"קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוקיכם" (ט, יב)

נאמר " "קדושים תהיו" ומיד אחר כך "איש  אימו ואביו תיראו". ולמה נסמכה הקדושה למורא אב ואם? שכל זמן שיש קדושה בבית יש כבוד ויש מורא אצל הבנים, ח"ו אין קדושה – אין כיבוד הורים ולא מורא. חוצפא יסגא, בן קם באביו בת באמה כלה בחמותה! ( ספר הפרשיות).

"ואהבת לרעך כמוך אני ה'" (יט,יח).

אדם עושה שלום עם חברו, איזה שלום עושה לו ה' בתוכו פנימה. אנחנו כל כך אוהבים את ה' שנדמה לנו שכל הסיפור של התשובה שלנו זה אני וה'. אבל אם מתחילים לפנות קצת מקום לשני, ולאהוב אותו, ולהגיד לו מילה טובה, או לפחות לחשוב עליו מחשבה טובה. אז פתאום מרגישים שאוהבים את ה' יותר.

ואהבת לרעך כמוך זה היכולת להתמקד בצדדים היפים של הזולת, ואי אפשר להגיע לעין טובה אם אין לך קודם כל עין טובה על עצמך.  תראה את החן של עצמך. תזכור איזה חלק אלוק ממעל אתה. מכאן להתחיל. אחרת , אם לא תראה שגם אתה נפלא, שה' אוהב אותך, שיש בך כזה אור אלוקי, אז לא תוכל לראות את הטוב באחרים. אם אתה לא שווה, אז בודאי תראה רק רע אצל השני, כדי להרגיע את עצמך שאתה לא הכי גרוע, אבל אם אתה רואה שאתה שווה, תלמד לראות נקודות נפלאות שיש אצל השני ולא תהיה לך עין רעה עליו כי לא ראית בעין רעה את עצמך.

"לא תשנא את אחיך בלבבך" מצווה התורה בפרשתנו (יט, יז). והשנאה הזו, הרבה פעמים מתחילה בקינאה וחוסר פירגון. צריך להילחם בה בקינאה עוד כשהיא בגדר מחשבה קטנטנה כי הרבה פעמים היא צומחת וגודלת לממדים מבהילים. כשנילכד אדם במידה הזו היא ממש אוכלת אותו, "רקב עצמות קנאה", אומר החכם מכל אדם ( משלי יד,ל). מה שיכול לעזור לנו במלחמה הזאת זו ההבנה שמה שיש לך, ומה שיש לחברך הכל מאת ה', הכל מחושב ומדוקדק כדי לקרב כל אחד מכם אל תכליתו.

צריך להתחזק בשמחה בחלקנו. זה בעצם הסוד של השמחה אצל יהודים בכל הדורות: "טוב לי ואני שמח במה שנותן לי הבורא" . זה לא אומר שאסור לרצות שיהיה לי עוד,  אבל מתמקדים במה שיש, במה שבידינו . ושמחים בזה. כשאדם שמח ומרוצה ממה שיש בידו, אין לו סיבה לקנא במה שיש לחברו, כי באמת, מה זה משנה לך מה שיש לשני. אם יהיה לו, או לא יהיה לו, מה זה משנה לך? אוי, השני כבר הגיע, מה זה העניין שלך? השליחות שלך בעולם היא בלעדית שלך, ואין לה שום קשר עם השליחות של השני. חייבים לחזור לשמחה בחלקנו ולהרגיל את עצמנו לומר "נכון, אין לי הכל, אבל יש לי הרבה".

העולם עומד על הסליחה והמחילה. אדם שמוחל וסולח לחברו, עליו עומד העולם כי למחול ולסלוח למי שפגע בנו, למי שציער אותנו והכאיב לנו, זה כמעט בלתי אפשרי. זה כל כך קשה, שלכן הקב"ה מצווה אותך בפרשת השבוע "לא תקום ולא תיטור". מהי נקימה? כמו שאתה עשית לי כך אני אעשה לך. כמו שהכאבת לי כך אני אכאיב לך. כמו שמנעת טוב ממני, שיכולת לעזור לי ולא רצית, כך אני אמנע טוב ממך. ונטירה? אדם מתגבר וכן מצליח להיטיב למי שלא היטיב לו אך הוא לא שוכח, הוא עדיין שומר טינה. אתה רואה, אני עושה לך טובה למרות שאתה סירבת לעזור לי. מה שמוטל עלינו זה למחול, לסלוח , למחוק מהלב את הדבר הרע שעשה לנו פלוני ולא רק זה, אלא להשיב לו טובה תחת רעה.

איך מקיימים "ואהבת לרעך כמוך" לאדם שהרע לנו, שפגע בנו, שהכאיב לנו? אנחנו הולכים לפעמים שנים עם כעס, עם שנאה, עם רצון לנקום. מחכים רק שהוא יפול. ואם הוא נופל מאמינים שבגללנו הוא קיבל את העונש הזה. אבל אם מצליחים להתגבר על יצרנו ומנקים את הלב, אם זוכים לאהוב במקום לשנוא, או אז זוכים לראות אור גדול, אז החיים מקבלים טעם גן עדן, זו לא מידת חסידות. הקב"ה דורש את זה מכל אחד ואחד מישראל. מאיפה לוקחים כוח? מ"והלכת בדרכיו" (דברים כח,ט). מה הוא חנון אף אתה היה חנון. מה הוא רחום אף אתה היה רחום. מה הוא גומל חסדים אף אתה היה גומל חסדים. אדם שמתגבר לעזוב את מה שהטבע שלו מכריח אותו, ומעביר על מדותיו, לא שונא ולא נוקם ולא נוטר למי שפגע בו, אלא שוכח הכל ומסיר זאת מליבו כאילו לא היה כלל, אדם כזה הקב"ה מתפאר בו. אם הקב"ה דורש מכל אחד ואחד מישראל למחול ולסלוח, זה סימן שאנחנו יכולים כי אין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו לדרוש מהם דבר שהוא למעלה מכוחם.

"לא תלך רכיל בעמך" מצוה התורה בפרשתנו. ארבע מילים שכוללות כל כך הרבה, את כל הנושא- הגדול הזה של שמירת הלשון ואיסור הדיבור בגנות הזולת. אפילו אם אמרת דברי אמת, אם זה פוגע בכבודו של הזולת אז אסור לך. יהדות ביופיה. כמה קשה לפעמים לעמוד בפיתוי. כמה נכשלים בעוון הזה. כמה צריך ללמוד מאותן דמויות מופת שהצמיחה היהדות במהלך הדורות שנמנעו מלהקשיב לאמירות שליליות על הזולת. במקום דיבורי רכילות נלמד זכות על יהודים, נדבר בשבח הזולת, נגביר אהבת ישראל ונקרב לבבות.

אסור לבייש בן אדם. חייבים לשמור על כבודו. קל מאד להוריד בן אדם, להפיל אותו. בדרך כלל מספיקה מילה אחת. לפעמים אפשר בכלל בלי מילים. תנועת יד, "פרצוף" שאתה עושה לו והבן אדם שבור לגמרי. אל תשכח, ה' נמצא גם אצל החבר. לא רק אצלך. אל תשכח, כל מה שיש לך יכול  להיעלם ברגע אחד, אף אחד לא הבטיח לך שמחר אתה לא תמצא את עצמך בדיוק באותו מקום שבו נמצא החבר שלך, לכן תיזהר מאד מלשפוט אותו, לפסול אותו, להטיל בו דופי.

גם אם אתה חושב אחרת מהשני, אתה חייב לשמור על כבודו, אסור לך לבזות אותו כי כשמבזים אדם הוא רוצה למות, כל הצבע מהפנים נעלם לו, זה כמו שופך דמים. אם אדם מבזה את השני, הוא מבזה את האלוקות כי כל יהודי הוא חלק מהשכינה הקדושה. אתה מבזה את השני, אתה פוגם בכבוד האלוקי. וזה נכון לגבי כולם, גם בני זוג חייבים לכבד אחד את השני, ואת הילדים שלהם, ואת השכנים שלהם.

כל העבודה שלנו זה אהבת חברים. רק על ידי אהבת חברים אפשר לקבל את התורה, אפשר לקבל את האור של רבינו. אהבת חברים זה תנאי ראשון שהתפילה תתקבל. דבר ראשון זה אהבת חברים בלב ונפש. אם יש איזה פירוד בין אחד לשני, אם אנשים לא כנועים אחד לשני אז התפילות לא מתקבלות. כמו שאומר "היהודי הקדוש" ששניים יושבים לשתות כוס תה וכל אחד מאמין שהשני יותר טוב ממנו, הוא מרגיש בושה מהשני, מרגיש יראה מהשני, מיד נמחלים כל עוונותיו.

עיקר הנסיון זה כשמשפילים את האדם, ופוגעים בו, ועושים לו יסורים והוא בא בכל זאת ואוהב את השני, מחבב אותו, אין לו שום קפידה על השני, להיפך! הוא מרחם עליו כי הוא יודע שאיזה רוח רעה, רוח שטות נכנסה בו, אז בשביל זה אני אפסול אותו?

אתה רוצה להתחיל לקיים את "ואהבת רעך כמוך" קודם כל תקיים מה שאתה שונא שעושים לך , אל תעשה לשני, זה יותר קל מ"ואהבת". אתה לא אוהב שמעליבים אותך, אל תעליב את השני! אתה לא אוהב שמדברים אליך לא יפה, אל תדבר לשני לא יפה, אתה רוצה שבני ביתך יכבדו אותך, תכבד אתה אותם.

אהבה זה חובה. אין חובה יותר גדולה מזו. להרבות במילים טובות לשני. במילים שמשמחות את הלב. אהבת חינם, זה מה שיביא לנו את הגאולה. כי עם ישראל זה דבר אחד. אנחנו לא כל מרגישים את זה כי תמיד ישארו עוד נשמות שאיתם קשה לנו, קשה לנו לקבל אותם. אבל הקב"ה הוא אבא של כולם, הוא אוהב את כולם , ולך אין את הפריוילגיה לא לאהוב את השני, צריך להשקיע  בזה את כל המאמצים. כי כמה שזה נראה פשוט. זה עדיין קשה מאד. צריך להילחם באנוכיות שלנו. האנוכיות הזו טבועה בנפש האדם והרי אין להעלות על הדעת שהקב"ה נטע בנו מידה רעה לשמה , אלא הוא יתברך רוצה שנעבוד, שנתאמץ, שנתגבר על הרצון הטבעי שלנו כדי לעשות את רצונו. ומה רצונו מאיתנו? שנחיה חיים של נתינה וחסד, חיים של אהבת הבריות. קשה לסלוח למי שמאד פגע בנו. מה יכול לעזור לנו? האמונה.

אדם יכול לכעוס, להילחם, לרצות להפיל קירות, לחפש את השגיאות אצל השני, אך ברגע שהוא זוכר מי עשה לו את כל זה הוא נרגע, הוא חוזר לעצמו, הוא התחבר לאור הזה שנקרא אין עוד מלבדו.

יהודי כל הזמן צריך להתחזק באמונה. כל נסיון  שהוא עובר בחיים זה עוד טיפה אמונה. אמונה שהכל ה' עושה לנו וכל מה שקורה לנו זה לטובה, זה מהרחמים שלו יתברך, "מפי עליון לא תצא הרעות". זה לא  קל בעולם הזה להבין שהיסורים הם לטובה, זו מדרגה של צדיקים. אנחנו , האנשים הפשוטים, זה קשה לנו. מה יכול לעזור לנו? אם נתבונן היטב בעשרות אלפי החסדים והטובות שהקב"ה משפיע עלינו רגע רגע, שעה שעה. כל כך הרבה דברים טובים קורים לנו ביום אחד, כל כך הרבה דברים מסתדרים לנו, כל כך הרבה דברים משמחים אותנו, האם אנחנו זוכרים מי נותן לנו את הכל?

הקב"ה ממשיך להשפיע בלי גבול ומידה, שפע חיים, בריאות, רפואה, שפע של תורה וחינוך לילדים, שלום בית, דירה, מה לא – הכל עובד, והכל בחסדיו המרובים. כי אין סיבה אחרת. ולכן, אם משהו חסר, אם משהו מתעכב, אם משהו גורם לנו לצער, ההסבר היחיד, האמיתי, החד משמעי, כי כך הדבר טוב ביותר עבורנו! אפילו שלא מבינים!

התורה הקדושה אומרת בפרשת "אחרי מות" – "בזאת יבוא אהרון אל הקודש" (טז,ג). "זאת", אומר רבי נתן, זה אמונה, בזאת – באמונה. "כי אי אפשר להתקרב ולכנוס לשום קדושה ולשום השגה ולשום ידיעה מה' יתברך כי אם על ידי האמונה הקדושה, וכל המלחמות וכל הנסיונות שיש לאדם בעבודת ה' יתברך, אי אפשר לנצח כי אם על ידי האמונה הקדושה, כמו שכתוב: "אם תחנה עלי מחנה... אם תקום עלי מלחמה, בזאת אני בוטח". היינו שעיקר בטחונו ותקותו יהיה באמונה שנקראת זאת כנ"ל, שהיא עיקר ויסוד כל התורה כולה, ורק על ידה יכולים לכנוס לשערי הקדושה ולנצח את כל המלחמות שיש לאדם בעבודת השם יתברך"( ליקו"ה גילוח ג, ח).

אסור לאדם להרים ידיים, להפסיק להתפלל, אבל רגע אחד לאחר שסיים להתפלל, כשהוא נוכח לדעת כי ההסתר עדיין ממשיך, אות היא כי זה הטוב ביותר ששייך עבורו נכון לרגע זה, ולכן עליו ללכת נינוח, ושמח. כי ברוך ה' שהוא בידיו של בורא כל העולמות אדון כל הנשמות.

הרב הקדוש רבי שמעון מירוסלב זי"ע האריך ימים והסתלק כשהיה קרוב לבן מאה שנה, וכשנשאל במה האריך ימים אמר: "כל הקורות אותי קיבלתי באמונה וידעתי כי כולם מאת השי"ת וכי הם רק לטובה ולכן הארכתי ימים, ובאר את דבריו ואמר שמי שמערער על הנעשה עמו וחושב שלא מגיע לו כל מה שקורה לו, לפעמים קוראים לו למעלה, כדי להוכיח לו שמה שניגזר היה צריך לקרות ושפטו אותו בצדק וביושר. אבל לאותם אנשים שמקבלים כל גזירת שמים באהבה אין צורך לקרוא להם לשמים כדי להראות להם את דרכי ה' ולכן הם מאריכים ימים"...

בסוף מבינים שאין כאן עונשים, שמשמים לא דוחים את האדם, לא מרחיקים אותו, היסורים נועדו לקרב את האדם כמו שהמחיצה בבית הכנסת לא נועדה לרחק את הנשים, אלא לקרב. חבל שאדם רואה ביסורים ובהסתרות התרחקות הבורא ממנו. זו לא היתה הכוונה מאתו יתברך, הקב"ה אוהב את האדם אהבת נפש, "נפלאת היא אהבתך", אהבתו של הבורא לבניו לא נתפסת בשכל אנוש. ה' רוצה את כולם, הוא ממתין לכל יהודי שישוב אליו. ה' רוצה את כל ארבעת הבנים. גם את הבן הרשע. "היצר הרע והסטרא אחרא מחליש דעתו של האדם ומכניס בלבו שכבר נסתלק השי"ת ממנו והוא רחוק כל כך עד שאי אפשר לו לשוב ובאמת הוא להיפך, כי באמת מלכותו בכל משלה, אפילו במקומות הכי מסואבים. וכמו שאומרת התורה הקדושה בפרשת השבוע. "השוכן אתם בתוך טומאתם" (טז, טז). על כן צריכים לידע שהשם יתברך עדיין עמנו, עם כל אחד ואחד, אפילו עם החוטא הגרוע שבכל העולם כולו. וכל זמן שהאדם חוזר זאת בדעתו ומכניס זאת בליבו, אז בודאי יש לו תקווה גדולה כל ימי חייו לזכות לדרך התשובה באמת". (ליקו"ה עדות ה).

יש לך צער? השם חי את הצער שלך! השם נמצא איתך! השם מלווה אותך! הוא מרגיש את הנסיון שאתה נמצא בו, הוא יודע מה שעובר עליך! הוא לא שכח אותך! הוא אוהב אותך! תתחזק! תפנה אליו!  גם אם משהו לא הולך כמו שאנחנו רוצים, אנחנו ממשיכים להאמין בבורא עולם שהוא רק טוב ומיטיב, שהוא כולו רחמים, שכל מה שהוא עושה הכל לטובה! גם אם לא מבינים, מאמינים! מי שמחזיק באמונה – ממתיק דינים ורואה ניסים. הבן איש חי כותב שאדם שפותח את פיו ואומר שזה לטובה, זה מבטל את הגזירה. אדם רואה דבר שנראה לפי השכל בכלל לא טוב, אבל הוא אומר: לא! זה טוב! אז הוא הופך אותו לטוב! ככה "הבן איש חי" כותב.

צריך להגיע לזה שנוכל להודות על היסורים. רבונו של עולם אני אומר לך תודה מכל הלב! אני מרגיש את האהבה שאתה אוהב אותי! יש לך צער שיש לי יסורים ואתה בכל אופן מצטער בשביל לקרב אותי אז אני אומר לך תודה! ממש כמו בסיפור הבא:

נגיחה בג'ונגל

אבי ומושיקו גולן הם שני אחים חולי טיולים אובססיסיים. לא היתה פינה בארץ שהם לא הכירו. כשהיה אבי, הבכור, בן 23, החליטו האחים גולן על מסע לתוככי הגונגל האפריקני. ההחלטה נבעה לאחר הרבה שיחות עם מטיילים מקצועיים ויועצי טיולים מכל העולם. הם היו בטוחים שזה המסע של חייהם.

אל תשאלו איך ולמה. אבל יומיים לפני הטיסה לאפריקה, נפגש אבי לערב חביב עם כמה מחבריו. גם יוסי פלח מדרום ת"א נכח בפגישה. אבל זה כבר לא היה אותו יוסי, זקן קצוץ עיטר את לחייו, וכיפה סרוגה לבנה וענקית והמילים "נ,נח,נחמ, נחמן", רקומות בכחול בשני צדדיה.

בשלב מסוים של השיחה התחילו לדבר על "שטיפת המוח שעושים החרדים והרבנים לתמימים הללו, שחוזרים בתשובה". יוסי פלח היה לבד במערכה הזו, מול ששה חברים חילוניים. ביניהם יגאל מכפר שמריהו, ברוך מרמת גן, איציק הקיבוצניק, ומשה הדייג מעכו. האמת היא שהרבה תחמושת להשיב להם לא היתה לו. בסך הכל הוא חוזר בתשובה חצי שנה, כן הוא אומנם הספיק לחגוג את ראש השנה באומן סביב ציון הצדיק, ולקרוא את "תיקון הכללי" אותם עשרה קפיטל תהילים שמחוללים נפלאות, אבל ידיעותיו בתורה ובמצוות היו עדיין מעטות. בשלב מסויים של השיחה שמעו את אבי גולן אומר מילים קשות, בוטות, כלפי שמיא וכלפי הצדיקים והרבנים, מילים שהנייר לא סובלם. יוסי פלח הרגיש שהוא מאבד עשתונותיו ועלול להגיב בצורה לא הולמת, הוא הרים את מכשיר הפלאפון שלו מעל השולחן, ונפרד מחבריו.

"שהקב"ה יסלח לך, אדון גולן", אמר יוסי פלח והלוואי, הלוואי שתזכה לחזור בתשובה". "אני נוסע לאפריקה יוסי, מחרתיים" הגיב אבי גולן "ושם באפריקה רק... יכולה להחזיר אותי בתשובה... " וכולם פרצו בצחוק רועם. יוסי פלח לא הספיק לשמוע מה או מי בדיוק יכולים להחזיר את גולן המושבניק בתשובה אי שם באפריקה, אבל הוא כבר לא היה שם. הוא לא יכול לסבל את האקלים הזה...

אבי ומושיקו גולן נחתו באפריקה עם הרבה מפות, מצפנים, כסף, ומצויידים במוטיבציה מגביהת שחקים לכבוש את הג'ונגל, ובעיקר אתרים שכוחים שהציוויליזציה עדיין לא הגיעה אליהם. שלושה חודשים מסיביים ורוויי הרפתקאות מסמרות שיער חלפו עליהם ביערות העד והם תעדו הכל במצלמותיהם. החל מעדרי פילים דוהרים, קרבות קיום בין אריות לצבאים, וכלה בציפורים נדירות בעמקים מרהיבי עין. הם התחככו יפה מאד עם שבטים פראיים שלפעמים חשדו בהם, אבל מהר מאד הם נשאו חן בעיני ראשיהם שבמקום לבשל אותם בסיר ענק, העניקו להם קשת וחיצים במתנה ושלחום לחופשי.

עד היום המר והנמהר ההוא. האחים גולן החליטו לחזור לארץ, אך בטרם זאת, הם תיכננו טיול ממונע של אופנועים לאתר פראי באחד הג'ונגלים היותר מוכרים. האופנועים צויידו היטב בדלק, במזון ומיד בהנץ החמה הם הניעו את האופנועים ופתחו בדהרה לכיוון היער. הסקרנות גברה עליהם והם החליטו לסטות לשביל כורכר צדדי, אבי לחץ על הדוושה, לכיוון עיקול הדרך, ואי מפה אי משם, יצאה מן המעבה ג'ירפה ענקית ודהרה למולו, הוא נכנס להלם וחרדה. הוא פנה ימינה, היא סטתה שמאלה. הוא משך שמאלה, היא חתכה ימינה, שועטת למולו בדווקא כמו מתעקשת להתנגש בו, הוא לחץ בעוצמה על הבלמים, אך מאוחר מדי. האופנוע נכנס בגוף הג'ירפה וראשו נטרך בראשה. איזה בום!

בבית החולים הקטן בעיירה האפריקנית הצליחו לייצב את מצבו של אבי, אך הוא היה בחוסר הכרה מוחלט. ראשו היה מעוך וכתות בצורה מחרידה, הקונסול הישראלי הצליח להעביר בעזרת אמבולנס את אבי גולן לעיר הבירה ומשם בטיסה עם ליווי רפואי למרכז רפואי גדול בארץ. במשך שלושה חודשים היה אבי גולן בחוסר הכרה, גולגלתו היתה מרוסקת מצידה הימני ואובחנה פגיעה חריפה באזור חשוב במוח. "רק נס יחזיר אותו להכרה" אמר פרופ' גולדשטיין להוריו הבוכיים.

רופאים וניסים לא הולכים יד ביד. אחרי שלושה חודשים אבי פקח עיניים מבינות, אבל פיו היה  חתום. הוא לא יכול היה להוציא הגה בפיו. רק אחרי חצי שנה נפלטו ההברות הראשונות "אבא , אמא". כמו תינוק בן יומו. באותן שעות ארוכות של שתיקה בעל כורחו, הוא חשב על עצמו, על חייו, על תכלית חייו, על מי ברא את העולם, ואיך ברא, ולמה ברא, ומדוע התאונה הזו נכפתה עליו, ולמה הא שותק ולא יכול לפלוט מילה מפיו. במחלקת השיקום הוא הבחין בספר תנ"ך והתחיל לדפדף. דף אחרי דף. בוהה, מנסה  להבין, מנסה למלא בורות נשברים.

"בראשית ברא"..." מענין חשב לעצמו, יש מי שברא את הארץ, השמים, הצמחים, החיות והאדם, ויש סדר ותיכנון לכל מהלך הבריאה. וכנראה גם הוא ברא אותי...אז מה הוא רוצה ממני? מה פתאום הוא שלח אותי להתנגש עם ג'ירפה?". כשנה אחרי התאונה חל שיפור מסויים ביכולת הדיבור של אבי גולן, וגם מצבו הפיסי השתפר לאין ערוך, אך הוא עדיין נשאר צמוד למחלקה השיקומית. בצהרי אחד הימים הגיעו לביקור  שניים מחבריו, ללא כל תאום מראש.

יגאל מכפר שמריהו, ויוס פלח החוזר בתשובה עם הכיפה הלבנה. הם ישבו על הספסל והקשיבו לסיפורי הג'ונגל של ידידם. עד התאונה, את התאונה עצמה כבר לא ידע אבי גולן לספר, הארוע הזה נעלם מזכרונו. רק מאחיו מושיקו, הוא שמע על פרטי התאונה המוזרה עם ה... יגאל מכפר שמריהו שלף מכיסו מכשיר הקלטה קטן ואמר, "לא תאמינו, את כל המפגש שעשינו לפני הטיסה שלך לאפריקה, הקלטתי. בואו נאזין.

השלושה היו קשובים ומרותקים להקלטה, עד שלפתע שמעו את גולן אומר בבדיחות דעת לעברו של יוסי "אני נוסע לאפריקה, יוסי, מחרתיים, ושם באפריקה רק גי'רפה יכולה להחזיר אותי בתשובה". אחר נשמעו פרצי צחוק.

השלושה היו בהלם. הם האיזנו שוב ושוב למשפט הזה, "רק גירפה יכולה להחזיר אותי בתשובה..." רק ג'ירפה.. לא יאומן...

"ברית כרותה לשפתיים" הסביר יוסי לאבי, "לפעמים אתה מנבא את עתידך. אתה בת קול של עצמך. אתה לא זקוק לסמינר ליהדות, אצלך את כל העבודה עשתה ג'ירפה מטופשת אחת במעבה הג'ונגל. אבי יצא מבית החולים עם כיפה על ראשו, ציצית על גופו ועם המון תודה לג'ירפה, שהכניעה אותו בנגיחה אחת ופתחה בשבילו את פרשת בראשית של יהדותו המעשית.

בראש השנה האחרון הוא נסע לאומן להגיד תודה לרב נחמן. הוא ויוסי פלח קראו מחובקים ודומעים את ה "תיקון הכללי". אבי גולן הבחין על המצבה בתאריך פטירת רבי נחמן: חי בתשרי. לא תאמינו, אבל היה זה יום הולדתו של אבי גולן... היה זה גם תאריך הנגיחה. לפעמים חברים, לפעמים נגיחה היא נשיקת חמלה של הקדוש ברוך הוא (מתוך סידרת ספריו של הרב יעקב קובי לוי)

תפילה

רבונו של עולם, אני מתגעגע לאור של פעם, לאור של התחלת התשובה. שלחת לי אז כזה אור גדול שהתחלתי לרוץ אחריו בכל הכוח שהיה לי, עזבתי הכל כדי להתחיל חיים חדשים לגמרי, חיים שבכלל לא הכרתי אך ידעתי שהם הם החיים האמיתיים.

אור שהפך כל יהודי עם חליפה ומגבעת לרב חשוב, אור שבילבל אותי לגמרי כי כל "השחורים" האלה נראו לי כל כך דומים אחד לשני, אז איך אני אצליח להבחין ביניהם?

אור שהפך כל חג ושבת למעין עולם הבא, עם כל כך הרבה הכנות וכל כך הרבה התרגשות ועם כל כך הרבה אורחים, אור של מסעות לקברי צדיקים בצפון כל ערב ראש חודש, שחוזרים מהם חדשים, טהורים, נוצצים.

רבונו של עולם רוצה לחזור לצעקות של פעם, לדמעות של פעם, לריקודים של פעם, להרגשה שאין עוד יהודי חשוב ממני בכל הבריאה כולה ואולי אני בכלל המשיח???

רוצה לחזור לכוח שנתת לי אז להתגבר בקלות על הגוף ולהמליך את הנשמה.

אבל בעצם רבונו של עולם, אני רוצה להיות כאן ועכשיו. נכון, הכל יותר שקט, יותר איטי, יותר קשה, אך גם יותר עמוק, יותר פנימי, יותר אמיתי.

רבונו של עולם תודה על מה שהיה ותודה על מה שיש.

שבת שלום

הרב מנחם אזולאי