"צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש" (במדבר ה,ב). 'א"ל רב נחמן בר רב חסדא לרב נחמן בר יצחק: ליקום מר ליתי לגבן. א"ל: תנינא, רבי יוסי אומר: לא מקומו של אדם מכבדו, אלא אדם מכבד את מקומו. שכן מצינו בהר סיני שכל זמן שהשכינה שרויה עליו, אמרה תורה (שמות לד, ג) "גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא". נסתלקה שכינה ממנו, אמרה תורה (שמות יט, יג) "במשוך היובל המה יעלו בהר". וכן מצינו באהל מועד שבמדבר, שכל זמן שהוא נטוי אמרה תורה (במדבר ה, ב) "וישלחו מן המחנה כל צרוע", הוגללו הפרוכת, הותרו זבין והמצורעים ליכנס שם. אמר ליה: אי הכי, ניקום אנא לגבי מר. אמר ליה: מוטב יבא מנה בן פרס אצל מנה בן מנה, ואל יבא מנה בן מנה אצל מנה בן פרס' (תענית כא,ב). 'ליקום מר להכא – דרב נחמן בר יצחק הוה יתיב בין גברי דלא חשיבי כולי האי, וקאמר ליה רב נחמן בר רב חסדא ליקום מר מהתם וליתי ליתיב גבאי. תנינא – תני אנא, שונה אני ברייתא זו רבי יוסי אומר כו'. לא מקומו של אדם מכבדו – ואם אלך ואשב שם אין המקום מכבדני. גם הצאן והבקר אל ירעו – דמשום שכינה היה הר סיני מכובד ומקודש. אל מול ההר ההוא – מדכתיב "ההוא" משמע כל זמן שהוא בגדולתו, שהשכינה עליו, נסתלקה השכינה במשוך היובל וגו' … במשוך היובל – בסיום השופר, כשתסתלק השכינה, דרך הוא להאריך ולמשוך התקיעה בשעת סיום. הוגללו הפרוכת – שהיו נגללין בשעת נסיעתן, היו נוסעין כולן, ובאין זבים ומצורעים ונכנסין במחנה. פרס – חצי מנה ולשון פרוסה כמו "פרס פריסת מלכותך" (דניאל ה), שאביו של רב נחמן בר רב חסדא גדול מיצחק אביו של רב נחמן, מדמיתקרי בר רב חסדא ואידך רב נחמן בר יצחק מכלל שלא נסמך' (רש"י). רבי יוסי מביא שתי ראיות לכך שהאדם מכבד את מקומו, ולא המקום את האדם. למה היה צריך להביא שתי ראיות, הרי היתה מספיקה הדוגמה מסיני? אולי בכל אחד מהם יש ביטוי חזק יותר לדבריו, שאמר שני דברים: שלא מקומו של האדם מכבדו, ושהאדם מכבד את מקומו. לכן על החלק שהאדם מכבד את מקומו, זה מודגש בהר סיני, שהשכינה היא זו שגרמה לכך שלא יעלו בהר. אולם אין בזה הוכחה גמורה שהמקום לא מכבד את האדם כלל, כיון שבהר סיני היה גם מעמד הסנה: “ויבא אל הר האלקים חרבה" (שמות ג,א) ['"אל הר האלקים" – על שם העתיד'. רש"י], שגם אז היתה שכינה: ”ויאמר אל תקרב הלם של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא" (שם,ה). ממילא יכול להיות שאמנם האדם מכבד את מקומו, אבל גם למקום יש השפעה בזה, לכן הביא את המחנה, שהם עברו ממקום למקום, בלי יחודיות מיוחדת, ומה שקבע זה רק מעלת המחנה שהוקם. לעומת זאת, אם היה מביא רק את שילוח הזבים והמצורעים מהמחנה, היה מקום לחשוב שאמנם המקום לא מכבד את האדם, אבל גם כשאדם מכבד את מקומו, זה חלקי, שהרי הזב והמצורע הם כבזויים, ולכן הם נשלחים, אבל כבוד חשוב לא ניתן ע"י האדם למקומו, לכן הביא את הר סיני, ששם כולם הורחקו מההר בשל כבוד השכינה. אולי אפשר גם שהכבוד מתבטא בשני דברים, שנותנים לו כבוד במעשים, וגם שיראים מכבודו (ולכן לא מדברים עליו מאחורי הגב וכדו'). לכן מצד אחד יש את הראיה מהר סיני, כיון ששם זה לא עשיה מעשית, אלא המנעות מעשיה, שלא לרעות שם את הבהמות, שזהו כנגד שיראים מכבודו. מצד שני יש את הראיה מהמחנה, ששם זה ציווי של עשיה – לשלח: "צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש", שזה כנגד עשיית הכבוד לאדם. עוד נראה ע"פ הסיפור בגמ' שבו הובאה הברייתא הזו, שהביא שתי ראיות, כדי לומר שבין אם מדובר בכבוד גדול ובין אם מדובר בכבוד קטן, בשניהם זה חל ע"י האדם. שלכן הביא את הר סיני, שזהו דוגמה לכבוד גדול (השראת שכינה גדולה, וריחוק לכולם), ובנוסף הביא את המחנה, שהוא דוגמה לכבוד קטן (שזה השראת שכינה של מחנה ישראל, וריחוק רק לטמאים). שכך זהו כעין הכבוד שבין שני האמוראים, שרנבר"ח היה במקום מכובד, ובזה היה נראה מכובד יותר מאשר רנב"י שהיה במקום של אנשים שאינם חשובים כ"ך, ושלכן כבודו היה פחות (ולכן הציע לו רנבר"ח לעבור אליו, בשביל העלאת כבודו). לכן אמר רנב"י שהכבוד חל ע"פ האדם, ולא ע"פ מקומו, בין אם מכובד יותר ובין אם מכובד פחות. (וכמו שאמר רנב"י שהוא פחות חשוב מרנבר"ח מצד זכות אבותיו, שממילא מובן שלכן מה שהיה נראה פחות חשוב בשל ישיבתו במקומו בין אנשים שאינם חשובים, זה לא חל בשל המקום, אלא בשל עצמו).