'שבת שלפני פסח קורין אותו שבת הגדול מפני הנס שנעשה בו' (שו”ע או”ח סימן ת”ל, סעיף א). 'שבת שלפני הפסח – קורין אותו "שבת הגדול" מפני הנס הגדול שנעשה בו. דפסח מצרים – מקחו מבעשור, ופסח שיצאו ממצרים היה יום חמישי (שבת פז א). ונמצא ששבת שלפניו היה עשירי בחודש, ולקח כל אחד שה לפסחו, וקשרו בכרעי מטתו. ושאלום המצרים: מה זה? והשיבו שהקדוש ברוך הוא צוה לשוחטו. והמצרים עבדו לטלה, והיו שיניהם קהות, ושתקו. ועוד הודיעום ישראל שעתיד הקדוש ברוך הוא להרוג בכוריהם, והלכו בכורי מצרים ועשו עם פרעה ואבותיהם מלחמה. וזהו שנאמר: "למכה מצרים בבכוריהם" כמבואר במדרש. ועל שם אותו הנס קורין אותו "שבת הגדול". ושמא תאמר: דאם כן לא הוה ליה לתלות בשבת, אלא בעשירי לחודש? דיש לומר: כיון דבעשירי בחודש מתה מרים – לא רצו לתלות בהיום, לעשותו יום שמחה. ועוד: דבעשור לחודש עלו מן הירדן, כדכתיב ביהושע, והייתי אומר דהזכרון הוא לנס הירדן – לזה קבעוהו על שבת, דבעליית הירדן לא היתה בשבת (ב"ח). ושמא תאמר: מה איכפת לנו אם נתלה בירדן? דיש לומר: דימים אלו אנו תולים בניסי מצרים, שהם גדולים מניסי הירדן. ויש שכתבו: מפני שהנס בא על ידי שבת. לפי שידעו המצריים שהם שומרי שבת, לכן שאלום: מה אתם צריכים לשה בשבת? והיתה תשובתם כמו שנתבאר (לבוש). ועוד: שראום קושרים הטלה בשבת, וקשירה אסור בשבת. ושאלום על זה, והשיבום כמו שכתבתי (פרישה). ואין לשאול: דאם כן היה הנס כל ארבעה ימים שעד הפסח, שלא היו יכולים המצריים למנעם מזה ועשו מלחמות, ואם כן נקראים כולם "גדולים"? דיש לומר: דהעיקר הוא ההתחלה (בית יוסף). ועוד יש לומר: דהאמת דשבת תלוי בפסח, ופסח בשבת. דשבת הוא אות על חידוש העולם, ופסח הוא אות על השגחה וחִיבת ישראל. וזה בלא זה – לאו כלום הוא, כמובן. ולכן תיכף ביציאת מצרים – נתן הקדוש ברוך הוא לנו את השבת, ולא המתין על מתן תורה. לפי שפסח הכרח לשבת, ושבת הכרח לפסח. לפיכך שבת זה נקרא "הגדול", שבו נתגדל הקדוש ברוך הוא, שלבד חידוש העולם – נתבררה השגחתו יתברך. וגם אנחנו נתגדלנו, שבחר בנו מכל עם. ולכן באמת קורין אותו "הגדול"' (ערוך השולחן סימן ת”ל, סעיפים א-ד). נראה גם שמציינים שבת הגדול ולא י' בניסן הגדול כדי להדגיש שהמעלה לא היתה מצד היום, אלא מצד השבת. שהיה עניין מיוחד שיקחו דווקא בשבת, כדי לחבר בין שבת לבין ההתנתקות מהע"ז של מצרים והגאולה ממצרים. ששבת היא ההיפך מע"ז, שכל המחלל שבת בפרהסיא כאילו עובד ע"ז (שו"ע יו"ד סימן ב, סעיף ה [חולין ע,א. רש”י ד"ה 'אלא']). לכן הזמן של ההתנתקות מע"ז הוא במיוחד בשבת, ולכן ה' ציווה שיקחו דווקא בשבת את השה, כדי שיראו המצרים שהם אינם עובדי ע"ז כמותם. לכן הם ראוים ליגאל ממצרים, כדי ללכת להיות עובדי ה', שזהו "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" (שמות כ,ב) שיציאת מצרים קשורה בביטול הע"ז וקבלת מלכות ה' בעולם. השבת קשורה ביציאה מעבדות מצרים, כמו שמביא תוס' מהמדרש: 'למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים. לכך קבעו זכר ליציאת מצרים. ושמעתי מהר"מ שיש במדרש לפי שבמצרים עבדו בהם בישראל בפרך, ופר"ך בא"ת ב"ש וג"ל, שהם מלאכות ארבעים חסר אחת, וכשנגאלו ממצרים הזהירם על השבת לשבות מאותן ל"ט מלאכות' (תוס' ד"ה למען'. פסחים קיז,ב). לכן כיון יש עומק בין העבודת פרך לשבת, היה צריך לגלות במעשה את קשרם לשבת (שעדיין לא נתנה), וגם היה ביטוי לשבת בגאולה ממש, (שכל מכה היתה שבוע, וכן) ממכת בכורות עד סיום היציאה בקריעת הים עברו שבעה ימים, שזה גילה בעולם את מציאות השבת (ראה ב'תורת המקרא' פרשת “בא" אות ג, למרן פאר הדור הרה”ג שלמה גורן זצוק”ל זיע”א), כיון שיציאת מצרים קשורה בשבת. שבת מגלה שה' הוא האלקים, וכך היה ביציאת מצרים שהתגלה לעיני כל שה' הוא האלקים (ולכן כביכול ירד לעולם להכות את מצרים, כעין בבריאה “ורוח אלקים מרחפת על פני המים” [בראשית א,ב] כביכול בעולם). לכן קשרו את השה לכרעי המיטה, כעין רמז (בנוסף לאמירתם המפורשת) שימותו הבכורות במיטתם בלילה (וכרעי המיטה, שתחת המיטה, כעין שה' ירד למטה להכות אותם ואת אלוהיהם [השה]). אולי זה נרמז (ע"ד הרמז) ב'מה בין פסח מצרים לפסח דורות? פסח מצרים מקחו מבעשור, וטעון הזאה באגודת אזוב על המשקוף ועל שתי מזוזות, ונאכל בחפזון בלילה אחד, ופסח דורות נוהג כל שבעה' (משנה פסחים ט,ה). שמקחו בעשור בגלל שטעון הזאה על הבית שה' יפסח שזה בכח שמעידים שאנו לה' ולכן ראויים ליגאל (לכן חפזון ליציאה). זה מקור הכח שלכן ראוים ליגאל במכת בכורות, ולדורות זה יתבטא בשבוע פסח, כרמז לשבת – היום השביעי, יסוד הגאולה.