'מביאין לפני בעל הבית קערה, שיש בה: שלש מצות, ומרור, וחרוסת, וכרפס או ירק אחר (וחומץ או מי מלח), ושני תבשילין: אחד זכר לפסח, ואחד זכר לחגיגה – ונהגו בבשר וביצה. והבשר נהגו שיהיה זרוע, ונהגו שהבשר יהיה צלי על הגחלים, והביצה תהיה מבושלת' (שו"ע או"ח תעג,ד). 'ונהגו בבשר וביצה – וכ"ש אי בעי לעשות שני מיני בשר, אחד צלי ואחד מבושל זכר לפסח וחגיגה דשפיר דמי, אלא דאף בביצה יצא בזה. ויש שכתבו דמה שבחרו בביעא, כלומר: בעי רחמנא למפרק יתנא. ויש שכתבו משום דעושים אנו זכר לאבילות בית המקדש, שאין אנו יכולין להקריב קרבן פסח' (מ"ב ס"ק כג). 'ומה שבחרו בביצה במקום חגיגה, משום דנהגינן לאכול ביצים על הסדר' (ערוך השולחן תעג,ט). מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א מוסיף עוד שני טעמים: א. כמה שמבשלים יותר את הביצה היא מתקשה יותר, שזה מרמז על בנ"י שכמה שמענים אותנו, אנו מתחזקים יותר. ב. בביצה קודם רואים רק חומר דומם, ואח"כ יוצא האפרוח – החי, כך בנ"י קודם נגאלים חומרית ואח"כ רוחנית (ראה ב'הגדה של פסח – לזמן הזה' עמ' 26). אולי אפשר להוסיף, שנהגו בביצה רמז למעשיהם של המצרים ששיעבדו בפרך כדי שלא יפרו וירבו (תנחומא "פקודי" סימן ט), ובזכות מעשי הנשים שפעלו כנגד זה, שכן יפרו וירבו, זכו ליגאל ממצרים ('דרש רב עוירא: בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים, בשעה שהולכות לשאוב מים' וכו' [סוטה יא,ב]). לכן מרמזים זאת בביצה, כעין הנאמר על המן הרשע: 'ובקש לקעקע ביצתן של ישראל' (ויק"ר יא,ט), שפרושו 'וענינו ליטל כל ביצי ואפרוחי העוף ואינו מניח כלום לקיום המין' (רד"ל). לכן בליל הסדר כרמז על הזכות לגאולה ממצרים, שהיא קשורה בפו"ר נהגו לאכול ביצה שבה חז"ל ממשילים את הרצון לקעקע את המשכיות בנ"י. עוד נראה שהזרוע נהגו כנגד: 'ונהגו ליקח זרוע רמז ל"ובזרוע נטויה” (טור סימן שעג). אולם אולי אפשר שיש בזה גם רמז לכנפי נשרים: "אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואבא אתכם אלי" (שמות יט,ד). '"על כנפי נשרים" – כנשר הנושא גוזליו על כנפיו. שכל שאר העופות נותנים את בניהם בין רגליהם, לפי שמתיראין מעוף אחר שפורח על גביהם. אבל הנשר הזה אינו מתירא אלא מן האדם, שמא יזרוק בו חץ, לפי שאין עוף אחר פורח על גביו. לכך נותנו על כנפיו, אומר: מוטב יכנס החץ בי ולא בבני. אף אני עשיתי כן "ויסע מלאך האלקים" וגו' "ויבא בין מחנה מצרים" וגו'. והיו מצרים זורקים חצים ואבני בליסטראות והענן מקבלם' (רש"י). כך שיש חשיבות מיוחדת לכנפי נשרים ביציאת מצרים. ויותר מזה מובא בתרגום יונתן על הפס', שמפרש שהכוונה שה' לקח את בנ"י על כנפי נשרים להקריב את הפסח (אמנם ראה ב'מועדי ישראל' – 'הפרשנות התמוה...', למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א, שאומר על זה שזה נוגד את הנאמר בתורה ובהלכה, אולם ודאי שיש לזה מקור במסורת המדרשים הקדומה [אולי אפשר שכעין התעלו נשמותיהם, שכך כעין שעלו למקום המקדש, ולא גופם, כעין הנאמר על ר"ח לעתיד לבא שיעלו לירושלים וע"פ הקבלה הכוונה להתעלות הנשמות (ראה שם ב'מועדי ישראל' – 'החודש הזה לכם')]). ממילא יוצא שהפס' הזה מתייחס לליל הסדר. לכן נוהגים בזרוע וביצה, כעין רמז בזרוע לכנף, ובביצה רמז לגוזל הנשר (שמהביצה יצא הגוזל), שזה קשור לליל הסדר (ואף לפרש"י [והפשט] שהכוונה לזמן שהיו ליד ים סוף, אפשר שביצה רמז שעכשיו זה ביצה, ואח"כ יבקעו ויהיו גוזל, שבהמשך יחשב שנלקחנו ע"ג נשרים). אולי אפשר עוד, שהביצה בלא דגירה של האם תתקלקל. כך גם אנחנו ביציאת מצרים ה' מיהר לגאלנו, כיון שהינו שקועים במ"ט שערי טומאה, ועוד רגע קט הינו שוקעים בשער ה-נ', שאז הינו נטמאים לגמרי במצרים ולא הינו יוצאים יותר. לכן זה דומה לביצה שהאם פועלת עליה כדי שלא תתקלקל, כך ה' הוציאנו מהר בליל הסדר כדי שלא נתקלקל במצרים לגמרי. וכן בדומה, בלי הדגירה הביצה תתקלקל ולא יצא האפרוח, כך גם אנו אלמלי ה' גאלנו מיד, לא הינו יוצאים: 'עבדים היינו לפרעה במצרים, ויוציאנו ה' אלוקינו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה. ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים, הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו במצרים' (הגדה של פסח). לכן עם הזרוע שכנגד "ובזרוע נטויה" שמים גם ביצה, שקשור לסיבה שלכן היה צריך לגאלנו מיד (כעין שהפסח והחגיגה קשורים, שהחגיגה נאכלת כדי שיאכל קרבן הפסח לשובע). נראה שמהביצה בוקע התרנגול, שהוא קורא בקול (ואף נקרא 'גברא' כמו שנקרא האיש). רמז שלבנ"י יש יעוד לקרוא בקול את שם ה' בעולם, לגלות את שם ה' בעולם, שלשם כך יצאנו ממצרים, ואף בליל הסדר אנו מספרים (בפה) את אשר ה' הוציאנו ממצרים. אמנם בזמן יציאת מצרים עדיין לא ראו זאת עלינו, לכן זהו כביצה, שעדיין לא נודע טבעה בעולם, אולם אח"כ יצא ממנה התרנגול שיקרא בקול גדול. בנוסף, התרנגולת מטילה ביצה, בין כשעשתה מעשה עם הזכר ובין אם לא, זהו כרמז שבנ"י יצאו ממצרים בשל מהותינו המיוחדת כעם קדוש לה', שהקדושה נטועה בנו תמיד גם אם במעשינו לא רואים זאת: 'לכדתניא: "בנים אתם לה' אלקיכם" … רבי מאיר אומר: בין כך ובין כך אתם קרוים בנים' וכו' (קידושין לו,א). לכן ה' הוציאנו אע"פ שבמעשינו לא פעלנו ע"פ התורה (שעדיין לא ניתנה), כיון שה' הוציאנו בשל היותנו בניו (ואח"כ נתן לנו את התורה כדי שגם נלך בדרכיו), כמו שנאמר "ואמרת אל פרעה כה אמר ה' בני בכרי ישראל. ואמר אליך שלח את בני ויעבדני ותמאן לשלחו הנה אנכי הרג את בנך בכרך" (שמות ד,כב-כג). לכן כיון שיש קשר של יציאת מצרים להיותנו בניו של הקב"ה, וזה קשור למכת בכורות (כמו שאומר שלכן "אנכי הרג את בנך בכורך"). לכן מבטאים זאת בביצה בליל הסדר, כרמז שאנו בניו של ה' בכל מצב, שלכן התגלה עניין יציאת מצרים בשל היותנו בניו, ולכן יצאנו אע"פ שהינו דומים במעשינו למצרים.