"כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם" (ל, יב)

"וזה שאמר הקב"ה למשה רבינו עליו השלום, 'כי תשא את ראש בני ישראל', פירוש כשתשא לבבם למעלה, לראש, העולמות העליונים נקראים ראש, למען יכנסו בלבם אהבה ויראה וקדושה " ( נועם אלימלך).

"ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת"

יש מנהג בכמה קהילות בישראל, כשמגיע הקורא בתורה לפרשת העגל, הוא מנמיך את קולו, וכל כך למה? מפני הבושה. רק אתמול אמרו "נעשה ונשמע" , הקב"ה פתח להם שבעה רקיעים, וראו שאין עוד מלבדו, והשמיע להם את עשרת הדברות, והיום עושים עגל מסכה?! ומשתחווים לו?! ואומרים לו "אלה אלוהיך ישראל"?! יש בושה גדולה מזה???

הקב"ה רוצה למחות את עם ישראל מעל פני האדמה ח"ו, אז איך בכל זאת נצלו? איך קרה הנס שאחרי חטא העגל עוד מלמד הקב"ה את משה איך לבקש רחמים ומורה לו ללמד את כל עם ישראל כשתהיה איזו צרה חלילה לעם ישראל שידעו מה לעשות, שידעו איך לבקש רחמים, שיגידו שלוש עשרה מדות של רחמים. איך כל זה קרה? איך זכה משה רבינו ע"ה להביא כזו סליחה על ישראל? כי הוא הסכים למחות את שמו בשביל ישראל, כמו שנאמר " ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת".

השתתפות כזו בצערם של ישראל יכולה להציל, יכולה לבטל את גזר הדין. משה רבינו ע"ה הראה לדורות כי יחיד לבדו בכוחו להציל עם שלם על ידי שהוא מרגיש בכל נימי נפשו את צערם של ישראל. לכן קוראים את פרשת "ויחל משה" שהיא חלק מן הפרשה שלנו ביום תענית. להזכיר לנו את הצער הגדול שהיה למשה רבינו על עם ישראל ואיך הצער הזה של היחיד המתיק את הגזירה על עם ישראל כולו.

השי"ת רוצה שהצדיקים ירחמו על ישראל ויקרבו אותם אפילו שהם כמו שהם. אחרי חטא העגל, בגלל שכל כך חטאו, התרחק מהם משה "ומשה יקח את האוהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה" _לג,ז). אמר לו השי"ת "אני בכעס ואתה בכעס, אם כן מי יקרבם" (שמות רבה).

יש לו לקב"ה כזו רחמנות גדולה עלינו, יש לו 13 מידות של רחמים, שזה אור גדול שנתגלה מתוך החושך של חטא העגל. מתוך החושך הנורא הזה, שהקב"ה רצה לכלות את עם ישראל ח"ו, נולד האור של 13 מדות של רחמים.

יש אמת ויש אמת לאמיתה. אם האמת מוליכה להשמדת עם ישראל ח"ו, אז זורקים את הלוחות העיקר שעם ישראל ישאר. אמת זה הדברים המוחלטים אבל בשטח זה לא עובד, בשטח צריך משהו שיעזור לעולם להתקיים.

האמת לאמיתה אומרת: נכון שאני חטאתי, אבל ה' אוהב אותי אפילו שחטאתי, זה לא שהכל מותר לי, יש דין, הדין הוא דין ואנחנו לא יכולים לוותר על קלה כבחמורה, וכל איזו מילה שאמרנו לא טובה, צריך להתנצל ולבקש מחילה עליה, וכל הרהור לא טוב אנחנו צריכים לבטל אותו וכל דבר הכי קטן צריך לתקן. ה' לא רוצה שנחיה ככה סתם. הדין הוא דין אבל יש גם חסד אינסופי עצום, החסד הזה זו האהבה הנוראה של הקב"ה אלינו. זה לא אומר שבגלל זה אני יכול להיות לא טוב, אם אני אהיה לא טוב אז אני לא אתחבר לשום אמת, לא לאלוקים ולא לכלום. אני חייב להיות טוב, אני חייב להשתנות.

וכשם שיש לו לקב"ה כזו רחמנות גדולה עלינו, ככה הוא רוצה מאתנו, שנרחם אחד על השני. שנאהב אחד את השני.

פרשת כי תשא פותחת במנין עם ישראל . הקב"ה אומר למשה רבינו כשתחפוץ למנות את בני ישראל לדעת כמה הם, אל תמנה אותם לפי גולגולת אלא יתנו כל אחד מחצית השקל, ותמנה את המטבעות ותדע מניינם. וכי למה לא לספור? ספירה מראה על פירוד, ופירוד זה הסכנה הכי גדולה לעם ישראל, עם ישראל יכול להתקיים רק ע"י האחדות. כל יהודי קיבל ניצוץ וכל ניצוץ הוא חלק אחר מהשלם. בכל אחד יש משהו אחר, שאין בשני בשום אופן. וצריך את כולם. כל אחד נותן מחצית השקל ויחד עם חברו נהיה שקל שלם.

התכלית של כל התורה והמצוות היא להגיע למידות טובות, לאהוב כל יהודי, לא לצער שום יהודי, לא לפגוע בשום יהודי, "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". הקב"ה הוא כולו רחמנות ונועם ואהבה וככה ההוא רוצה אותנו. אדם יש לו כל מיני נסיונות בחיים, הוא מגיע לכל מיני מצבים לא נעימים עם בני אדם אחרים ודוקא פה, דוקא איפה שהוא בטוח שהוא צודק, איפה שהוא בטוח שהוא צריך להתעקש, לעמוד על שלו, דווקא כאן הוא צריך להפר כעס ברחמים, לוותר, לגלות רגישות, להתחשב.

בורא עולם ברחמיו האינסופיים בורא לנו בכל פעם הזדמנויות חדשות: לרחם, לוותר, לסלוח, להרגיש את הצער של הזולת. יהודי צריך ללכת עם אהבת ישראל עד הסוף. להתמלא אהבה עזה לכל איש ישראל. לבקש שלום ולרדוף שלום ולאהוב את הבריות בכל מאודו. צריך להרחיק עצמו בכל מריבה ומכל מחלוקת ופלגנות, להרגיש ממש שכל איש ישראל אחיו הוא, שכולם בנים לה' אלוקינו והוא אוהב את כולם ומבקש את קירבת כולם, ומרבה אהבה וסליחה וסבלנות לאשתו לקרוביו, לשכניו ומכריו, לכל איש ישראל.

כמה תפילות צריך כדי שנזכה באמת להרגיש את הזולת, שבאמת נרגיש את הכאב של השני ולא נצא ידי חובה בכמה מילים מהפה אל החוץ. אי אפשר להרגיש  באמת את העצב של הזולת אם לא נצייר לעצמנו שכל מה שקורה לו, כל היסורים והמכאובים, כאילו קרה לי עצמי ח"ו, גם משה רבינו לא הסתפק בעצם הידיעה על הסבל של בני עמו אלא יצא מארמונו המפואר של פרעה כדי להרגיש בגופו את העינויים שלהם. צריך ללמוד מגדולי ישראל בכל הדורות שזכו להרגיש את הכאב של כל יהודי, ששפכו דמעות כמים על כל צער של יהודי עד שקרעו שערי שמים ובאה הישועה לאותו אדם.

בין אדם לחברו זה כל התורה כולה. ה' מתנהג אתך כמו שאתה מתנהג עם אחרים. אם אתה מתעלם, "לא רואה" , גם ה' לא יראה אותך חלילה. ואם קשה לך לעשות למען אחרים, כי אתה בקושי מסתדר עם המשימות שלך בחיים, לפחות שיהיה איכפת לך, לפחות תשמח שלשני טוב, לפחות תתפלל עליו אם לא טוב לו, על הבן זוג, על הילד, על הילד של השכן. על סתם בן אדם שראית ברחוב וזקוק להרבה תפילות, אפילו מורה על התלמיד שלו. מנהל תלמוד ומחנך כיתה ניגשו פעם לרבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל וסיפרו לו כי עם כל הקושי שבדבר , הם נאלצים להרחיק תלמיד מן התלמוד תורה. הם ניסו הכל, אבל לצערם אין שינוי. הזאטוט חצוף, עז פנים, איננו לומד, מפריע... בקיצור, אם יש ארבע אבות נזיקין, אז הוא החמישי. הרב שלמה זלמן הנהן בראשו ואמר: "נו טוב". השניים פנו ללכת, ואז לפנ יציאתם מהחדר שאלם רבם: "האם אמרתם תהילים בשבילו?" המנהל והמחנך  היו המומים. "ואם אמרתם תהילים וזה לא עזר, האם התפללתם עליו ב'שומע תפילה'? השניים נעמדו דום.

"ואם התפללתם עליו ב'שומע תפילה' וזה זה לא עזר, האם התעניתם בעבורו תענית קטנה לפני רבון העולמים, כדי שיתמלא רחמים עליו ויעזרהו לסור מן הדרך הרעה?"

צריך שלכל אחד תהיה מסירות נפש בשביל עם ישראל. ללמוד ממשה רבינו. כמה שאדם יזכה להיות מחובר עם עם ישראל, ככה הוא יהיה מחובר עם הקב"ה. אי אפשר להפריד את הקב"ה מעם ישראל! אי אפשר! עם ישראל והקב"ה זה דבר אחד! אם אתה רוצה להתחבר עם הקב"ה אתה חייב לאהוב את עם ישראל.

כל כך הקפידו גדולי ישראל על אהבת כל יהודי ויהודי. כי כמו שכל אבא אוהב את בנו אהבה עזה, זה בטבע שלו, אין כאן בכלל בחירה, כך הקב"ה אוהב אותנו, את בניו, וכשם שכל אב תהיה לו תרעומת על כל מי ששונא את בנו, כך גם הקב"ה יש לו תרעומת על כל מי ששונא אחד מבניו.. מי שאוהב את האב, אוהב גם את בניו. אם הקב"ה לא יכול לוותר על אף יהודי, אז איך אני יכול להרשות לעצמי לוותר על איזשהו יהודי?! איך אני יכול לא לסבול את השני אם הקב"ה דווקא כן סובל אותו? זאת המשימה של החיים שלנו. צריך להשקיע בזה את כל המאמצים.

נשמה יהודית חמה טמונה עמוק בלב כל אחד מאתנו. האתגר שלנו הוא לפתוח נתיב לאותה נקודה עמוקה. ללבות בעדינות ובהרבה אהבה את הגחלת הפנימית הזאת. כל אחד מאיתנו נדרש  לפעול כדי לעורר את ליבו של עוד יהודי ועוד יהודי. יש אלפי דרכים בהם אנחנו יכולים להשפיע. דרכים פשוטות להפליא, אפילו לומר שלום בחיוך לאדם רחוק זה שובר מחיצות שלצערנו קיימות ביננו . ובגמרא מסופר שרבי יוחנן היה מקדים שלום אפילו לגוי.

אהבה וכבוד לשני זו הנתינה הכי חשובה ומנתינה אף פעם לא מפסידים. את המילה "ונתנו" (ונתנו איש כופר נפשו) אפשר לקרוא גם מימין לשמאל וגם משמאל לימין. ללמדך שכל מה שאדם נותן, בסופו של דבר חוזר אליו (בעל הטורים) כמו בסיפור הבא:

ניתקו את החשמל

פרק א'

שבע בערב. טבת. תשס"ד.

חורף ירושלמי סגרירי, טילטל את עצמו יחד עם עוד רבבות אזרחים תושבי הבירה, על פני משבי רוח צוננים. צעיפים השתוללו, כיפות וכובעים התעופפו, מטריות חישבו להישבר, רמזורים דינדנו בצהוב ופקקים עצבנים וארוכים נמתחו לאורך הסמטאות והרחובות.

רענן שאולי בן ה17, תלמיד בית ספר תיכון, הצטנף בספסל האחורי באוטובוס, מישש מעת לעת את הכיפה הקטנה שקנתה שביתה בפדחתו, ועיין ב"מסילת ישרים". כן, לראשונה בחייו הוא טועם את נועם המילים הנפלאות, שאת טעמם הבראשיתי הוא חש על לשונו הרוחנית. "יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה הוא, שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו, ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו". בסך הכל שלושה חודשים שהוא מכיר את בורא עולם. היה מי שאמר לו שהוא תינוק בן שלושה חודשים, פיצפון רוחני. אבל הצימאון לדעת, להכיר, לעטוף את ים  התלמוד שאין לו סוף, איימו לבלוע אותו. רענן היה נתון כולו תחת ההשפעה העצומה והסוחפת המוכרת לכל בעל תשובה בתחילת דרכו. לבלוע, ללמוד, לעשות, להספיק, כי אור גדול ואינסופי בוקע מתוכו, מעליו מצדדיו.

מה חובתו בעולמו... נהג האוטובוס שהשמיע שריקות עצבניות מתחת לשפמו, לחץ על כפתור הרדיו, רענן שמע מרבותיו שרדיו הוא מכשיר מקלקל וניסה להתרכז באותיות ובמילים הסוללות לו מסילה של ישרות... מן הרמקול בקע קולו של ילד כבן עשר. רענן לא יכול היה להתעלם מן הבכי שלו "אבא שלנו נפטר לפני חצי שנה, אנחנו חמישה אחים, עכשיו אמא בוכה כי חושך" מלמל הילדון. "למה חושך?" שאל השדרן. "אמא אמרה לנו שיש לנו חוב בחברת חשמל, ולפני שעה  ניתקו לנו את הזרם. הדלקנו נרות". "תשאל את אמא כמה כסף היא חייבת לחברת חשמל" ביקש השדרן. אמא אמרה 1600 ש"ח, ושאנחנו  גרים ברחוב "פעמי האמונה 20". "מאזינים יקרים, שמעתם כרגע מצוקה בשידור חי. בואו נתגייס יחדיו לעזור לאלמנה, אני מקריא מספר הטלפון של מפיק התוכנית 02-561... ויחדיו נרים תרומה ונאיר את ביתם".

"מדברים אלי מן השמים..." מלמל רענן, ולחץ על מתגי הפלאפון את המספר המשודר. "שלום, כרגע שמעתי שישנה משפחה שניתקו להם חשמל, שמי רענן אגיע אליכם תוך חצי שעה עם הכסף. תרגיעו אותה בבקשה...". הוא הראשון שתפס את מפיק התוכנית. "אתה שומע ילד, תרגיע את אמא, כבר בשעה הקרובה יחברו לכם את זרם החשמל, תורם נדיב הודיע לנו ממש כרגע זה, כי ידאג לתשלום החוב". עדכן השדרן. "אמא אומרת להגיד לכם תודה, אז תודה". ניתק הילד. רענן שאולי בן ה17 ירד מרוגש בפאתי שכונת גאולה, שלף מארנקו שטר של 100 ש"ח, והחל לפקוד את החנויות ולעניין את העוברים ושבים. "אנא ממך, ישנה אלמנה מתגוררת לא רחוק מכאן, שניתקו לה את זרם החשמל, התרמתי עד 900 ש"ח חסרים לי עוד 700 , תרום מנדבת לבך. בעל חנות הרהיטים הביט בפניו של החוזר בתשובה הצעיר, וקלט בהם את מבועי החסד הלוהטים שבקרבו, הוא רשם המחאה ע"ס 700 שח, רענן חיבקו בחום רב, "תודה, תודה, ורץ כברדלס רעב אחרי טרפו במעבה היער, לעבר משרדי הרדיו.

"מה שמך", שאל המפיק?, רענן שאולי".

פרק ב

טבת תשע"ד. שעה 22:00 בערב. שיחת פלאפון גולשת למכוניתי. "ר' לוי יש לך כמה דקות זמן בשבילי?" בודאי. "כולי מרוגש עד קצות אוזני, האמן לי. שמע סיפור, מצמרר, שמי מ. כהן, ואני משגיח בכולל אברכים במרכז הארץ. רובם בעלי תשובה מוסרי נפש על תורה. היום בשעה 9:00 בבוקר נפגשו שני אברכים ליד המיחם במטבחון. בין כפיות הסוכר לנס קפה, סיפר האחד לרעהו: "אל תשאל אמש ניתקו לי את זרם החשמל, יש לי שם חוב לא פחות ולא יותר מ3,600 ש"ח. "אז מה הבעיה" משיב רעהו גש לדויטש, קח ממנו הלוואה חביבה וצא מהברוך". יש לי הלוואה אצלו, תלויה ועומדת". "אז גש לאיצ'ק וייס הוא ישמח לעזור לך בהלוואה סולידית". "גם לו אני חייב. אשתי בוכה בבית עם ארבעה תינוקות, לא רואה אור בקצה המנהרה... ואין לי ממי לבקש... רק מהרבונו של עולם".

"שומע אדון לוי?" שומע. "אברך שלישי נכנס למטבח וקולט בחצי אוזן את הדיאלוג. הוא יוצא החוצה ומחייג בפלאפון שלו. אחרי דקה הוא חוזר ומתעניין. "תגיד לי, הכין אתה גר בדיוק? והאם יש לך מספר מונה". האברך בעל החוב שולף מכיס חולצתו את חשבון החשמל ומגיש לו, האברך השלישי שוב יוצא החוצה. אחרי שלוש דקות הוא חוזר, על פניו חיוך ענק, "תגיד מזל וברכה, החוב שולם ובעוד פחות משעה יחברו אותך...".

אתה שומע אדון לוי? כל מילה. ,האברך המנותק מנסה לדלות מידע, מי מה, למה, כמה, מתי, אבל האברך השלישי כבר נעלם לו בפאתי הכולל ושקע בסוגיה. "הוא מתלוצץ איתי", חשב האברך המנותק. "מאיפה יש לאברך דלפון לשלם לאברך דלפון כמותו סכום עתק". בהפסקת הצהריים מבחין האברך המנותק שרעיתו מצלצלת . היא מרוגשת. "לפני 10 דקות החשמל חזר, כל הכבוד בעלי, איך הצלחת להשיג את הכסף?" המנותק לשעבר ניסה לאתר את רעהו, אך הלה נמוג לו ברחובות העיר, עד תחילת סדר שני. בשעה שש בערב, יוצאים האברכים ואז מצליח  המנותק שחובר סוף סוף לתפוס בידו של האברך המפתיע. "אני מאד מעריך מה שעשית בשבילי". "לא עשיתי דבר, רק דיברתי בפלאפון". "רגע , אז מי שילם 3600 ש"ח לחברת החשמל?" "יש לי דודה אחת,  שושנה שמה, לא בדיוק דתיה, אבל מאז שחזרתי בתשובה היא מתחננת לפני שאמצא איש דתי שניתקו לו חשמל, כי היא רוצה לתרום לו.." "אתה רציני"? "בהחלט" "נו טוב, תן לי את מספר הטלפון שלה, להכיר לה טובה, לברך אותה". בבקשה".

"אדון לוי אתה עדיין על הקו?" בהחלט לאורך כל קויי החשמל. או. קי, חוזר האברך שלנו לביתו ומבשר לאשתו על אותה דודה שושנה עלומה, שחובה עלינו להודות לה. הם מחייגים ערב טוב דודה שושנה, רצינו להודות לך... ושהקב"ה יברך אותך בבריאות איתנה, ונחת מכל צאצאייך ופרנסה בשפע". "תודה, שתהיו בריאים גם אתם, שתמיד יהיה לכם אור". כך שושנה. "אדון לוי, לאן נעלמת?" חלילה וחס. אנחנו על הקו עם שושנה. "יופי, ואז שואל אברכנו היקר, "אימרי לנו דודה שושנה, מאין צלחה עליך הרוח לחפש דתי ולשלם לו את חובו לחברת החשמל ושושנה משיבה: "מה אספר לכם, קרה לי אסון לפני 10 שנים , התאלמנתי ונותרתי חסרת כל. יום חורפי אחד ניתקו לי את החשמל. הבן שלי התקשר לרדיו וביקש עזרה. זמן קצר לאחר מכן הגיע תורם דתי ומימן את החוב. ואז החלטתי, שכשירווח לי, אעשה את אותה מצווה.." כמה שניות של שתיקה. "האם את זוכרת את שמו של הדתי שתרם לך לפני עשר שנים?" בוודאי, שם שאי אפשר לשכוח. מהרדיו אמרו לי ששמו רענן שאולי, נער כבן 17, כמה שניות של שתיקה. "דודה שושנה, אני רענן שאולי... עכשיו אני נזכר... "אני לא מאמינה!!! אתה זה שדאגת לי!!!"

"רב לוי אתה בהאזנה?" עד הסוף הרב כהן. "בכי של התרגשות משני צידי הקו, ידי ההשגחה העליונה מאירות את הדרמה המופלאה הזו, שמלמדת אותנו שמי שתרום  ודואג לזולתו, עושה זאת בעיקר בשביל עצמו, ממש כך".

"אדון לוי, לפני כמה דקות סיים האברך רענן שאולי לספר לי על הדרמה הזו...

והוא זוכר היטב, את אותם דקות כשעל ברכיו היה מונח ספר "מסילת ישרים" וברקותיו עדיין מהדהדות המילים האדירות שחצבו נהרות של מוסר בדורות האחרונים. "שיתברר ויתאמת אצל האדם חובתו בעולמו... לחבר את החשמל לזולתו".

צליל קטן מאחורי הסיפור:

סיפור זה נכתב ליום ראש השנה הקדוש, בו יקבע מי לחיים ומי למיתה, מי בעתו מי לא בעתו, וראוי לחדד שוב ושוב בקרבנו כי אבינו מלכנו מביט מן החלונות מציץ מן החרכים.. ובעיקר מנהיג את עולמו באופן מופלא ומדוקדק להפליא. ובכל פעם מחדש, אני מרשה לעצמי להיות נפעם מן העובדה שלב טוב, ומעשים טובים, מעבר להיותם סכרים ותריסים בפני הפורענות, הם מעל לכל הטובה שאנחנו עושים לעצמנו. בעיקר לעצמנו. וראויים הדברים לתתם אל הלב. (מתוך סדריו ספריו של הרב יעקב קובי לוי)

תפילה

רבונו של עולם, זכה אותי תמיד לוותר, תמיד להוריד את הראש, תמיד לשתוק ולא לענות. כי קורים לי במשך יום אחד כל כך הרבה דברים שאם אני לא אבליג, לא אוותר, לא אשתוק, אז היום שלי עלול להפוך ליום שכולו עצבים, כעסים, ויכוחים, עימותים, שבסופו של דבר אני מצטער עליהם ומייסר את עצמי , איך לא זכרתי את המשפט הגדול הזה:  כל מה שקורה לך בחיים, תוריד את הראש.

רבונו של עולם, כל מה שאני רוצה בחיים זה להרגיש אותך, להתקרב אליך, לאהוב אותך, לחיות איתך, וכשאני כועס, מתווכח, מנסה לכפות את רצוני בכוח, אני מתנתק ממך, אני לא יכול להרגיש אותך, וזה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לי.

רבונו של עולם, זכה אותי לוותר על כל דבר בעולם כדי לזכות בך.

שבת שלום,

הרב מנחם אזולאי