לרבי נחמן היה סיג ושיח עם עולם הצומח (ליקוטי מוהר"ן, חלק ב, תורה סג):

"כִּי דַּע, כִּי כָל רוֹעֶה וְרוֹעֶה יֵשׁ לוֹ נִגּוּן מְיֻחָד לְפִי הָעֲשָׂבִים וּלְפִי הַמָּקוֹם שֶׁהוּא רוֹעֶה שָׁם... וּמִשִּׁירַת הָעֲשָׂבִים נַעֲשֶׂה נִגּוּן שֶׁל הָרוֹעֶה... כִּי זֶהוּ עִקָּר הַנִּגּוּן לְלַקֵּט וּלְבָרֵר הָרוּחַ טוֹבָה... וְעַל כֵּן עַל יְדֵי הַנִּגּוּן נִצּוֹל מֵרוּחַ הַבַּהֲמִיּוּת כִּי נִתְבָּרֵר רוּחַ הָאָדָם מֵרוּחַ הַבְּהֵמָה עַל יְדֵי הַנִּגּוּן".

בתורה שלפנינו מכופף אותנו רבינו עד לעשב שעל פני האדמה. עינו החדה של ר' נחמן שמה לב גם למה שנראה קטן ופעוט ערך. ליבו ראה בעשבים אלו את הפשוט, התמים והנאמן. מה יש בעשבים אלו שלא שמנו לב אליהם עד כה? מהי שירת העשבים?

כתוב בספרים שהמלכות אין לה מעצמה כלום, ועולה השאלה איך אפשר לומר דבר כזה שהמלכות אין לה מעצמה כלום, הרי אנו יודעים שבדרך כלל המלכים נחשבים הכי עשירים?!

למעשה, למלך אין לו כלום מעצמו, כי כל מלכותו ומהותה תלויים בעם שלו. הרי "אין מלך בלא עם", וכל המלכות של המלך לא נובעת אלא מההכרה של העם במלכותו. תמיד על תנאי. מה בכל זאת יש לו למלך? יש לו דבר אחד - יקר ונדיר מאד - יש לו את עצמו! יש לו "אני". "אני" זו המוכנות להיות איך שאני, ללא רכוש, ללא שום אחיזה במשהו, עצם ההוויה שלי כשלעצמה היא האני שלי. ולכן האותיות אנ"י בחילוף הינן אי"ן. אך ברגע שה"אני" מסרב להיות "אין" והוא פורץ אל ה"יש" כדי להיות, כדי שיוכל לומר לעצמו "אני שווה משהו", באותה נקודה חרג מה"אני" שלו על מנת להיות "יש". אם אדם מתנה את קיומו באיזה "יש" מבחוץ, יהא מוצלח ככל שיהא, איבד הוא את המלכות, אין לו את החירות של המלך כי הוא כבר קשור ואסור בתנאים מבחוץ.

העשב היכן שלא תשים אותו, איפה שלא יהיה, תמיד יינבט, לא צריך לגדל אותו. יש לעשב את הכישרון לצמוח דווקא במקום שהוא נמוך, פשוט וקטן. ר' נחמן הרגיש זאת וראה בזה איכות של מלכות. העשב מבין, יותר מכל צמח אחר, שהפרנסה שלו זה מהשמיים. לא צריך לעדור, לא צריך לזרוע, הוא גדל לבד, אין צורך בפעולות מיוחדות או בתנאים כאלו ואחרים. תודעת העשב היא תודעה של אמונה שר' נחמן רוצה לרכוש אותה והוא רואה בה יסוד של מלכות.

ר' נחמן היה הולך לשדה לשמוע את שירת העשבים. שם למד את המנגינה שיודעת להפוך את סיפור החיים למשהו פנימי ועמוק ומברר את הטוב מהרע, אותו מקום של אמונה, אותה מלכות פשוטה, שרוצים שתתעורר אצלך. כאשר האדם נשען על משהו מבלעדי ה' יש להישענות זו מחיר, היא מותנית בדבר. רק כאשר האדם נשען בעצם היותו על ה' וניזון מהשמיים, כמו אותו עשב, הרי יכול הוא לקבל את מזונו בכל מקום - זו שירת העשבים.

הרב דן האוזר, מהאתר: "בית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון" - http://etzion.org.il/he/home