א.     הקדמה

מעשה שהיה, בהיותי נער, ביקשו ממני לסיים מסכת בערב פסח כדי לפטור את הבכורות מן הצום, וזכיתי ומו"ר זקני הרב שבתאי בן חיים זצ"ל (רבה של מועצה אזורית לכיש ומושב מנוחה) למרות חולשתו הרבה וגילו המופלג הצליח להגיע לבית הכנסת ועשה גם כן סיום מסכת. לאחר שנתן לי רשות וסיימתי את המסכת שלמדתי, עמדתי לומר קדיש 'דעתיד לחדתא' כנהוג בישיבות הקדושות וכפי שמודפס בסוף הכרך של הגמרא. והנה להפתעתי הרבה, אמר לי מו"ר זקני שאין המנהג לומר קדיש זה, אלא יש לומר קדיש על ישראל רגיל, וכן עשה מעשה בעצמו ואמר "ר' חנניא בן עקשיא וכו'" וקדיש על ישראל רגיל. ובתחילה, התפלאתי מאוד על דבריו, כי בכל הישיבות שהכרתי אז אמרו תמיד קדיש 'דעתיד' בסיום מסכת.

שנים מאוחר יותר, זכיתי ללמוד אצל מו"ר הרה"ג שמואל זעפרני זצ"ל בישיבת "המאירי" (בנשיאות מרן הרב מרדכי אליהו זיע"א) וראיתי שכך הנהיג את בני הישיבה, שאומרים קדיש על ישראל רגיל לאחר סיום מסכת. וכששאלתיו על כך ענה לי שכך הייתה דעת מרן הראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצוק"ל נשיא הישיבה.

וכיון שראיתי שדבר זה אינו ידוע לרבים מתלמידי הישיבות ואברכים חשובים, נתתי את לבי לדרוש ולתור בספרי הפוסקים אודות מנהג זה.

ב.      מנהג סיום מסכת

תחילה יש לדעת כי המקור למנהג סיום מסכת מופיע בגמרא מסכת שבת (קיח סע"ב): "ואמר אביי: תיתי לי, דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתיה עבידנא יומא טבא לרבנן".

מקור נוסף מופיע במדרש קהלת רבה (א, א): "ויבא ירושלם ויעמד לפני ה' ויעל עולות ושלמים ויעש משתה לכל עבדיו, א"ר יצחק מכאן שעושין סעודה לגמרה של תורה", עד כאן. (ועיין בבית יוסף או"ח סימן תרסט).

וכן משמע מדברי הגמרא במסכת בבא בתרא (קכא ע"ב) לגבי ט"ו באב, כפי שהביא הנימוקי יוסף (על הרי"ף דף נג ע"ב): "גרסינן בגמ' תניא ר"א הגדול אומר כיון שהגיע ט"ו באב תשש כחה של חמה ולא היו כורתים עצים למערכה מפני שאינם יבשים אמר רב אשי וקרו ליה יום תבר מגל...שנשברו הקרדומות שאין צורך בהם לחטוב עוד עצים ומפני שבאותו יום היו משלימין ומסיימין המצוה היו עושין שמחה גדולה. מכאן ואילך שהימים מתקצרים צריך לעסוק בתלמודו גם בלילה...כתבתי זה לשני תועלות היוצאים להיות זריז להתחיל ולקבוע תלמודו בלילות אלו להביא עליו ברכה ולא קללה וגם שהוא מנהג לשמוח בענין מצוה עד שכשהשלימה עושין שמחה ומשתה ויום טוב" עכ"ל עיין שם.

על פי זה פסק הרמ"א בהגה (יורה דעה רמו, כו): "כשמסיים מסכת, מצוה לשמוח ולעשות סעודה, ונקראת סעודת מצוה". עכ"ל. ועיין עוד בדברי הרש"ל בים של שלמה (בבא קמא פרק ז, אות לז ואות מו).

ג.       אמירת קדיש לאחר לימוד תורה

והנה ידועים דברי הרמב"ם (סדר תפילות נוסח הקדיש) שכתב: "קדיש דרבנן - כל עשרה מישראל או יתר שעוסקין בתלמוד תורה שעל פה ואפילו במדרשות או בהגדות כשהן מסיימין אומר אחד מהן קדיש בנוסח זה: יתגדל ויתקדש שמיה רבא דעתיד לחדתא עלמא ולאחייא מתייא ולמיפרק חייא ולמיבני קרתא דירושלם ולשכללא היכלא קדישא ולמיעקר פולחנא נוכראה מן ארעא ולאתבא פולחנא דשמיא לאתריה בזיויה ויחודיה וימליך מלכותיה וכו' עד ונחמתא דאמירן בעלמא ואמרו אמן, על רבנן ועל תלמידיהון ועל תלמידי תלמידיהון דעסקין באורייתא די באתרא הדין ודי בכל אתר ואתר יהא להון ולכון חינא וחסדא ורחמי וסייעתא ורווחא מקדם אבוהון דבשמיא ואמרו אמן יהא שלמא וכו', וזהו הנקרא קדיש דרבנן" עכ"ל. ומקורו ממסכת סופרים (יט, ט).

אך ברוב קהילות ישראל לא נהגו לומר קדיש "דעתיד לחדתא" לאחר לימוד תורה שבעל פה, אלא אומרים קדיש בנוסח הרגיל ומוסיפים "על ישראל" וכו'. ועיין עוד באר שבע (מסכת סוטה דף מט ע"א) ובדברי המג"א (או"ח סימן נד) וברכי יוסף (סימן נה ס"ק א) מה שכתבו על דברי הרמב"ם הללו ואכמ"ל.

וכבר כתב כף החיים (סימן נה ס"ק ד): " והעם נהגו לומר אחר כל תורה שבעל פה רבי חנניא בן עקשיא וכו' ואומרים קדיש דרבנן ואחר תורה שבכתב אומרים ותשועת צדיקים מה' וכו' ואומרים קדיש יהא שלמא רבא" עכ"ל. וכעין זה עיין לג"ע רבינו יוסף חיים זיע"א בבן איש חי (שנה ראשונה וישלח אות יד; ויחי, אות ט) ובעוד יוסף חי (ויחי אות יד).

 ואם כן, לכאורה גם בסיום מסכת כך אמורים לנהוג לומר קדיש על ישראל רגיל.

ד.      המקור לאמירת הקדיש בסיום מסכת

והנה בשו"ת מהר"ם מינץ (סימן קיט) הרחיב את היריעה אודות מנהג סיום מסכת ושם מופיעה התייחסותו לענין הקדיש וזו לשונו: "רב או ראש ישיבה שהוא לומד מסכתא עם חביריו ותלמידיו וכשבאו לסוף המסכתא, ישייר מעט בסוף עד שעת הכושר, יומא דראוי לתקן סעודה נאה לכבוד התורה ותלמידיהון, ואז ראוי לקבץ כל הקהל כשבא הרב לסיים, כל מי שראוי לבא לסיום המסכתא...ולכך נהגו כל בעלי בתים לילך על הישיבה בתחילת התו' זמן בישיבה ראשונה, ולכך מנהג להודיעם כשבא הרב לסיים המסכתא, כדי שיבואו הבעלי בתים גם כן לסיומא, ואז יהיו שמה תחילה וסוף.... וכן טוב לחזור אחר מניין לומר קדיש. ואחר סיומו יאמר עשרה בני רב פפא. ואח"כ יאמר קדיש אם יש מניין, ויש שאומרים קדיש דרבנן, אך אותו קדיש אינו מצוי בינינו לכן ברוב פעמים לא שמעתי לומר רק שלנו בלא תתקבל" עכ"ל. והביאו הש"ך (יו"ד רמו ס"ק כז) והכנסת הגדולה (הגהות בית יוסף או"ח סימן תרסט).

ופשט המנהג לומר בקשות אלו בהרבה קהילות בעם ישראל כאשר מסיימים מסכת וכפי שסידרו מדפיסי הש"ס בסוף המסכתות (ועיין כף החיים תרסט ס"ק כד). והנה לענין הקדיש משמע מדברי מהר"מ מינץ שהיו אומרים קדיש רגיל, ויש שאומרים קדיש דרבנן וכו' [וכוונתו לקדיש "דעתיד לחדתא"]. וכבר באו מדפיסי הש"ס וסידרו לומר בסיום מסכת קדיש "די הוא עתיד לאתחדתא וכו'".

ה.     מנהג הספרדים

אך נראה כי מנהג זה לא פשט אצל הספרדים, והמשיכו לומר "קדיש על ישראל" רגיל דווקא ולא קדיש "דעתיד", וכפי שהעיד בספר כתר שם טוב (גאגין ח"א עמ' קיב בהערה) שאחר סיום מסכת אומרים קדיש דרבנן ודלא כהרמב"ם שפסק לומר קדיש התחיה ע"כ.

והנה ראיתי כי כבר בא חכם הרה"ג יוסף צובירי זצ"ל בספר ויצבור יוסף בר (חלק ג' פרק יג) והאריך הרבה לבאר ממקורות ראשונים גם אחרונים, שקדיש "דעתיד" נתקן על מנת לנחם האבלים ולהשריש בליבם אמונת תחיית המתים. בנוסף לזה, הנהיגו לאומרו גם בסיום הקינות בתשעה באב על מנת לנחם את העם. אך אין אמירת קדיש זה מתאימה לסיום מסכת, כי בסיום מסכת מצוה רבה לשמוח ולעשות אותו יום טוב עם סעודת מצוה. ומנהג זה לומר קדיש "דעתיד" בסיום מסכת התפשט רק בזמן האחרון על ידי קצת מחכמי האשכנז, ובפרט על ידי הדפוסים המאוחרים של המשניות והגמרות עכת"ד.

עוד ראיתי בקונטריס פנחס יפלל (מאת הרב פנחס מוסבי שליט"א; ח"ג עמ' 56) שהעלה כי יש לומר לאחר סיום מסכת קדיש על ישראל הרגיל. וכן בספר עלי הדס (שהוא אוסף מנהגי הלכה של ק"ק תוניס, פרק יב סעיף יג) כתב: "נהגו לומר אחר סיום מסכת קדיש דרבנן בנוסח 'על ישראל' הרגיל, ודלא כמו שנתחדש מקרוב לומר קדיש 'דעתיד לחדתא עלמא" עכ"ל. והעיד בספר הנזכר שכן שמע בבירור מפי הזקנים. וכן העלה הרב מרדכי בן שמעון זצ"ל בספר שמן המשחה (חלק א' סימן נה).

לא אכחד כי בירחון אור תורה (אדר תשס"ז סימן עט) כתבו בשם הגר"מ מאזוז שליט"א שמנהגם היה לומר קדיש "דעתיד לחדתא" (ועיין גם באור תורה אייר תשס"ז סימן קכ; ובשו"ת מקור נאמן ח"ב סימן קפו). וכן בספר ילקוט יוסף אבלות (מהדורת תשס"ד, סימן ל סעיף מג) משמע לומר קדיש "דהוא עתיד לחדתא עלמא" ולא ציין בזה את מנהג הספרדים כפי שזכרנו לעיל. אמנם אחר זמן ראיתי בשו"ת מעין אומר (חלק יא פרק ה סימן י) שכתב כי זכור היה שאחר סיום מסכת הראש"ל הגר"ע יוסף זצ"ל אמר קדיש על ישראל ושאלו על כך וענה לו: "אין בזה דבר ברור, יש נוהגים כך ויש נוהגים כך" עכ"ד.

אך כבר מהמקורות שהזכרנו לעיל נראה כי מנהג הספרדים היה לומר קדיש על ישראל.

ו.        דעת מרן הרב מרדכי אליהו זיע"א

ועתה שמחתי כמוצא שלל רב שהזדמנה לידי תשובה שהשיב מו"ר מרן הראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצוק"ל אודות עניין זה בתוכנית ברדיו "קול האמת". וכך נשאל: "בסיום מסכת איזה קדיש לומר? האם את הקדיש שמובא בגמרא או קדיש על ישראל רגיל?" והשיב להם מרן הרב זצ"ל: הרב הגדול מעוז ומגדול ר' יעקב מוצפי ע"ה[1] היה אומר שאנחנו לא נוהגים לומר את הקדיש שמופיע בסוף המסכת, כי את הקדיש הזה אומרים בליל ט' באב. לכן היה רגיל לומר שלאחר סיום מסכת יאמרו קדיש על ישראל. עכת"ד[2]. דפח"ח.

ועתה לאחר שביארנו איזה קדיש יש לומר, ראיתי לנכון להזכיר אגב אורחא מי הוא זה אשר יאמר את הקדיש, כי פעמים רבות המסיימים הם אנשים שהוריהם בחיים ב"ה, ויש הורים שמקפידים על כך שבניהם לא יגידו קדיש על ישראל בעודם בחיים. עיין מה שדנו בזה הפוסקים בספר תשב"ץ קטן (סימן תכה), שו"ת מהרי"ל (סימן סד), רמ"א בהגה (או"ח קלב סעיף ב), שו"ת משפטי עוזיאל (כרך א - אורח חיים סימן ב) ושו"ת יביע אומר (חלק ג - יורה דעה סימן כו) ועוד.

והנה מצאתי כי מרן הרב זצ"ל נשאל בעבר אודות נער בר מצווה שעושה סיום מסכת – האם יכול להגיד את הקדיש בסיום המסכת? והשיב על כך מרן הרב: מן הסתם אביו של הנער בוודאי חי, לכן הנער לא יכול לומר את הקדיש אלא אביו יאמר את הקדיש. וכמובן נער בר המצווה יאמר את נוסח "ההדרן" ושאר הבקשות שלפני כן כנהוג עכת"ד[3].

ז.       סיכום ההלכות:

א.     כשאדם זוכה לסיים מסכת, מצוה לשמוח ולעשות סעודה, ונקראת סעודת מצוה.  

ב.      מנהג הספרדים ובני עדות המזרח לומר לאחר הסיום המסכת קדיש "על ישראל" בנוסח הרגיל, ולא כפי שמודפס כיום במסכתות קדיש "דעתיד".

ג.       אם המסיים הינו יתום מאב או אם – יכול לומר את הקדיש בעצמו. ואם הוריו בחיים – לא יאמר את הקדיש בעצמו, אלא יאמר אותו אדם אחר מהקהל.