים, או שלא שבים אבל לפחות לא מקללים). אולי אפשר שיש שלושה פתחים, כעין הנאמר כאן אצל קרח ועדתו: 'וא"ר יוחנן: קרח לא מן הבלועים ולא מן השרופין. לא מן הבלועין, דכתיב (במדבר טז, לב) "ואת כל האדם אשר לקרח" ולא קרח. ולא מן השרופים, דכתיב (במדבר כו, י) "באכול האש את חמשים ומאתים איש" ולא קרח. במתניתא תנא: קרח מן השרופין ומן הבלועין. מן הבלועים, דכתיב (במדבר כו, י) "ותבלע אותם ואת קרח". מן השרופין, דכתיב (במדבר טז, לה) "ואש יצאה מאת ה' ותאכל את חמשים ומאתים איש", וקרח בהדייהו' (סנהדרין קי,א). יוצא שיש את אלו שנבלעו, אלו שנשרפו, וקורח שהוא כשלעצמו, שלא נחשב כמותם. כך נראה שכשאדם נידון לגיהנום במקום גן עדן,  זהו כמו מיתה בשמים (שלא הולך למקום החיים שזהו גן עדן [שחיים אמיתים זה חיים של תורה וקדושה]). לכן כמו שיש בעולם ארבע מיתות בי"ד, כך יש דימוי לזה בשמים. לכן כנגד סקילה ושריפה, שהם החמורים (שלכן נקברים לעצמם: 'שני בתי קברות היו מתוקנין לבית דין, אחד לנהרגין ולנחנקין, ואחד לנסקלין ולנשרפין' [משנה סנהדרין ו,ה]), גם בעדת קורח היו שנשרפו והיו שנבלעו (שזה כעין סקילה, שנקברים תחת האבנים), וכנגד זה נרמז במדבר ובים, שהם מחוץ לישוב, כרמז להיותם חמורים יותר, שלכן מרוחקים מקבורת כל שאר האדם (כמו שלא נקברים אפילו עם המומתים בחרב וחנק). הרג וחנק, הם כעין דימוי לזה, אבל בצורה הפחות חמורה, ולכן הם בירושלים, במקום ישוב, וזה כעין קורח שלא היה נחשב מהבלועים והנשרפים, אבל נעשה בו שניהם, שכך בשני המיתות האלו זה כעין דימוי כעין השנים החמורים אבל בצורה פחות חמורה (אצל קורח ספציפית נעשה שניהם [שריפה ובליעה], כיון שהוא הרשיע ביותר, כמו שני הסוגים האחרים, ולכן מת כמותם).