"ואכלו אתם אשר כפר בהם למלא את ידם לקדש אתם וזר לא יאכל כי קדש הם" (שמות כט,לג). 'וכמה דכהנים לא אכלי בשר, בעלים לא מתכפרי, דתניא: (שמות כט, לג) "ואכלו אותם אשר כפר בהם" מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרין' (פסחים נט,ב). 'אשר כופר בהם – כתב כפרה גבי אכילה, למימרא דאף באכילה תלויה כפרה' (רש"י). מזה שהכפרה של הבעלים תלויה באכילת הכהנים, סימן שאכילת הכהנים הוא דבר מאוד מהותי בקרבן, מדוע? אולי אפשר שאדם שחוטא, שבזה עושה מעשה נגד רצון ה' בעולם, זה פוגע ח"ו בגילוי ה' בעולם, בגילוי שה' הוא האלקים בעולם. לכן כאשר בא לכפר, אומר בזה שה' הוא האלקים, לכן מקריבים לה', ואז הכהנים אוכלים (כמו שמובא בגמ' הזו: 'כמה דלא מתקטרי אמורין, כהנים לא מצו אכלי בשר, דתניא: יכול יהו כהנים רשאין בחזה ושוק קודם הקטרת אמורין? תלמוד לומר: (ויקרא ז, לא) "והקטיר הכהן את החלב המזבחה", והדר (ויקרא ז, לא) "והיה החזה לאהרן ולבניו"'), שבזה מראים שה' הוא האלקים, שלכן מקריבים לו, והכהנים שהם משרתיו בעולם אוכלים כביכול משולחנו, כמו שהמשרתים אוכלים משולחנו של האדון, וכך מראים שה' הוא האלקים. בנוסף, מראים בזה כעין רמז שאנו באים לשרתו בעולם, כמו הכהנים, שלכן הם אוכלים ממה שנתנו משלנו לה', שזה כעין חיבור שלנו לכוחם ומעשיהם. בפס' נאמר "לקדש אותם" ומפרש רש"י: 'שעל ידי המלואים הללו נתמלאו ידיהם ונתקדשו לכהונה'. נראה שבכוונה הפס' של חיוב אכילת הכהנים נאמר בהקשר לקידושם לכהונה, שזה רמז לכיהונם, ששבט לוי נבחר לעבוד במשכן בעקבות מעשה העגל, אבל היה זה בשני שלבים, שאמנם בחירתם היתה באי חטאם בעגל ולחימתם בחוטאים בו, אבל לא התחילו לעבוד עד הקמת המשכן: 'משהוקם המשכן, נאסרו הבמות, ועבודה בכהנים' (משנה זבחים יד,ז). מעין מה שהיה אצל פנחס שנבחר לכהונה בעקבות הריגת זמרי, אבל לא החל לעבוד עד שמחלו לו על שהרג (ראה ב'תורת המקרא' “פנחס" למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א). ממילא נראה שגם שבט לוי נלחם בחוטאים, ולכן היה קצת כעס עליהם שהרגו, ולכן רק לאחר שהוקם המשכן, שבנ"י ראו אותו כבר עומד, והכהנים שלוחיהם, והמשכן נראה כעין תחליף לע"ז (כמו שמביא הרמב"ם שהמשכן נגד המשיכה לע"ז), כך שהיו רגועים שלא ילחמו נגדם שוב בגלל ע"ז (ואף כעין התחשבו בהם, שלכן קיבלו משכן שירגיע את משיכתם הקשה לע"ז), אז מחלו לכהנים לגמרי, ולכן אז יכלו הכהנים לעבוד. נראה שלכן יש חובה שהכהנים יאכלו מהקרבן כדי שיכפר לחוטא, כדי שיהיה בזה גילוי של חיבור גמור לכהנים, שכעין דואג להם שיהיה להם ממה לאכול, ואף לא מקנא בהם שהם עובדים ולא בכורו, וכך תהיה שלמות בינו לכהנים, וכך מעשה הקרבתם תהיה בחיבור שלם אליו, כעין שהקריב הוא בעצמו ממש. עוד נראה, שבעקבות מעשה העגל בנ"י ירדו ממעלתם בחיבורם לתורה ולקדושה (לכן: 'דתניא, רבי יוסי אומר: לא קיבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא יהא מלאך המות שולט בהן, שנאמר (תהלים פב, ו) "אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם", חבלתם מעשיכם "אכן כאדם תמותון"' [ע"ז ה,א], שהיו קדושים כמלאכים עד שחטאו בעגל). לכן גם חוטאים בעקבות העגל (שזהו שלא היו מתים, והרי 'החטא ממית' [ברכות לג,א]? אלא שלא היו חוטאים בשל דבקותם בקדושה), ולכן כשאדם בא לכפר בקרבן, הוא מכפר כעין עד השורש של החטא, שישנו מהעגל (שגרם לו לחטוא). לכן מקריב לה' במקום מה שחטאו בעגל, ובמעשה העגל נאמר: “וישכימו ממחרת ויעלו עלת ויגשו שלמים וישב העם לאכל ושתו ויקמו לצחק" (שמות לב,ו), שחטא העגל בא יחד עם אכילה ושתיה. לכן כשבאים לכפר לחוטא, הכהנים אוכלים מהקרבן, שבזה הם כעין מכפרים על הפגם של מעשה העגל, שנעשה יחד עם אכילה. אמנם בעגל גם שתו, אבל לא ראוי לשתות יין באזור המקדש שצריך להיות בו בכובד ראש. בנוסף, האכילה קשורה לע"ז (שהגישו שלמים, שיש בזה חלק של אכילה) ואילו השתיה היתה רק כדי שיקלו ראש, כדי לצחק (שפשוטו קלות ראש, ופרושו גילוי עריות, שזה בא בעקבות זה). כיון ששבט לוי לא השתתפו במעשה העגל (יומא סו,ב), לכן הם לא אכלו בהקשרו, ולכן עכשיו הם ראויים לאכול בהקשר לקרבן ה'. לכן ע"י אכילתם הם מתקנים את חטאו של החוטא עד שורשו שנעוץ בעגל. עוד נראה בפשטות, שבמעשה החטא פגע בכל העולם, ולכן בא מזה גם נזק לאנשים. לכן כאשר בא לפני ה' לכפר בקרבן הוא צריך גם לבטא כח כפרה שבא יחד עם תיקון כלפי בני אדם שנפגעו. לכן זה נעשה ע"י אכילת הכהנים, שהם נחשבים שאין להם משלהם ולכן בזה גומלים איתם חסד, וכך באכילתם מצד אחד זה עזרה לבני אדם, ומצד שני יש בזה כפרה, ועוד שקשורה כקרבן, כמו שמובא: 'פעם אחת היה רבן יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים, והיה רבי יהושע הולך אחריו, וראה בית המקדש חרב. אמר רבי יהושע: אוי לנו על זה שהוא חרב. מקום שמכפרים בו עונותיהם של ישראל. אמר לו: בני, אל ירע לך. יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה, ואיזה? זה גמילות חסדים. שנאמר: "כי חסד חפצתי ולא זבח"' (אבות דר"נ, ד).