"וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר. אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים" וגו' (ויקרא יג,א-ב). '"אל אהרן" וגו' – גזירת הכתוב הוא שאין טומאת נגעים וטהרתן אלא ע"פ כהן (ת"כ)' (רש"י). טומאת וטהרת המצורע תלויה בכהן (עד כדי כך ש'"והובא אל אהרן הכהן" – אין לי אלא אהרן עצמו, מנין לרבות כהן אחר? ת"ל "הכהן". מנין לרבות בעל מום? ת"ל "מבניו". או יכול שאני מרבה חללים? ת"ל "הכהנים" – יצאו חללים. ומנין לרבות כל ישראל? ת"ל "או אל אחד". אם סופינו לרבות כל ישראל מה תלמוד לומר "או אל אחד מבניו הכהנים"? אלא ללמד שאין טומאה וטהרה אלא מפי כהן. הא כיצד? חכם שבישראל רואה את הנגעים ואומר לכהן, אעפ"י שוטה – "אמור טמא", והוא אומר טמא. "אמור טהור", והוא אומר טהור' [ספרא על הפס']. שאפילו אם לא מבין, תלוי בדיבורו ככהן). בודאי שהסיבה הפשוטה היא שכיון שמדובר על מחלה רוחנית אז מי שקובע הוא מי שמייצג את הרוחני בעולם, שזהו הכהן (ובפרט שהכהנים הובדלו לעבוד את ה', כעין הובדלו מדרכי העולם הרגיל, כך גם הצרעת היא מחלה רוחנית – שאינה גשמית רגילה כשאר המחלות בעולם). אולם נראה גם שיש כאן דבר עקרוני, שאהרן במהותו היה 'אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה' (אבות א,יב). לכן במחלת הצרעת שהיא באה על לשוה"ר ('אמר ריש לקיש: מאי דכתיב [ויקרא יד, ב] "זאת תהיה תורת המצורע"? זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע'. ערכין טו,ב) מי שמתקן אותה הוא אהרן, שהיה אוהב ורודף שלום ואוהב את הבריות, שהמספר לשוה"ר זה בשל שלא מספיק אוהב את חברו שלכן מרשה לעצמו לדבר עליו רעה, ובזה עושה מריבה. מול זה בא כוחו של אהרן ומאהיב את חברו ועושה שלום. (ואף 'מקרבן לתורה', שהמספר לשוה"ר מתרחק מהתורה: 'אמר ר' יהושע בן לוי: חמש תורות כתובות במצורע "זאת תורת נגע צרעת", "זאת תורת אשר בו נגע צרעת", "זאת התורה לכל נגע הצרעת", "זאת תורת הצרעת", "זאת תהיה תורת המצורע" המוציא שם רע. ללמדך שכל האומר לשון הרע עובר על חמשה חומשי תורה' וכו' [ויק"ר טז,ו]). לכן מובן שמודגש אהרן: “והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים", שמדוע לחלק ביניהם, שיאמר "הכהנים" ונדע שבודאי שזה כולל גם את אהרן, או שיאמר "אהרן הכהן" ונדע שזה גם בניו הכהנים, ובכ"א גם אם נאמר שניהם שיאמר "אהרן הכהן או מבניו”, מה זה הפרוט "או אל אחד מבניו"? (אמנם בספרא דרשו מזה הלכות, אבל מצד הפשט) נראה שבא לומר שבכל אחד מהכהנים יש כח של אהרן, ולכן יש בו את המעלה של תיקון מצורע על שסיפר לשוה”ר. צרעת היא מחלה מדבקת (גם אם כאן זוהי צרעת מיוחדת, בכ"א כיון שמתגלה בצורת צרעת שהיא כעין מחלת הצרעת הרגילה שמדבקת, סימן שיש כאן רמז להדבקה), שזהו כמו מספרי לשוה"ר, שהדיבור הוא קל ואנשים נמשכים לדבר רעה על אחרים, ולכן כשאחד מדבר זה כעין מדביק מיד גם את האחרים לדבר לשוה"ר, ולכן עונשו מתגלה בצרעת שמדבקת. המצורע חשוב כמת (נדרים סד,ב) שזה כעונש על מה שסיפר לשוה"ר, שגורם בזה למוות: 'במערבא אמרי: לשון תליתאי קטיל תליתאי, הורג למספרו ולמקבלו ולאומרו' (ערכין שם). נראה שכמו שהמספר לשוה"ר גורם מוות לשלושה, כך גם סוגי הצרעת מחולקים לשלושה: צרעת הבית, הבגד והאדם. צרעת הבית כנגד זה שעליו נאמר, שהוא אינו כאן בבית ולכן התירו לעצמם לדבר עליו, ולכן דינו שיקוצץ הבית שהסתיר (לכן גם דרשו שצרעת הבית זה על צרות עין, שכשיוצא מהבית את חפציו בעקבות הצרעת בבית, כולם יראו שהיה לו ולא רצה לתת [ויק”ר יז,ב], הרי שהצרעת קשורה לרעה נגד אחר [שלא רצה לתת לאחר], זהו כמו כנגד האדם שעליו דיבר, שזהו רעה לאחר). צרעת הבגד כנגד השומע, שהוא התקרב אליו צמוד כדי שילחש באזנו, שאחר לא ישמע, לכן דינו בבגד הצמוד אליו. כנגד האדם שסיפר, הוא עצמו מתנגע, כיון שהוא עצמו סיפר. לכן מובן שחז"ל מביאים הדרגה שהצרעת מתחילה בבית ואח"כ בבגד ואח"כ בגוף (ויק"ר יז,ד), כך שכל אלו שייכים יחד כעונש לאותו אחד שמספר לשוה"ר (שלא מופרדים מחטאים שונים, אלא על אותו חטא מתגלה העונש בשלושתם, כנגד שפגע בחטא בשלושה). אולם אם כך מדוע בתורה מופיע הסדר הפוך (קודם גוף, אח"כ בגד ואח"כ בית)? (מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א ב'הקדושה והטהרה' 'צרעת הבגד וצרעת הבית', מסביר שזה כדי לומר שמצד הדין היה צריך לבא קודם מיד על האדם, כמו שנאמר הסדר בתורה, אלא שהקב"ה מרחם על הבריות ולכן בפועל נעשה בעולם בסדר הפוך, מהקל לכבד.) אפשר שזה משום שבתורה נרמז המקור לעונש, שזהו שהמספר לשוה"ר מספר לחברו על האחר, כך שמתחיל ממנו (שיוצא הדיבור) ועובד לחברו (ששומע) ואז חברו מבין שהאחר (האדם שעליו סופר) עשה רעה (שמבין את הלשוה"ר [ומקבלו]), שכך הסדר גוף (המספר) בגד (השומע) והבית (האדם שעליו סופר). אולי גם הצרעת מתגלת בשלושה סוגים בשל שלושת העברות החמורות שלשוה"ר כנגדם: 'תנא דבי רבי ישמעאל: כל המספר לשון הרע מגדיל עונות כנגד שלש עבירות: עבודת כוכבים, וגילוי עריות ושפיכות דמים. כתיב הכא "לשון מדברת גדולות", וכתיב בעבודת כוכבים (שמות לב, לא) "אנא חטא העם הזה חטאה גדולה". בגילוי עריות כתיב (בראשית לט, ט) "ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת". בשפיכות דמים כתיב (בראשית ד, יג) "גדול עוני מנשוא"' (ערכין שם). גילוי עריות נעשה בהחבא בבית, ולכן כנגדו צרעת הבית (ולכן הראיה מפס' היא מיוסף, שאשת פוטיפר ניסתה אח"כ להחטיאו כשהיו לבד בבית). שפיכות דמים פוגע (בדר"כ) באחר שלידו, ולכן כנגדו צרעת הבגד שצמוד לו [וכן הוציא מגופו של הנרצח את דמו החוצה, כמו בגד שמחוץ לגוף] (ולכן הראיה מפס' היא מקין שהרג את אחיו בגלל המנחות, ומובא במדרש: 'רבי יהושע בן קרחה אומר: אמר הקב"ה: אל יתערבו מנחת קין והבל לעולם, שמא חס ושלום אפילו בארג בגד, שנא': "לא תלבש שעטנז" וגו'' וכו' [פרקי דר"א כא], הרי שיש גילוי של בגד בהקשר לזה [כנראה העקרון של המדרש הוא מטעם שהבגד מסמן את האדם, ובגד מסמן אצלם גם את הקשר לה' שנתן לאדם וחוה בגד (כתנת עור) לאחר שחטאו, לכן בבגד מרומז השוני בין קין והבל במנחתם – שהיו שונים בקשרם לה' בהגשת מנחותיהם]). עבודה זרה נעשת ע"י קביעת האדם עצמו, שמחשיב דבר לאלוה, ולכן כנגדו זה צרעת הגוף [ואף מבטל את מעלת הרוחני בעולם, שאף את הרוחני רואה בגשמי, ולכן כעין נשאר רק גוף בלי נשמה, ולכן נפגע גופו כעונש] (ולכן הראיה מפס' היא ממשה שאמר לקב"ה: "אנא חטא העם הזה חטאה גדלה ויעשו להם אלהי זהב", שעשו בעצמם [בגופם – יצרו בידיהם] את העגל).