'מזגו לו כוס שני, וכאן הבן שואל אביו. ואם אין דעת בבן, אביו מלמדו, מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה, הלילה הזה כולו מצה... ולפי דעתו של בן, אביו מלמדו. מתחיל בגנות ומסיים בשבח, ודורש מ"ארמי אובד אבי” עד שיגמור כל הפרשה כולה' (משנה פסחים י,ד). בליל הסדר אנחנו דורשים את הפס' של "ארמי אובד אבי", שאומר מביא הביכורים למקדש. מדוע דווקא דורשים את זה, ולא מביאים פס' של גלות ויציאת מצרים עצמה שבספר שמות? מסביר מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א, שיש בזה כדי להדגיש את העניין של 'בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים', שזה מודגש במיוחד ע"י שמביא הביכורים שחי הרבה שנים לאחר יציאת מצרים אומר "וירעו אתנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבדה קשה", שמדגיש שהוא עצמו כאילו היה במצרים (ראה באריכות ב'לזמן הזה' ניסן 'כאילו הוא יצא ממצרים'). ודאי שזהו הפשט האמתי והיסוד של דברי חז"ל אלו. אולי אפשר כאגב לסיבה אמתית זו לומר שיש בזה עוד כמה דברים חיוביים שלכן ראוי להביא משם. כאשר יושבים עם הבן בליל הסדר ומספרים את סיפור שעבוד ויציאת מצרים, ראוי לרמז תוך כדי הדברים מה המטרה שלשמה יצאנו ממצרים. אדם יכול לשבת ולדבר על מה שהיה ואיך יצאנו, אבל לא מביא לשום מסקנה מיוחדת מה זה אומר לנו. לכן יש חשיבות לגלות את סיפור יציאת מצרים דרך מצוות הביכורים. מביא הביכורים מביא את תנובתו לירושלים, כדי לחבר את מציאותו לה', לחבר בין העולם שבו הוא חי למקדש מקום השכינה. לומר שכל מעשיו בעולם קשורים לשכינה, הכל למען קידוש השם בעולם. שם הוא אומר שרדפו את אבותינו ("ארמי אובד אבי"), וזה המשיך במצרים, שהמצרים עשו הכל על מנת להקשות עלינו, כדי לבטל את מהותנו שהתגלתה והחלה באבותינו הקדושים, עד שה' הוציאנו ממצרים תוך כדי גילוי ה' גדול. על בסיס זה בא מביא הביכורים ואומר שעכשיו אני ממשיך את היסוד שה' נתן לנו לקדש את שמו בעולם, ולכן מביא את הביכורים. גילוי מהות זו היא העניין המהותי של ליל הסדר, לומר מה מהותינו – למה יצאנו ממצרים. לכן יש חשיבות ללמוד את גלות ויציאת מצרים דווקא דרך דברי מביא הביכורים. לכן 'מתחיל בגנות' ('מתחלה עובדי ע"ז היו אבותינו'), לומר מה אנחנו החלנו לגלות בעולם (שלא היה קודם), ומה עבר עלינו בעקבות כך ('עבדים היינו') עד גילוי קדושתנו דרך יציאה מעבדות לעבודת ה' ('ומסיים בשבח'), וכל זה קשור ללימוד של "ארמי אובד אבי". לכן 'ולפי דעתו של בן אביו מלמדו', שיש כאן (בנוסף לפשט, שילמד כמה שיכול ע"פ רמת הבן) עניין של חינוך הבן דרך זה, ע"פ יכולת ההבנה של הבן. אולי יש כאן עניין עמוק, לומר שלא יחשוב אדם שאמנם אם לא היו נגאלים אז לא היו יוצאים ממצרים, אבל זה לא כ"ך קשור אליו כיון שעברו כבר הרבה מאוד שנים, אז זה כבר דבר רחוק. לכן מביאים את דברי מביא הביכורים, שהוא מקשר את חייו היומיומיים ליציאת מצרים, שמביא את מה שיש לו בגידוליו ומקשר ליציאת מצרים. שיש בזה רמז שכל מה שקורה בעולם אינו מנותק אחד מהשני, כל מה שקרה במשך הדורות היה לזה חשיבות בגלגולי העולם, יש לו תוצאות שממשיכות. לכן גם מה שהיה רחוק מאוד, זה לא משהו שאפשר להתעלם ממנו, אלא להיפך, כמה שהמרחק גדול יותר ככה התוצאה שלו מקבלת משנה תוקף. כמו שבהבדל של זווית קטנטנה בהתחלה, בהמשך נעשה להפרש עצום. לכן לא רק שאם לא הינו נגאלים לא הינו יוצאים, אלא המשכנו היה שונה בתכלית עד ללא היכר ממה שיש היום. שכל העולם השתנה בשל כך (אנחנו וכל העולם כולו), כל המציאות שונה כיום בעקבות שיצאנו ממצרים. עוד אפשר שיש בזה רמז נגד אותם המזלזלים בדברי חכמים, שמזלזלים בתושב"ע. שבזמן בית שני היו אלו הכתות הסוטות (בייתוסים וצדוקים), ובזמן הגאונים היו אלו הקראים, שבכל דור ישנם כאלו שחושבים עצמם חכמים בעיניהם, וטוענים שמה שה' רצה הוא כתב בתורה, ומסורת התושב"ע היא עיוותים והרגלים ששינו בהרגלם ח"ו וכדו' (עד היום שומעים דברי כפירה כאלו). לכן כאשר יושבים עם בני הבית בליל הסדר, ומספרים את יציאתנו ממצרים, שהיתה כדי ללכת ע"פ רצון ה', וגורמים לבן שישאל קושיות (כמו שמובא במשנה). בזה אנו באים לחבר אותו למסורת ודעת האמת (ואף לחזק את עצמנו). לכן עושים זאת ע"י דרשות חז"ל על מה שאומר מביא הביכורים בקיצור רב, שחז"ל מסבירים ומלמדים למה מכוונים דבריו שה' אמר לו לומר. שבכך אנו מלמדים שאת התורה יש ללמוד ע"פ החכמים שילמדונו כראוי ע"פ מסורת. (ובפרט שאומרים "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" 'בעבור שאקיים מצותיו, כגון פסח מצה ומרור הללו' [רש"י. שמות יג,ח], אז זה בא תוך כדי גילוי לפירושם של חכמים, ללמד שהתורה ומצוותיה נילמדות רק ע"פ הסברם של חכמים).