חג פסח נקרא כך ע"י חז"ל, בתורה החג נקרא "חג המצות": "את חג המצות תשמר" (שמות כג,טו). כנראה שהשם בתורה הוא חג המצות כיון שהוא הדבר המרובה ביותר (שבוע אוכלים מצות]). בנוסף, כל עניין היציאה ממצרים היה כדי שנעבוד את ה' (ע"י מתן תורה ואח"כ כניסה לא"י, מקום קיום התורה), לכן זה מודגש בשם מצות שמרמז על המצוות: '"ושמרתם את המצות", ר' יאשיה אומר: אל תקרא כן, אלא ושמרתם את המצות. כדרך שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצוה, אלא אם באה מצוה לידך עשה אותה מיד' (מכילתא שמות יב,יז). לכן מדגישה התורה את המצות. אולם חז"ל קראו לחג פסח, אולי כיון שהוא הדבר הבולט ביותר בעשיה כבדה בעיני האדם, שכולם עולים למקדש ונמנים ואוכלים (להבדיל ממצות שיכול לקחת מאחר, ולא ירגיש את העשיה הקשה של היצור שלהם). אולי זה גם בא בעקבות חורבן הבית שרצו להדגיש את הגעגוע לעשיית קרבן הפסח. אולי למדו זאת חז"ל מכך שבדברים (פרק טז) מופיעים שמות החגים "חג שבעות", ו"חג סכת", ואילו בפסח לא נאמר אלא רק "ועשית פסח לה' אלקיך" (פס' א), כך שאולי למדו מכאן רמז שגם בתורה יש התייחסות לכל החג ע"ש הפסח. אמנם הוא לא כל השבוע, ולכן לא נאמר עליו "חג", כי אין אותו בכל הזמן ההוא (שלא כמצות שכל השבוע בלי חמץ), אבל בכ"ז יש בו התייחסות למהותו של החג הזה. נראה שיש בשם "פסח" רמזים על מהותו של החג, או דברים שנעשים בו. כידוע השם פסח מרמז על סיפור יציאת מצרים בליל הסדר, שזהו 'פ-סח', ה'פה סח' ומספר את יציאת מצרים. אמנם יש מחלוקת בראשונים (והגאונים) האם יש מצוה לספר ביציאת מצרים או שבעצם קיום ליל הסדר יוצאים ידי חובת הסיפור, ולכן אין מצוה לספר בפה (ראה ב'תורת המועדים' 'מזכירין יציאת מצרים בלילות' למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א, שמביא את הדעות השונות ואף מעמיד שזה מחלוקת בחז"ל). אולם גם לשיטתם המציאות (המצה ומרור שנמצאים) היא שמספרת את יציאת מצרים, ולכן זה יכול להתפרש 'פ-סח' המציאות שישנה 'פה' סחה ומספר את יציאת מצרים. בפסח יש חובה לומר ג' דברים: 'רבן גמליאל היה אומר: כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח, לא יצא ידי חובתו, ואלו הן: פסח, מצה ומרור' (משנה פסחים י,ה). [אם לא אמר לא יצא ידי חובה (רמב"ם, הל' חמץ ז,ה), או שלא יצא ידי חובה כראוי, אבל יצא בדיעבד (הר"ן)]. נראה שזה רמוז בשם פסח, שבו ג' אותיות, פ' כנגד 'פסח' ע"ש שה' פסח על בתינו. לעומת זאת מצה ומרור זה כנגד השעבוד (מרור) וההזדרזות לצאת ממצרים (מצה) [או שמצה היא על עצם זה שיצאו ממצרים, מעוני מצרים, ראה ב'תורת המועדים' 'מצה זו על שום מה', למרן שר התורה הרה"ג שלמה גורן צוק"ל זיע"א], לכן הם קשורים עם בנ"י (שנגאלו [להבדיל מהפסח שזה מצד ה' שפסח]), לכן 'סח' ועוד י"ב השבטים יוצא 80, שזה רמז למצה ומרור (שיחד גימטריה 80, ומחולק לשתי אותיות רמז לשני דברים – מצה ומרור). בנ"י יצאו ממצרים כדי לקבל את התורה (כמופיע בארבעת לשונות הגאולה), זה נרמז בכך שמשה הוא השליח להוציאם ממצרים ולהביא את התורה, זהו שמשה בהיותו בן 'פ' שנים, הוציא את בנ"י שהיו 'ס' ריבוא (גברים), כדי שאח"כ בשבוע ה-'ח' יקבלו את התורה (שיום נ' [או נ"א] שבו קיבלו את התורה, הוא בשבוע השמיני ליציאתם). כמו כן חג שבועות (חג מתן תורה) הוא כעין היום השמיני של פסח, כיון שהוא קשור לפסח, שהוא נקרא בחז"ל עצרת של פסח (שהש"ר ז,ב). בנוסף, ה-ח' מרמז שהיה צריך להוציאם מהר כדי שלא ישקעו במ"ט שערי טומאה ולא יוכלו לעלות, לכן נרמז ב-ח' כרמז למעל הטבע, להבדיל משערי הטומאה שזה מחיבור עמוק וגס לטבע בריחוק מהקדושה. כמו כן נראה שבא לרמז על משה שזכה להנהיג את היציאה ממצרים, שזה היה בזכות רחמיו על בנ"י: 'רבי אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: ראה משוי גדול על קטן, ומשוי קטן על גדול, ומשוי איש על אשה, ומשוי אשה על איש, ומשוי זקן על בחור, ומשוי בחור על זקן. והיה מניח דרגון שלו והולך ומישב להם סבלותיהם, ועושה כאלו מסיע לפרעה. אמר הקדוש ברוך הוא: אתה הנחת עסקיך והלכת לראות בצערן של ישראל, ונהגת בהן מנהג אחים, אני מניח את העליונים ואת התחתונים ואדבר עמך, הדא הוא דכתיב (שמות ג ד) "וירא ה' כי סר לראות" ראה הקדוש ברוך הוא במשה שסר מעסקיו לראות בסבלותם, לפיכך "ויקרא אליו אלקים מתוך הסנה"' (שמו"ר א,כז). 'אף משה לא בחנו הקדוש ברוך הוא אלא בצאן, אמרו רבותינו: כשהיה משה רבינו עליו השלום רועה צאנו של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי, ורץ אחריו עד שהגיע לחסית. כיון שהגיע לחסית, נזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות, כיון שהגיע משה אצלו, אמר: אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא, עיף אתה! הרכיבו על כתיפו והיה מהלך. אמר הקדוש ברוך הוא: יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך, חייך אתה תרעה צאני ישראל, הוי "ומשה היה רועה"' (שם ב,ב). זהו שמשה הוציא את בנ"י ממצרים בהיותו בן 'פ' שנים, בזכות שהוא 'חס' (=ריחם) עליהם. אולי זהו שבא"ת ב"ש 'פסח' זה 'וחס', אותיות 'חוס', שיש עניין של רחמים, שבנ"י ביקשו מה' שיחוס עליהם ויגאלם ('חוס' עלינו), ולכן ה' שלח את משה שהיה חס עליהם. (ומשה הוציאם בגיל שמונים, וכשיצא לאחיו היה בן עשרים: '"וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה", בן עשרים שנה היה משה באותה שעה' [שמו"ר א,כז], כך שעברו ששים שנה עד שיצאו ממצרים, שזה מרומז באות 'ו', רמז לששים [בגימטריה קטנה]. אולי גם יש רמז ב-ו', לששה שינויי המשאות שמשה ראה שעשו לישראל: 'ראה משוי גדול על קטן, ומשוי קטן על גדול' וכו' [וזה טוב גם למ"ד שהיה כשיצא לאחיו בן ארבעים: 'ויש אומרים בן ארבעים' (שם)]). גם בגימטריה 'חוס' זה 'עד', רמז לטעם יציאתנו ממצרים, שזה משום יעודנו להעיד על ה' בעולם ("ואתם עדי נאם ה' ואני א'ל". [ישעיהו מג,יב]. 'ואתם עדיי נאם ה' ואני א'ל. תני ר' שמע' בן יוחי: אם אתם עדי נאם ה', אני א'ל, ואם אין אתם עדיי, כביכול אין אני ה''. [פסיקתא דרב כהנא [מנדלבוים] יב,ו]. הפס' מדבר על ישועה מצרות [מצודות], כך שכעין רמוז כאן שנגאלנו גם מצרת מצרים בשביל היותנו עדי ה').