"ובשנים עשר חדש הוא חדש אדר בשלושה עשר יום בו אשר הגיע דבר המלך ודתו להעשות ביום אשר שברו איבי היהודים לשלוט בהם ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשנאיהם" (אסתר ט,א). המגילה מדגישה שהיה כאן מהפך "ונהפוך הוא", וכן בהמשך בפס' כב: “כימים אשר נחו בהם היהודים מאויביהם והחדש אשר נהפך להם מיגון לשמחה" וגו'. מדוע המגילה הדגישה זאת? בפשטות זה בא לומר את השמחה הגדולה, שלא רק ניצלו מהגזרה הקשה, אלא גם כל הדבר נהפך, ולכן היתה כאן מעלה גדולה ושמחה הרבה יותר גדולה. מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א מביא (ב'לזמן הזה' – 'פורים כדגם לגאולתנו') שזה בא להדגיש שבישועה שה' עושה, מתוך המכה עצמה צומחת הישועה (ראה שם בהרחבה ועם דוגמאות מהמקרים שקרו שם), וזה מלמד גם לימנו (ראה שם). אולי אפשר שבכוונה מדגישה המגילה שזהו התהפכות, כדי לבטא בזה שמודגש למי שעיניו בראשו שהיתה התערבות ישירה מה', ולכן יש כאן ממש התהפכות לישועה ולא רק ביטול הצרה, שזה ממש צועק שזהו גילוי של מעשה ה' (שה' הוא טוב, ולכן גם כשמתגלה הרעה זה בלית ברירה, רק בשל רעתנו, שלכן ה' מגלה בעולם רעה בלית ברירה, אבל בשורשו זה לטובה, ולכן כשנהפך לטובה, ה' מחזק ביותר את הטובה [וכן זה כנגד זה, כשיש רעה מצד הטומאה, אז כנגדה יש כח גדול לקדושה, ולכן כשבטל הרעה, מתגלת הקדושה בכח גדול]). אולי אפשר שיש כאן רמז כעין היפוך שיש בעומק העניין, שמעשה פורים בעמקו בא להשלים את מתן תורה: '(שמות יט, יז) "ויתיצבו בתחתית ההר", א"ר אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה מוטב, ואם לאו, שם תהא קבורתכם. א"ר אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא. אמר רבא: אעפ"כ הדור קבלוה בימי אחשורוש, דכתיב (אסתר ט, כז) "קימו וקבלו היהודים" קיימו מה שקיבלו כבר' (שבת פח,א). הפס' הזה באסתר מופיע בקרי וכתיב: “קימו וקבל [וקבלו] היהודים עליהם" וגו'. נראה שבכתיב בא לרמז על "וקבל" נוסף שנאמר, בפס' כג: “וקבל היהודים את אשר החלו לעשות ואת אשר כתב מרדכי אליהם" שכאן אין קרי, אלא מובנו בלשון יחיד, לבטא את האחדות שהיתה בבנ"י. שאולי זה בא לבטא שגם בפס' כז, יש רמז לאחדות, ויש רמז לרבים, קבלת רבים, שמיעוט רבים שנים, לומר שהיו שתי קבלות כשבנ”י היו באחדות, שזהו הקבלה בזמן מתן תורה (“ויחן שם ישראל". שמות יט,ב) והקבלה בזמן אסתר, וכמו שבמתן תורה קיבלו את התורה, כך גם אצל אסתר קיבלו את התורה מחדש. הפס' “וקבל היהודים את אשר החלו לעשות" מובא מיד לאחר "כימים אשר נחו בהם היהודים מאויביהם והחדש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים" (פס' כב), שנצטונו בפורים לשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים, שבזה יש אחדות בנ"י, ויחד עם משתה ושמחה יש אחדות גמורה, ונאמר בו העניין “אשר נהפך", כך שאולי בא לרמז בזה שעניין המהפך קשור לקשר למתן תורה, ולכן בעניין פורים מתגלה מהפך בשל כך (שהרי השלמת מתן תורה הוא שורשו של פורים). במתן תורה בנ"י היו לאחר ניסי יציאת מצרים, ולכן זה לא חכמה שהם הסכימו לקבל את התורה, לעומת זאת באסתר אמנם נגאלו מהצרה (מעין הגאולת ממצרים) אולם הכל היה בהסתר, ולכן היו צריכים לגלות את הקשר לה' באמונה שלמה מצד עצמם. לכן אז יש מעלה גדולה של קבלת התורה מרצון. לכן אולי מובן במה שאסתר רמוזה בתורה: 'אסתר מן התורה מנין? (דברים לא, יח) "ואנכי הסתר אסתיר"' (חולין קלט,ב), שנראה שמרמז (מעבר לפשט שיהיה הסתר גדול וצרות, כמו שמפרש רש"י) על עניין הסתרה יחד עם "אנכי", כמו שנאמר במתן תורה לעיני כל ישראל "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" וגו' (שמות כ,ב). שלהבדיל מ"אנכי" של מתן תורה, שיציאת מצרים היתה בניסים גדולים, הנס בפורים היה בהסתר ובו היה חזרה על מתן תורה. ממילא כיון שיש כאן היפוך, גם מצד הגילוי של מעשה ה' (בגלוי או בסתר), וגם מצד עניין מתן התורה שבעקבותיו, שכאן זה בכפיה, וכאן זה מרצון. לכן כיון שזהו הבסיס של נס פורים, לכן גם הגילוי של הדברים – במעשים, היה ע"י התהפכות, כביטוי מהשורש שיש בו שינוי הפוך. (לכן גם במתן תורה, חטאו בעגל לאחר מתן תורה, ואילו אצל אסתר חטאו בע"ז לפני פורים שלאחריו המתן תורה [ראה במגילה יב,א]). בפורים מי שייצג את בנ"י היה מרדכי, שנקרא "יהודי", ואומר ר"י: 'רבי יוחנן אמר: לעולם מבנימן קאתי, ואמאי קרי ליה "יהודי”? על שום שכפר בע"ז, שכל הכופר בע"ז נקרא יהודי, כדכתיב (דניאל ג, יב) "איתי גוברין יהודאין" וגו'' (מגילה יג,א), ממילא יש בזה כעין רמז, שכמו שהעגל פגם במתן תורה, כך גם היה פגם אחר במתן תורה (שניתן בכפיה), שזה בא לתיקון ע"י מרדכי, כמו שהוא נגד הע"ז (שבזה גם רמז לתיקון הפגם של העגל-ע"ז במתן תורה). לכן נאמר על מרדכי "איש יהודי היה" (אסתר ב,ה), כעין רמז ל"והאיש משה" (במדבר יב,ג), שכעין מרדכי כיהודי שמתקן ע"ז, בא להשלים את מה שנעשה אצל משה, שהפס' אצל משה נאמר בהקשר לעזיבתו את אשתו בעקבות מתן תורה, וזה כעין מרדכי שלקחו את אשתו ('"ובמות אביה ואמה לקחה מרדכי לו לבת", תנא משום ר"מ: אל תקרי לבת אלא לבית' וכו'. מגילה יג,א) ובהקשר לזה (שכך נעשתה ההצלה, שאסתר פנתה לאחשורוש) נעשה שוב מתן תורה.