"ויאמרו אל כל עדת בני ישראל לאמר הארץ אשר עברנו בה לתור אתה טובה הארץ מאד מאד" [במדבר יד,ז]. לארץ ישראל ישנם הרבה מעלות, אחת הגדולות שבהם זהו הקשר לתורה ומצוות, עד כדי כך שבחו"ל נחשב כביטול התורה: '(ירמיהו יג, יז) "ודמע תדמע ותרד עיני דמעה כי נשבה עדר ה'”, אמר ר' אלעזר: שלש דמעות הללו למה? אחת על מקדש ראשון, ואחת על מקדש שני, ואחת על ישראל שגלו ממקומן. ואיכא דאמרי: אחת על ביטול תורה … למאן דאמר על ביטול תורה, מאי "כי נשבה עדר ה'”? כיון שגלו ישראל ממקומן, אין לך ביטול תורה גדול מזה' [חגיגה ה,ב]. קיום התורה נחשב בשלמותו דווקא בא"י. עד כדי כך שמובא בספרי: 'ד"א "ואבדתם מהרה" – אע"פ שאני מגלה אתכם מן הארץ לחו"ל, היו מצויינים במצות; שכשאתם חוזרים לא יהיו לכם חדשים. משל למלך שכעס על אשתו, וחזרה בבית אביה. אמר לה: הוי מקושטת בתכשיטיך, וכשתחזרי לא יהו עליך חדשים. כך אמר להם הקב"ה לישראל: בני, היו מצויינים במצות, שכשאתם חוזרים לא יהיו עליכם חדשים, שירמיהו אמר [ירמיה לא] "הציבי לך ציונים" – אלו המצות שישראל מצויינים בהם' [ספרי דברים, מג]. גם בהמשך משמע על הקשר בין התורה והארץ: 'ד"א "ואבדתם מהרה" – מהרה אתם גולים, ואי אתם נכנסים לארץ טובה. כיוצא בה אתה אומר ר' יהודה אומר: טובה זו תורה, וכן הוא אומר [משלי ד] "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו"'. הרי שהתורה מתגלה בארץ. יוצא שעיקר התורה היא דווקא כאן בא"י, לעומת חו"ל שזה רק משום שלא תשכח [אמנם חייבים בקיום המצוות בכל מקום, אולם מהצד הפנימי זהו כעין נקודה קטנה, בכדי שלא תשכח, לעומת השלמות של מעלת קיום התורה כראוי בעיקרו השלם]. כך אומר הרמב"ן: 'והנה, הכתוב שאמר (דברים יא יח): "ואבדתם מהרה ושמתם את דברי אלה" וגו', אינו מחייב בגלות אלא בחובת הגוף כתפילין ומזוזות, ופירשו בהן כדי שלא יהו חדשים עלינו כשנחזור לארץ, כי עיקר כל המצות ליושבים בארץ ה'. ולפיכך אמרו בספרי (ראה פ) "וירשתם אותה וישבתם בה ושמרתם לעשות (דברים יא לא לב) - ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה"' וכו' [רמב"ן. ויקרא יח,כה]. מרן פאר הדור הגאון הגדול הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א מביא [ב'תורת המועדים' – 'הליכות החורבן'] שנגד דברי הרמב"ן האלו יש חז"ל מפורשים שלא כך: 'רבי שמעון בר יוחאי פתר קרייה בנביאי האמת, שהיו מאהבין אותי להקדוש ברוך הוא. "המה רמוני", שהיו מרמין בי ואומרים לי: הפרישו תרומה ומעשרות. וכי יש תרומה ומעשרות בבבל? אלא בשביל לאהבני להקדוש ברוך הוא, הוא שירמיה אומר: (ירמיה ל"א) "הציבי לך ציונים" הצייני במצות, שהיו ישראל מצויינין בהם' [איכ"ר א,נד]. הרי שלא נאמר הפס' על כלל המצוות, אלא על המצוות התלויות בארץ, שמדאורייתא לא חייבים בהם בחו"ל. וכן ביר': 'אמר רבי יוסי: גדולה היא החזקה, מכיון שהוחזקו שם להיות אוכלין, אף כאן אוכלין. ניחא תמן, דכתיב (ירמיהו לא) "הציבי לך ציונים" הכא מה אית לך? [יר' קידושין ד,א]. אמנם אלו ראיות חזקות מאוד נגד הבנת הרמב"ן. אולם נראה שהבנת הרמב"ן חזקה ביותר, שכן לא מחוייבים בחו"ל במצוות התלויות בארץ, אמנם ביר' ובמדרש מופיע ששמרו, אולם לא מצאנו כזו חובה בבבלי. לכן נראה שזה מחלוקת חכמי א"י [היר' והמדרש] מול חכמי בבל [הבבלי], שכל דעה מפרשת את הספרי ע"פ שיטתה, האם מחוייבם בחו"ל בתרו"מ או שלא. שאם מחוייבים בחו"ל, אז זה מצד "הציבי לך ציונים", ולכן על אלו דיבר הספרי – ולא על כלל המצוות, ואם לא מחוייבים בחו"ל במצוות התלויות בארץ, אז ממילא מה שכן שומרים בחו"ל זהו כלל המצוות, שעליהם נאמר ששומרים משום "הציבי לך ציונים". אולם נראה יותר מזה, שאין סתירה בין היר' לרמב"ן, אלא כל אחד דיבר על דבר אחר. במדרש מופיע '... אלא בשביל לאהבני להקדוש ברוך הוא, הוא שירמיה אומר: (ירמיה ל"א) "הציבי לך ציונים" הצייני במצות, שהיו ישראל מצויינין בהם', הדגש הוא על ציונם של ישראל בחו"ל מעין א"י, ששמרו על המעשרות אע"פ שלא חייבים, כגזרת נביאים בשביל להתאהב ע"י הקב"ה, שזה משום החובה המעשית, שיהיו חייבים בחו"ל. שודאי שאין זה מדאורייתא, אלא זה משום גזרת הנביא לעשות ציונים שיראו שאנו קשורים למצוות כמו שהיה בא"י [וממילא גם ביר' מה שנאמר ששמרו בשל "הציבי לך ציונים", הכוונה כגזרת הנביא להיות מצויינים במצוות. שמקיימים כדי להראות טוב לפני הקב"ה בגלות, ז"א הדגש הוא על הזמן של הגלות]. לעומת זאת, בספרי לא מדובר על הקיום המעשי שלנו, אלא על מה שבמקור העליון, שהנביא מגלה לנו את הסוד הפנימי, שהחיוב בחו"ל בכל המצוות שחייבים בהם שם מדאורייתא, זה בשל השורש שלא לשכוח את התורה, כדי להיות רגיל לה, בשביל שכשנחזור לא יהיו עלינו כחדשים [שלא כמדרש, שהקיום הוא בשביל זמן הגלות להיות מצויינים בחו"ל במצוות שאיננו מחוייבים מהתורה בשביל להתאהב ע"י הקב"ה], שזהו 'שכשאתם חוזרים לא יהיו עליכם חדשים, שירמיהו אמר [ירמיה לא] "הציבי לך ציונים" – אלו המצות שישראל מצויינים בהם', שהכוונה לשמירת המצוות בא"י, שכלל המצוות מציינות אותנו כהולכים אחר רצון ה', וזה בעיקרו בא"י, ולכן שנשמור גם בחו"ל כדי שנוכל מיד כשנחזור להיות מצויינים במצוות כראוי, ולכן אנו מצויינים במצוות בחו"ל בשביל זמן שנחזור לא"י. לכן נאמר בספרי בסתמא 'אלו המצות שישראל מצויינים בהם', שזהו כלל המצוות [ולאו דווקא מצוות התלויות בארץ]. לכן מובן שהספרי מביא זאת על הפס' "ואבדתם מהרה מעל הארץ הטבה אשר ה' נתן לכם" [דברים יא,יז], שה"טובה" זהו הארץ והתורה, כמו שנאמר ב'ד"א' שנאמר אח"כ. וכן הביאו זאת דווקא על הפס' הזה בשל ההמשך, שהוא "ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם וקשרתם אתם לאות על ידכם והיו לטוטפת בין עיניכם" [שם,יח], שהתפילין הם מצוות שלא תלויות בארץ, שלמדו בספרי שבא לרמז שגם בגלות תשמרו על תפילין כדי שלא לשכוח עד שיחזרו לא"י. נראה שזהו שאמרו יהושע וכלב "טובה הארץ מאד מאד", שמדוע אמרו פעמיים "מאוד"? נראה זה כדי לומר שיש בארץ שתי טובות גדולות, יש את הטובה הגשמית, ויש גם את הטובה הרוחנית שהיא התורה [כמו שבספרי הובא ש"טובה" זו הארץ והתורה], שבשניהם הארץ טובה מאוד.