"וצוה הכהן ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהרות ועץ ארז ושני תולעת ואזב" (ויקרא יד,ד). 'אמר רבי יהודה בן לוי: מה נשתנה מצורע שאמרה תורה יביא שתי ציפרים לטהרתו? אמר הקב"ה: הוא עושה מעשה פטיט, לפיכך אמרה תורה יביא קרבן פטיט' (ערכין טז,ב). '"חיות" – פרט לטרפות. "טהורות" – פרט לעוף טמא. לפי שהנגעים באין על לשון הרע שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו צפרים שמפטפטין תמיד בצפצוף קול. "ועץ ארז" – לפי שהנגעים באין על גסות הרוח. "ושני תולעת ואזוב" – מה תקנתו ויתרפא ישפיל עצמו מגאותו כתולעת וכאזוב. "עץ ארז" – מקל של ארז. "ושני תולעת" – לשון של צמר צבוע זהורית' (רש"י על הפס'). דברי רש"י מקורם בתנחומא בפרשה ("מצורע" סימן ג): '"ביום טהרתו" כמה? שתי צפרים חיות טהורות. מה נשתנה קרבנו משאר קורבנות? על שספר לשון הרע. לפיכך אמר הכתוב: יהא קרבנו שתי צפרים, שקולן מוליכות. "ועץ ארז“ הארז הזה אין גבוה ממנו. ולפי שהגביה עצמו כארז, באה עליו הצרעת'. לכאורה אלו שני דברים שונים, שהציפורים הם על לשוה"ר, ואילו הארז הוא על גסות הרוח-גאוה? אלא בפשטות אדם לא מדבר לשוה"ר אלא אם כן יש בו גאוה שלכן חושב שהאחר הוא נמוך ובזוי ולכן יכול לדבר עליו. שעל אדם שרואה בו בעל מעלה גבוה, לא היה מדבר לשוה"ר מפני יראת כבודו (כמו שאדם לא יעיז לומר לשוה”ר על רבו). ובפרט שלשוה"ר זה שמדבר בשקט, כאילו אף אחד לא יודע, וכביכול ח"ו גם ה' לא שומע, שזהו גאותו. זהו שמובא 'אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי בן זימרא: כל המספר לשון הרע כאילו כפר בעיקר, שנאמר (תהלים יב, ה) "אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו". ואמר ר' יוסי בן זימרא: כל המספר לשון הרע נגעים באים עליו... אמר ריש לקיש: מאי דכתיב (ויקרא יד, ב) "זאת תהיה תורת המצורע"? זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע' (ערכין טו,ב). שמרומז כאן שיש קשר בין לשוה"ר שנגעים באים עליו, לכפירתו בעיקר, שזהו מגאוה (שזהו שאומר “מי אדון לנו” מגאותו, שכאילו אף אחד לא אדון מעליו), ולכן אח"כ מיד מובא רמז ב"תורת המצורע" שזה על לשוה"ר, לומר שלכן מביאים לכפרה ארז (כנגד גאותו) ושני תולעת ואזוב (רמז לענוה – בתשובתו), והציפורים כנגד הקול שהוציא (כמו שמובא אח"כ בגמ' בדברי ריב"ל). לכן 'אמר רבי חמא בר' חנינא: מה תקנתו של מספרי לשון הרע? אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה, שנא' (משלי טו, ד) "מרפא לשון עץ חיים", ואין לשון אלא לשון הרע, שנאמר "חץ שחוט לשונם", ואין עץ אלא תורה, שנאמר (משלי ג, יח) "עץ חיים היא למחזיקים בה". ואם עם הארץ הוא, ישפיל דעתו, שנאמר (משלי טו, ד) "וסלף בה שבר רוח"' וכו' (שם). שחטא לשוה"ר בא מגאוה, ולכן תקנתו זהו ענוה – שישפיל דעתו, ועדיף שזה בא דרך לימוד התורה, שאז מתוקן ישירות גם חלק הכפירה בקב"ה של המדבר לשוה"ר (שע"י התורה מתחבר לקב"ה, ומקבל עליו עול מלכות שמים, ומשפיל דעתו כלפי הקב”ה). וכשהוא עם הארץ שאין בו תורה, אז אין ברירה אלא שישפיל דעתו, שבזה יש גם חלק של קבלת עול מלכות שמים (שמבין את אפסותו). אמנם בפשטות אפשר שלשוה"ר בא על כמה עברות (כמו שמצוי בכמה מקורות חז"ל [ערכין טז,א. תנחומא "מצורע" סימן ד]), ולכן הובאו דברים שבהם בולט הרמז לכפרה על מעשיו, שלכן ציפורים כנגד לשוה"ר, ועץ ארז וכו' כנגד גסות הרוח, שבאלו הדברים בולטים, אמנם יש בכל דבר (ציפורים וכו') גם כנגד חטא ספציפי (ז"א לדוגמה, על לשוה”ר יש רמז בכל הדברים שמביא המצורע כנגד מעשה של לשוה”ר), רק שאינו בולט כ”ך. ואלו בולטים במיוחד, כיון שאלו מצויים ביותר (לשוה"ר וגאוה), ולכן בהם מודגש כפרה כנגד חטאים אלו כדי להרחיק את האדם מעברות אלו במיוחד. (או כיון שאלו מצויים, אז מי שחטא בזה, מן הסתם חטא אף בזה, ולכן מכפר לשניהם). אולי אפשר שכשמכפר על גאוה, אז הציפורים הם דימוי לגאותו, שמרים בדעתו את חשיבותו לשמים, כעין ציפור שעפה גבוה, ועושה הרבה ציוצים, כמו שהוא חושב שיש לדבר בכבודו (ואף בדבריו מחשיב את עצמו [שמדבר על עצמו בגאוה]). וכשמכפר על לשוה"ר, אז העץ ארז מרמז על גובה, והאזוב הוא צמח נמוך מאוד שמרמז על מטה, שכעין שהמספר לשוה"ר הוא הבסדר והתקין שכולם יכולים להביט בו מכל מקום כדי לראות את ישרותו (כעין עץ ארז, שהוא עומד זקוף וגבוה ונראה למרחוק), ואילו האדם השני (אותו אחד שעליו מדבר) הוא למטה, שיש בו הרבה מה להסתיר, והוא כעין תולעת בזויה, בשל הדברים הרעים שעושה (ואת אותם הדברים מספר בעל הלשוה"ר לחברו). התולעת היא בעלת חיים, והצבע מדמה הוא אדום, שזהו כעין אותו אחד שמספרים עליו לשוה"ר, שבשל היותו חי הוא מתבייש כששומע שדיברו עליו, ופניו משתנים לאדום מבושה, מזרם הדם (והדם מזרים את כח חיי האדם [כרמז בתולעת שהיא חיה]).