"והאספסף אשר בקרבו התאוו תאוה וישבו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכלנו בשר.  זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם את הקשאים ואת האבטחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים. ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו" וגו' (במדבר יא,ד-ו). ראה ב'בארץ לא זרועה' – 'חטא המתאוננים וחטא המתאווים', שמרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א מסביר מה שהיה שם (בין השאר מביא את ה'עקידת יצחק' [ורש"י] שסיבת התלונות היתה כדי להתנער ח"ו מה' ותורתו). כבר חז"ל מביאים שמה שהפריע לבנ"י זה הקשר לה' ותורתו, שזו היתה הסיבה לכל התלונות, כמו שמובא בספרי: "ויאמרו מי יאכילנו בשר”. וכי מפני שלא היה להם בשר מתרעמים? והלא כבר נאמר (שמות יב) "וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר”! יכול אכלום במדבר? והלא בכניסתן לארץ הוא אומר (במדבר לב) "ומקנה רב היה לבני גד ולבני ראובן”! אלא שמבקשים עלילה היאך לפרוש מן המקום. '"זכרנו את הדגה”. וכי יש בענין, שהיו המצרים נותנים להם דגים בחנם? והלא כבר נאמר (שמות ה) "ואתם לכו עבדו ותבן לא ינתן לכם”, אם תבן לא היו נותנים להם בחנם, דגים היו נותנים להם בחנם? – ומה אני אומר "חנם" – חנם מן המצות' (ספרי במדבר יא,ד-ה). הרי שמה שהפריע להם באמת זה הקשר לה' ועולה של התורה עליהם. וכן מובא בגמ': '"זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם". רב ושמואל, חד אמר דגים, וחד אמר עריות. מאן דאמר דגים, דכתיב "נאכל", ומאן דאמר עריות דכתיב "חנם". ולמאן דאמר עריות, הא כתיב "נאכל"? לישנא מעליא נקט, דכתיב (משלי ל, כ) "אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און". ולמאן דאמר דגים, מאי "חנם"? דהוו מייתין להו מהפקירא, דאמר מר: כשהיו ישראל שואבין מים, הקב"ה מזמין להם בתוך המים דגים קטנים בכדיהן. בשלמא למאן דאמר דגים אבל עריות לא פריצי בהו, היינו דכתב (שיר השירים ד, יב) "גן נעול אחותי כלה" גו', אלא למ"ד עריות מאי מעין חתום? מהנך דאסירין לא פריצי בהו. בשלמא למאן דאמר עריות, היינו דכתיב (במדבר יא, י) "וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו על עסקי משפחותיו" שנאסרו להם לשכב אצלם, אלא למאן דאמר דגים מאי בוכה למשפחותיו? הא והא הואי' (יומא עה,א). הרי שלמסקנה לכו"ע בכו גם על איסור העריות. (גם בספרי במדבר יא,י מובא שהצטערו לפרוש מהעריות). הרי שעיקר בכיים היה בשל התנגדו לעול התורה עליהם. אולם אם זה מה שהפריע להם, מדוע טענו דווקא על האוכל, אמנם חיפשו תרוץ כי לא היה נעים להם לומר במפורש שמתנגדים לתורה, אולם מדוע דווקא אמרו זאת בצורה של האוכל? אמנם ע"פ הגמ' זה מובן, כיון שהעריות משול לאוכל, אז הדימוי שעלה בראשם ככיסוי זהו דימוי של אוכל, ולכן על זה התלוננו. אלא שלספרי שהתלוננו בעקבות כלל המצוות, מדוע דווקא התלוננו על האוכל? אמנם בפשטות אפשר שהעיקר היה בשל העריות, שלכן מדגישים את הדגים בחינם בפני עצמם (במנותק משאר המאכלים), כיון שזה קשור לקבלתם במצרים כששאבו מים, שזה נאמר בהקשר לפו"ר: 'דרש רב עוירא: בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים. בשעה שהולכות לשאוב מים, הקב"ה מזמן להם דגים קטנים בכדיהן, ושואבות מחצה מים ומחצה דגים. ובאות ושופתות שתי קדירות, אחת של חמין ואחת של דגים. ומוליכות אצל בעליהן לשדה, ומרחיצות אותן, וסכות אותן, ומאכילות אותן, ומשקות אותן, ונזקקות להן בין שפתים, שנאמר (תהלים סח, יד) "אם תשכבון בין שפתים" וגו'' (סוטה יא,ב). הרי שקבלת הדגים בחינם היתה קשורה גם לפו"ר, ולכן זיהו את האכילה חינם של דגים, יחד עם אי חובה על שמירת התורה ואיסור עריות, כיון שקיבלו דגים בחינם במצרים כשלא התחייבו לשמור עדיין תורה ואיסור עריות. אולם נראה יותר מזה, המן היה מקשר לתורה: 'מכאן היה ר' שמעון בן יוחאי אומר: לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן. הא כיצד? היה יושב ודורש, ולא היה יודע מהיכן אוכל ושותה, ומהיכן היה לובש ומתכסה. הא לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן'' (מכילתא שמות טז,ד). הרי שראו במן חיבור לתורה, וקבלתם בחינם היתה המשפיעה לזה, וכן בגמ' (יומא שם) דורשים שהמן היה מראה על רמת הצדקות של האדם (ע"פ מקום ירידתו), כך שהוא היה הסמן שלהם לקשרם לתורה ומצוותיה. לכן כהתנגדות לקשר לתורה טענו על קבלת חינם בעניין האוכל, אבל עם התנגדות למן כמקשר לתורה. אולי גם התלוננו על המן מול האוכל במצרים, בשל שהמן היה נבלע בגופם (להבדיל מהאוכל במצרים): '"ועתה נפשינו יבשה אין כל”. אמרו: עתיד לתפח בתוך כריסינו להרגנו! יש לך ילוד אשה שאין מוציא מה שאוכל? אמרו לו לר' שמעון: ומה אתה מקיים (דברים כג) "ויתד תהיה לך על אזניך”? אמר להם: מה שתגרי אומות העולם מוכרים להם – יוצא מהם, אבל המן – אין יוצא מהם לעולם. שנאמר (תהלים עח) "לחם אבירים אכל איש" במובלע באיברים' (ספרי במדבר יא,ו [ובדומה ביומא עה,ב]). הרי שהמן הוא לחם שמימי, שלכן אינו מכביד על הגוף ואין בו פסולת, דבר זה זוהה על ידם כהפיכתם לקדושים כעין מלאכים שמימים (לכן מובן שיש מחלוקת במן: 'תנו רבנן: (תהלים עח, כה) "לחם אבירים אכל איש" לחם שמלאכי השרת אוכלין אותו, דברי ר"ע. וכשנאמרו דברים לפני רבי ישמעאל, אמר להם: צאו ואמרו לו לעקיבא: עקיבא טעית, וכי מלאכי השרת אוכלין לחם? והלא כבר נאמר (דברים ט, ט) "לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי"! אלא מה אני מקיים "אבירים"? לחם שנבלע במאתים וארבעים ושמונה אברים' וכו' [יומא עה,ב]. ששני הדברים קשורים, שבליעת המן באיברים קשור בהקשר של מאכל מלאכי השרת, שזהו ההמשך: 'ר"א בן פרטא אומר: … אמר הקב"ה: אני אמרתי יהיו כמלאכי השרת' וכו'. שהמן עשה אותם כעין מלאכים), ולכן ההתנגדות לקשר לקדושה התגלתה בצורה של טענה נגד המן, ובעד האוכל הגשמי (שבו יש ארציות גשמית, ויציאת פסולת כגילוי של ההיפך מנקיות [שהנקיות קשורה לקדושה, שהיא אחד מהשלבים בסולם ר' פנחס בן יאיר, וכן התורה מצווה לכסות צואה שלא ישאר גלוי]). נראה גם שמובא בספרי (פס' ה): '"ואת הקשואים”. ר' שמעון אומר: מפני מה המן משתנה להם לכל דבר שהיו רוצים חוץ מחמשת המינים הללו? משל למלך בשר ודם שמסר בנו לפדגוג, והיה יושב ומפקדו ואומר לו: הנראה שלא יאכל מאכל רע, ולא ישתה משקה רע! ובכל כך היה הבן ההוא מתרעם על אביו, לומר: לא מפני שאוהבני, אלא שאי אפשר לו שאוכל'. הרי שאי אכילת המאכלים האלו קשורים לשמירה על הגוף. לכן התלוננו על זה בהקשר לרחוק מה' והתורה, כיון שהתורה מצווה על שמירת הגוף, ובפרט שהגוף הוא קדוש בשל היותו דימוי לה' ("לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא כי קללת אלקים תלוי" [דברים כא,כג]. 'תניא, אומר ר"מ: משלו משל למה הדבר דומה, לשני אחים תאומים בעיר אחת, אחד מינוהו מלך ואחד יצא לליסטיות. צוה המלך ותלאוהו, כל הרואה אותו אומר: המלך תלוי! צוה המלך והורידוהו' [סנהדרין מו,ב]), וכן יש איסור גדידה ושריטה שאסור לנו לפגוע בעצמנו, וזה פותח בהיותנו בנים לה': "בנים אתם לה' אלקיכם לא תתגדדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת" (דברים יד,א), הרי שבשל היותנו בני ה' אסור לנו להזיק לעצמנו. לכן כשרצו לצאת נגד קשרנו לה' ותורתו, עשו זאת ע"י טענה נגד אי האפשרות להזיק לגופנו. (נראה שלכן טענו על חמשה מאכלים לא בריאים, שדרכם מתגלה הקשר לתורה, וזהו חמשה כנגד חמשה חומשי תורה). עוד נראה שנאמר על המן שהוא גרם לחיבור לה': 'שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי: מפני מה לא ירד להם לישראל מן פעם אחת בשנה? אמר להם: אמשול לכם משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שיש לו בן אחד. פסק לו מזונותיו פעם אחת בשנה, ולא היה מקביל פני אביו אלא פעם אחת בשנה. עמד ופסק מזונותיו בכל יום, והיה מקביל פני אביו כל יום. אף ישראל מי שיש לו ארבעה וחמשה בנים, היה דואג ואומר: שמא לא ירד מן למחר, ונמצאו כולן מתים ברעב. נמצאו כולן מכוונים את לבם לאביהן שבשמים' (יומא עו,א). ממילא כיון שהמן היה מכוון את ליבם לשמים, שהיה גורם לכל אחד להרגיש את תלותו הגמורה בה', לכן כשבאו להתנגד לקשר לה' ומצוותיו, עשו זאת ע"י התנגדות למן. ובהדגשה על רצונם לאוכל רגיל כמו במצרים כשלא היו מחוייבים לה' ולמצוות, וקיבלו בחינם בצורה טבעית, שכך גם עכשיו רוצים לקבל אוכל גשמי בחינם ובלי קשר לתלות בה' (שבהגעת השלו זה נראה כדבר טבעי, ולכן יכלו להתעלם מהקשר הברור לה' שמביא להם אותו [שלא כמן שהוא מאכל שמימי, שאין כמותו במציאות הטבעית. וגם בשלו אין גילוי ברור של דרגת צדקותם, כמו שהיתה במן שלכן היה ברור שהמן ישירות מה' ושיש חשיבות לחיבור לה' ותורתו]).