"אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגוים אשר אני משלח מפניכם. ותטמא הארץ ואפקד עונה עליה ותקא הארץ את ישביה. ושמרתם אתם את חקתי ואת משפטי ולא תעשו מכל התועבת האלה האזרח והגר הגר בתוככם. כי את כל התועבת האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם ותטמא הארץ. ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אתה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם" וגו' (ויקרא יח,כד-כח). אמנם התורה מזהירה מפני גלות גם על כלל התורה, שלכן גם אומרת כאן: "את משפטי תעשו ואת חקתי תשמרו ללכת בהם אני ה' אלקיכם. ושמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אתם האדם וחי בהם אני ה'” (פס' ד-ה). אולם היא מזהירה במיוחד בדגשה שלא יעשו כטומאת הגוים שהיו בארץ לפנינו, כמו שמפורט באריכות איסורי העריות (פס' ו' והלאה), וכן נאמר גם על איסור ע"ז (פס' כא). כך שאלו הם דברים שבמיוחד עליהם בא חורבן וגלות (שהחורבן הוא התחלת הגלות). ואכן מובא בחז"ל שחורבן המקדש בא בהקשר אליהם: 'מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני ג' דברים שהיו בו: ע"ז, וגלוי עריות ושפיכות דמים. ע"ז דכתיב (ישעיהו כח, כ) "כי קצר המצע מהשתרע", מאי "קצר המצע מהשתרע”? א"ר יונתן: קצר מצע זה מהשתרר עליו שני רעים כאחד ... גלוי עריות דכתיב (ישעיהו ג, טז) "ויאמר ה' יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון ומשקרות עינים הלוך וטפוף תלכנה וברגליהן תעכסנה”. "יען כי גבהו בנות ציון" שהיו מהלכות ארוכה בצד קצרה. "ותלכנה נטויות גרון" שהיו מהלכות בקומה זקופה. "ומשקרות עינים" דהוו מליין כוחלא עיניהן. "הלוך וטפוף תלכנה" שהיו מהלכות עקב בצד גודל. "וברגליהן תעכסנה" א"ר יצחק: שהיו מביאות מור ואפרסמון ומניחות במנעליהן, וכשמגיעות אצל בחורי ישראל בועטות ומתיזות עליהן, ומכניסין בהן יצה"ר כארס בכעוס. שפיכות דמים דכתיב (מלכים ב כא, טז) "וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד עד אשר מלא את ירושלם פה לפה"' (יומא ט,ב). אמנם כאן נאמר במפורש ע"ז ועריות, אולם גם שפיכות דמים נאמר כאן, כיון שלא נאמר סתם עבודה זרה, אלא נאמר ע"ז מסויימת "ומזרעך לא תתן להעביר למלך" (פס' כא). מדוע נאמרה דווקא ע"ז זו (הרי מן הסתם מזהיר גם על כל סוגי הע"ז, ולא רק אותה, ובפרט שממשיך הפס': "ולא תחלל את שם אלקיך אני ה'”, שזה מתאים לכל הע"ז שיש בע"ז חילול השם כא'ל)? אלא שבא לרמז גם על רצח, שזהו הע"ז של המולך: '"למלך" – ע"א היא ששמה מולך, וזו היא עבודתה שמוסר בנו לכומרים (סנהדרין סד) ועושין שתי מדורות גדולות, ומעבירין את הבן ברגליו בין שתי מדורות האש' (רש"י בפס'). שזה לא סתם העברה, אלא ממש הבן מת בה, כמו שמובא במדרש: 'והיו הכומרים נוטלין בנו ממנו, ונותנין התינוק על ידי המולך, ונוטלין התופין ומקישין בהן כדי שלא ישמע אביו קול בנו. ומעיו של תינוק מתמעכין עליו, והיה התינוק מנהים עד שישליט נפשו על ידו' (תנחומא הקדום הוספה ל"ואתחנן",ב). לכן במולך נאמר כאן על שני האיסורים שקשורים לגלות (בנוסף לג"ע), שהם ע"ז ושפיכות דמים. (ומה שנאמר דווקא בצורה כזו, כיון שכאן מדובר על הדברים שהאנשים נמשכים אחריהם מאוד, ולכן פורט העריות, ופחות מזה נאמר על ע"ז, ופחות מזה [שנאמר רק תוך כדי הדברים] זה ש"ד שאינו דבר שמושך אנשים). נראה שגם על סיבת החורבן השני נרמז כאן, שבית שני נחרב על שנאת חינם: 'אבל מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם. ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות: ע"ז, גלוי עריות ושפיכות דמים' (יומא שם). בפס' נאמר על שלושת העברות, והפרשיה מתחילה: “וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם אני ה' אלקיכם" (פס' א-ב). שיש כאן אמירה לדבר לבנ"י, שמדגיש שיש כאן עניין של מעלת בנ"י – שלכן מדגיש את בנ"י. וכן פרשיה הבאה מתחילה: “וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אלהם קדשים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם" (יט,א-ב). נאמר לדבר לכולם "אל כל עדת בנ"י", לרמז על אחדות בנ"י, שזה יסוד בקדושה בקשר שלנו לקב"ה, ולכן מי שאינו באחדות בנ"י, שזהו שורש שנאת חינם, הוא כעין עובר על שלושת העברות שנאמרו כאן שבשל כך תבוא גלות (וזה בא עם חורבן הבית [שבמקדש יש עניין של ישוב א”י, שהוא שיא מעלת קדושת א"י, שאין טעם למקדש בלי שבנ”י כאן, ולכן נחרב כפתיחה לגלות]). חז"ל מגלים מה היה היסוד שממנו התגלגלו עד שחטאו כ"ך שהתחייבו בחורבן, שזהו זלזול בלימוד תורה: '… (ירמיהו ט, יב) "ויאמר ה' על עזבם את תורתי" וגו', היינו "לא שמעו בקולי" היינו "לא הלכו בה"? אמר רב יהודה אמר רב: שאין מברכין בתורה תחלה' (נדרים פא,א), 'כלומר: שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כ"כ שיהא ראוי לברך עליה, שלא היו עוסקים בה לשמה, ומתוך כך היו מזלזלין בברכתה' וכו' (ר"ן ד”ה 'דבר'). גם זה נרמז כאן: “את משפטי תעשו ואת חקתי תשמרו ללכת בהם אני ה' אלקיכם" (פס' ד) '"ללכת בהם" – שלא יהיה משאך ומתנך אלא בהם, שלא תערב בהם דברים אחרים בעולם. שלא תאמר למדתי חכמת ישראל, אלמוד חכמת אומות העולם, תלמוד לומר "ללכת בהם" – אינך ראשי ליפטר מתוכן. וכן הוא אומר "יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך"' (תוספת הילקוט לספרא על הפס'). כך שנרמז כאן על מעלת לימוד תורה, שאינו כשאר לימודים, זהו כעין תחילת ההתדרדרות, שהחלה בשל אי כבוד ללמוד תורה, שראו בו כשאר לימוד חכמות.