'ת"ר: ... מבני בניו של סיסרא למדו תורה בירושלים' (סנהדרין צו,ב). בגרסת רב ניסים גאון הובא בגמ' גם זיהוי של הצאצא של סיסרא: 'ומאן אינון? ר"ע' (כך מצטט ר"נ גאון את הגמ', בברכות כז,ב), ואכן יש גירסאות כאלו בכת“י עתיקים של הגמ' (בכת"י יד הרב הרצוג, וכן בכת”י CUL: T-S Misc. 26.55, הגרסא היא: 'ומנו? ר"ע'). [אמנם ר"ע היה חי בבני ברק ('אחר רבי עקיבא לבני ברק'. סנהדרין לב,ב). אולם תחילתו היתה בירושלים, כיון שהיה רועה של כלבא שבוע, וגם נשא את בתו, והרי כלבא שבוע היה מעשירי ירושלים (אבות דר"נ ו,ג [וכן ברש”י בכתובות סב,ב, ד”ה 'כלבא']). ממילא תחילתו היתה בירושלים, ששם למד בתחילה, וזהו מה שנאמר כאן ש'למדו תורה בירושלים'. אולי גם כשחזר לביתו לימד שם כמה זמן את תלמידיו]. אולי כיון שהוא מצאצאי סיסרא, אז נעשו בו דברים שהם קשורים לנעשה אצל סיסרא (כעין תיקון). בשירה של דבורה וברק לאחר המלחמה מול סיסרא נאמר: "מני אפרים שרשם בעמלק אחריך בנימין בעממיך מני מכיר ירדו מחקקים ומזבולן משכים בשבט ספר" (שופטים ה,יד). 'עתה שירדו למלחמה מן מכיר הגדולים והחכמים... כן מזבולון ירדו אפילו הסופרים והחכמים, אין צריך לומר שאר העם. ומושכים בשבט סופר פירושו: החכמים והסופרים. שבט – הוא העט, וכן תרגם יונתן: "בקלמוס דספר"' (רד"ק) [ובדומה פרשו על החכמים ר' יוסף קרא, והרלב"ג]. “ושרי ביששכר עם דברה ויששכר כן ברק בעמק שלח ברגליו בפלגות ראובן גדלים חקקי לב" (שופטים ה,טו). מפרש רש"י שהכוונה לסנהדרין: '"ושרי ביששכר" – שרים שביששכר הם סנהדראות עוסקין בתורה' וכו' (רש"י). ממילא למלחמה נגד סיסרא יצאו הת"ח הגדולים. אותו דבר היה בר"ע, שהוא היה ת"ח גדול מאוד, והוא היה קשור למלחמות בר כוכבא, כמו שמביא הרמב"ם (במסורת שלא הגיעה אלינו ונשארה רק דרכו): ' … שהרי רבי עקיבה חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזבא המלך' (רמב"ם. הל' מלכים יא,ג). הרי שהיה שותף במלחמות כעין אותם ת"ח גדולים במלחמה נגד סיסרא. במלחמה נגד סיסרא מי שהיו במיוחד בעלי חשיבות אלו שתי נשים, דבורה ויעל. כך גם אצל ר"ע היתה לאשתו חשיבות גדולה במיוחד, שהיא זו ששלחה אותו ללמוד (שלכן התחתנה איתו על אף שנענשה ע"י אביה לעניות, ושלחה אותו ללמוד 12 שנה, ואף גרמה לו לחזור וללמוד שוב עוד 12 שנה). עד שר"ע אמר עליה שכל תורתו בזכותה, כמובא בגמ': 'אמר להו: שבקוה, שלי ושלכם שלה הוא' (כתובות סג,א). יעל חיסלה את סיסרא דרך זה שנתנה לו חלב וכו', כאשר בקשתו היתה: "ויאמר אליה השקיני נא מעט מים כי צמאתי" (שופטים ד,יט). (וכמו שנאמר בשירה: “מים שאל חלב נתנה" [ה,כה] שע"י בקשתו החליפה ויכלה בסוף להכותו: "מים שאל" – רצה לומר הבינו חכמתה של יעל, כי סיסרא בקש מים והיא נתנה לו חלב, כמו שכתוב למעלה (ד ט) "ותפתח את נאד החלב ותשקהו" וזהו בכדי להביא עליו תרדמה' [מצודות]). כך בדומה אצל ר"ע היתה עליו השפעה של מים: 'מה היה תחילתו של רבי עקיבא? אמרו: בן ארבעים שנה היה ולא שנה כלום. פעם אחת היה עומד על פי הבאר. אמר: מי חקק אבן זו? אמרו לו: המים שתדיר נופלים עליה בכל יום. אמרו לו: עקיבא, אי אתה קורא "אבנים שחקו מים"? מיד היה רבי עקיבא דן קל וחומר בעצמו: מה רך פסל את הקשה, דברי תורה שקשה כברזל על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבי שהוא בשר ודם. מיד חזר ללמוד תורה' וכו' (אבות דר"נ ו,ב). ר"ע התחיל את לימודו בהיותו בן ארעים, בדומה לכך שהארץ שקטה לאחר נפילת סיסרא במשך ארבעים שנה: “ותשקט הארץ ארבעים שנה" (שופטים ה,לא). אולי זה נרמז בפס': “כן יאבדו כל אויביך ה' ואהביו כצאת השמש בגברתו ותשקט הארץ ארבעים שנה", שסיסרא חוסל וכך היה ארבעים שנה שקט, ובדומה לכך בגיל ארבעים מתחיל ר"ע ללמוד ולהתעלות, שעליו מרומז "אהביו כצאת השמש בגברתו", שהתחיל לעלות קרנו כצאת השמש (ובגבורה, כי מן הסתם היה לו קשה מאוד להתחיל ללמוד בגיל מבוגר, ועוד כעין בושה שיושב ללמוד ביחד עם ילדים קטנים). סיסרא הגוי מת, לעומת ר"ע שאמנם נהרג, אולם היה בן120 שנה (ספרי דברים לד,ז [פסקא שנז]) שזהו זמן חיי האדם בשלמות (“והיו ימיו מאה ועשרים שנה". בראשית ו,ג), כך שכעין חי חיים שלמים. גם כשנהרג: ' … אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: זו תורה וזו שכרה? (תהלים יז, יד) "ממתים ידך ה' ממתים" וגו'. אמר להם: "חלקם בחיים”. יצתה בת קול ואמרה: אשריך ר"ע, שאתה מזומן לחיי העוה"ב' (ברכות סא,ב), העוה"ב זהו החיים האמיתים (שעולמנו הוא רק פרוזדור), שלכן אמר ה' על זה “חלקם בחיים", כך שכעין הוא ממשיך בחיים בזכות מעלת קדושתו. ממילא נראה שזה רמוז בדברי ר"ט על ר"ע (כעין רוה”ק): 'אמר ליה ר' טרפון: עקיבא, כל הפורש ממך כפורש מן החיים' (קידושין סו,ב). שמעבר לפשט (שבא לומר שצריך לדבוק בו בשל מעלתו בתורה), נראה שרמוז כאן שחיי ר"ע הם החיים האמיתים, לעומת היפוכו, סיסרא זקנו שהוא קשור למיתה – שנהרג, אצל ר"ע יש גילוי של חיים שלמים, בעוה"ז ובעוה"ב. אולי רמז למיתת תלמידי ר"ע, שחטאו, שמיד לאחר הסיום ששקטה הארץ ארבעים שנה (שמרמז לר"ע) נאמר: “ויעשו בני ישראל הרע בעיני ה' ויתנם ה' ביד מדין שבע שנים" (שופטים ו,א), שתלמידי ר"ע חטאו ומתו בשל 'שלא נהגו כבוד זה לזה' (יבמות סב,ב), והרי הם היו הת"ח שבדור שהורו הלכה ותורה (שלכן כשמתו 'והיה העולם שמם'). לכן כעין נקראים "עיני העדה" (במדבר טו,כד). לכן כעין רמוז שכשחטאו ביניהם זהו כעין שעשו רעה "בעיני ה'”, בעיני עדה שמגלים את רצון ה'. לכן כעונש "ויתנם ה' ביד מדין", נתנם ביד מידת הדין להמיתם (ואף בדין קשה של 'אסכרה'). וזה בזמן של 'תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת' (יבמות שם), שהם שבעה שבועות, שזהו נרמז ב"שבע שנים" כרמז שלשבע השניים ("שנים" כרמז לשניים – פעמיים), שזהו שבע פעמיים, שזהו שבע שבועות שבהם מתו (אמנם ע”פ מסורת הגאונים לא מתו אלא עד ל”ג בעומר, אבל יש עניין של בין פסח לעצרת, שבהם היתה מידת הדין, שלכן בגמ' כך נאמר). בגמ' הסיפור על תלמידי ר"ע נאמר בהקשר לפס' בקהלת "בבקר זרע את זרעך" וגו', שר"י למד על הולדת בנים ור"ע דרשה על תלמידים, וקודם לכן הובא בגמ' הסבר מנין שבני בנים הרי הם כבנים, ולמדו זאת דרך כמה פס', שאחד מהם הוא "מני מכיר ירדו מחוקקים", והרי פס' זה נאמר במלחמה מול סיסרא, וכמו שאמרנו אולי רומז לדברים שהתגלו אצל ר"ע. כך שאולי בעומק הגמ' יש רמז לדברנו...