מה ההיגיון בשיטת רבי יהודה, שבמקום שאין כהן יפריש מן היפה?

מה יצא מתרומה של חצי בצל גדול שסתם תירקב?

נראה לפרש שיש בתרומה שני חלקים: עצם ההגבהה, והנתינה לכהן.

הנתינה עניינה להרים חלק לה'. כמו קרבן. להכיר שהכול מאת ה'.

ומשולחן גבוה ה' נותן לכוהנים, כי הם משרתיו.

לכן מדאורייתא אין לתרומה שיעור וחיטה אחת פוטרת את כל הכרי. שההכרה שהכול מאת ה' עיקרה במה שיפריש משהו, ואין בזה הבדל אם נותן עומר או גרעין.

אם היה מצד לתת פרנסה לכהן, כמו מתנות עניים, היה צריך לתת שיעור יפה (כמו בשאר מעשרות שהם כמות יפה מאוד - 10%!).

לכן רבי יהודה מעדיף שההרמה תהיה משובחת ("בהרימכם את חלבו ממנו"), שהנתינה אינה העיקר. היא רק מתנה מה'. הפעולה הנפשית של ההכרה ב"לה' הארץ ומלואה" נעשתה.

(עיין ספר החינוך תק"ז מדוייק זה)