הערה חשובה: החומר מלוקט ממקורות שונים ומתאים לכיתות חנ"מ

בס"ד

נושא ו' – זהירות מפגיעה בממון הזולת ובמרחב הציבורי

מבוא

בתורה לא מפורש שאסור להזיק לאחר, אלא רק שמי שהזיק מחויב לשלם על הנזק. הרמב"ם וספר החינוך מסבירים שהאיסור להזיק הוא חלק מהמצווה לאהוב כל אדם מישראל. ברור שלא נפגע ונזיק למי שאנחנו אוהבים, בין בגופו ובין בממונו. הרב קוק מוסיף שהאהבה צריכה להיות לא רק לעם ישראל, אלא לכל הבריאה כולה.

לגבי חשיבות הזהירות כתבו בעלי התוספות שאדם צריך להיזהר שלא יזיק לאחרים יותר ממה שהוא נזהר שלא יזיקו לו.

בבא קמא, פרק ג', משנה א':

המניח את הכד ב(שביל) רשות הרבים (בגלל כובדו), ובא (אדם) אחר ונתקל בה (בכד) ושברה פטור (מי שנתקל אינו צריך לשלם על הכד ששבר. שלוש סיבות נאמרו לפטור זה: א. מדובר שבעל הכד חסם לגמרי את הדרך, ולכן זכות האדם שהולך לפלס לו דרך ולשבור את הכד. ב. מדובר בלילה שבו מי שנתקע לא יכול היה לראות ולהיזהר, ומותר לו לצאת מתוך הנחה שהדרך פנויה. ג. גם ביום אין חובה על בני האדם להסתכל בדרכים ומותר להולכים לצאת מתוך הנחה שהדרך פנויה). ואם הוזק בה (האדם שנתקל ניזוק מהכד ושבריו) בעל החבית (הכד) חייב בנזקו (אפילו אם הפקיר את שברי הכד, כי המפקיר נזק ברשות הרבים נשאר חייב באחריותו).

ברישא של המשנה יש לשים לב להבדלים שבין שלושת ההסברים. לפי שני ההסברים הראשונים יש חובה עקרונית על ההולך בדרך לבדוק שהיא פנויה ולהיזהר, ולפי ההסבר השלישי אין לו חובה כזו.

שאלה-1

מדוע אדם שנתקל בכד ברחוב לא צריך לשלם על הנזק שגרם לכד?

בבא קמא, פרק ג', משנה ב':

השופך מים ברשות הרבים והוזק בהן (החליק בגלל המים אדם) אחר חייב (השופך את המים) בנזקו (ולמרות שמדובר בתקופה שבכל מקרה הדרך רטובה ומלוכלכת מדי פעם בגלל הגשם ומותר גם לאדם הפרטי לשפוך אליה את המים שלו, בכל זאת אם המים שלו הזיקו הוא חייב לשלם על הנזק). המצניע  (מחביא ומסתיר ברשות הרבים) את הקוץ ואת הזכוכית ( השבורה שלו, כי לא רוצה שיישארו אצלו בבית ויזיקו למישהו, וכן) והגודר את גדרו בקוצים (והגדר בולטת לרשות הרבים, וכן) וגדר (פרטית) שנפל לרשות הרבים והוזקו בהן אחרים חייב (בעל החפץ המזיק) בנזקן (כי הוא שם דבר מזיק ברשות הרבים):

בגמרא מובא שהחסידים היו מחביאים את הזכוכיות וכו' בשטח שלהם בעומק ג' טפחים, כדי שגם כשיחרשו את השדה הם לא יגיעו לפני הקרקע ויזיקו. היו ששרפו את הקוצים באש והיו שזרקו אותם לנהר במקום שלא יזיקו.

כמו כן מובא שהרוצה להיות חסיד צריך להדר לקיים דיני נזיקין או דיני מסכת אבות או דיני ברכות. המהרש"א מסביר שלאדם יש שלוש 'מערכות יחסים' – עם הסביבה, עם הקב"ה ועם עצמו. בהתאם לזה שלושה סוגי חסידות; נזיקין עם הסביבה, ברכות עם הקב"ה ואבות שזה ענייני מידות ושלמות הנפש עם עצמו.

שאלה 2

א. מה הם שלושת המקרים שבהם אדם יצטרך לשלם אם גרם נזק לאחרים?

ב.מה היו עושים חסידים ראשונים ומדוע?

בבא קמא, פרק ג', משנה ג':

המוציא את תבנו ואת קשו לרשות הרבים (כדי שידרכו עליהם בני אדם וכך הם יהפכו) לזבלים (שאוספים אותם ומפזרים אותם על קרקע חקלאית לצורך דישון) והוזק בהן (אדם) אחר -  חייב (מי ששם אותם ברשות הרבים לשלם) בנזקו, (וכמו כן קנסו אותו על כך ששם מכשול ברשות הרבים ולכן) וכל הקודם בהן (לקחת אותם רשאי ו) זכה (בהם להיות שלו).

רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל (מי האנשים ששמו דברים) המקלקלין ברשות הרבים והזיקו חייבין לשלם (על הנזק, אפילו אם היה מותר להם לשים שם), וכל הקודם בהן זכה. ההופך (מגלגל) את הגלל (צואת בקר) ברשות הרבים (ובפעולה זו מתכוון שהגלל ייהפך להיות שלו, ולאחר מכן) והוזק בהן אחר, חייב (המגלגל) בנזקו:

לדעת תנא קמא במשנתנו אסור לשים תבן וקש ברשות הרבים כדי שידרכו עליהם, ולכן חכמים קנסו את מי ששם שהתבן והקש שלו יהפכו להפקר. בגמרא מובאת דעת רבי יהודה שמותר לשים אותם ברשות הרבים וכך החליט יהושע כשכבשו את הארץ שיהיה המנהג, אבל למרות שמותר לשים אותם מי שהם שלו חייב לשלם אם יתרחש נזק בגללם בגמרא מובא סיפור של אדם שזרק אבנים מהשדה הפרטית שלו לרשות הרבים, ולאחר כמה זמן מכר את השדה וכשהלך בדרך נתקע באבנים שזרק בעבר. מוסר ההשכל הוא שרכוש פרטי לא בטוח יישאר שלנו, אבל רשות הרבים היא וודאי שלנו לעולם ולכן אנו מחויבים לשמור עליה היטב.

שאלה 3-א.מדוע אין לשים תבן וקש ברשות הרבים?

ב.הסבירי "המקלקלין ברשות הרבים והזיקו חייבין לשלם"

בבא קמא, פרק ג', משנה ו':

שניים (שני אנשים) שהיו מהלכין (עוברים) ברשות הרבים, (אם) אחד (מהם) רץ ואחד (והשני) מהלך, או שהיו שניהם רצים והזיקו זה את זה (כשנתקעו) שניהם פטורין (אם זה קרה בערב שבת, שאז נורמלי שאנשים לחוצים וממהרים ולכן כולם יודעים שרצים וצריך להיזהר. אם זה קרה ביום חול אז האדם שרץ הוא החריג וחייב לשלם על הנזק שעשה. אם שניהם רצו אז גם ביום חול שניהם פטורים כי שניהם היו לא בסדר באותה מידה):

שאלה 4

כתבי את המקרים שמופעים במשנה ואת הדין לכל מקרה

בבא בתרא, פרק ב', משנה ג':

חנות (שרוצים לפתוח) שבחצר (משותפת לכמה אנשים) יכול (כל אחד מהדיירים) למחות בידו (לאסור על מי שרוצה לפתוח חנות) ולומר לו 'איני יכול לישן מקול (הלקוחות) הנכנסין ומקול היוצאין' (ואין זכות למישהו בחצר לגרום לרעש של אנשים שבאים מבחוץ לצורך פרנסתו). עושה (אחד מהשותפים) בחצר כלים (בחצר המשותפת), יוצא ומוכר בתוך השוק, אבל אינו יכול (אחד משותפי החצר) למחות בידו ולומר לו 'איני יכול לישן לא מקול הפטיש ולא מקול הריחים (שבהם הוא משתמש בשביל להכין את הכלים, כי מותר לו לעשות את הרעש שלו כל עוד לא נכנסים לקוחות שהם רעש 'מבחוץ'), ולא מקול התינוקות (אם מדובר במורה שמלמד ילדים תורה בביתו ולכן, למען שימור התורה בעם ישראל, הוא קיבל היתר מיוחד 'להכניס' רעש של אנשים אחרים לחצר):

הגמרא מסבירה את חשיבות לימוד התורה על ידי מורה על ידי תקנת יהושע בן גמלא שסידר בתי ספר ללימוד תורה בכל מקום, כדי שכולם יוכלו ללמוד תורה ולא רק מי שיש לו אבא תלמיד חכם (שמקיים 'ולמדתם אותם את בניכם') או אבא בעל אמצעים (כמו ירושלים שנאמר עליה 'כי מציון תצא תורה' והורים שהיה להם כסף היו מביאים את ילדיהם ללמוד שם).

שאלה 6

האם מותר לפתוח חנות בחצר משותפת? נמקי

ב.האם מותר להכין כלים בחצר משותפת ולמכור בשוק ?מדוע

בבא בתרא, פרק ב', משנה ז':

מרחיקין את האילן מן (קצה) העיר (בארץ ישראל, שחשוב לחכמים שתהיה יפה) עשרים וחמש אמה (כדי שיהיה מרחב פנוי מסביב לעיר והיא תהיה יפה יותר) ובחרוב ובשקמה (שיש להם הרבה ענפים צריך להרחיק מהעיר) חמשים אמה. אבא שאול אומר: (צריך להרחיק) כל אילן סרק (שאינו עושה פירות) חמשים אמה.

רש"י והרמב"ן מדגישים שבחוץ לארץ אין תקנות יופי לעיר כי חז"ל מעוניינים שהיא לא תהיה יפה בעיני יושביה וכך הם יעלו לארץ ישראל.

שאלה 7

כאשר נוטעים אילן כמה צריך להרחיק אותו מהעיר?מדוע?

ב.מה דעת רש"י ורמב"ן בנושא ,מדוע?

בבא בתרא, פרק ב', משנה ח':

מרחיקין (את ה) גורן (מקום הזרייה של התבן מהתבואה, שמייצר לכלוך רב באזורו) קבוע (שתמיד משתמשים בה לזרייה) מן העיר חמשים אמה  (כדי לא ללכלך את העיר). לא יעשה אדם גורן קבוע בתוך (השטח) שלו אלא אם כן יש לו (בבעלותו) חמשים אמה לכל רוח (לכל כיוון, כדי שלא ילכלך שטחים של אחרים. כך יצא ש) ומרחיק מנטיעותיו (פרדס) של חבירו ומנירו (שדה של חברו) כדי שלא יזיק (לו בלכלוך):

הרא"ש מסביר את סוף המשנה שכאשר יש הגדרה מדויקת של מרחק סביר לנזק חכמים אמרו אותה בפירוש. כאשר אין הגדרה כזו הם אמרו עיקרון 'כדי שלא יזיק' ועל האדם לבדוק היטב מהו המרחק שעליו לשמור כדי לא לפגוע בסביבתו.

שאלה 8

כמה צריכים להרחיק גורן מהעיר ?מדוע?