'אמר ר"ל: מאי דכתיב (ישעיהו לג, ו) "והיה אמונת עתיך חוסן ישועות חכמת ודעת" וגו'? "אמונת" זה סדר זרעים, "עתיך" זה סדר מועד, "חוסן" זה סדר נשים, "ישועות" זה סדר נזיקין, "חכמת" זה סדר קדשים, "ודעת" זה סדר טהרות, ואפ"ה (ישעיהו לג, ו) "יראת ה' היא אוצרו"' (שבת לא,א). מדוע “אמונת" מרמז על סדר זרעים? רש"י מפרש: 'סדר זרעים – שעל אמונת האדם סומך להפריש מעשרותיו כראוי'. שיש עניין של אמונה בין אנשים, שיכול לסמוך על אחר שאומר שהפריש מעשרותיו. תוס' מפרש: 'אמונת זה סדר זרעים. מפרש בירושלמי: שמאמין בחי העולמים וזורע'. האדם זורע כי יש בו אמונה בה' שיעזור לו להצמיח את הזרעים. נראה בפשטות דברי התוס' (והיר') שהכוונה היא שיש הרבה סכנות מזמן הזריעה ועד זמן ההכנסה של התוצרת הביתה, ולכן מאמין בה' שיעזרו שלא יבוא נזק לעשייתו (ואין הכוונה שמאמין שמה שזורע אמור לצמוח, שזה לא מחייב שהוא מאמין בה', כי יכול להיות שסומך שהטבע שיעשה את הרגלו). אולם נראה שיש כאן עניין יותר עמוק, שבסדר זרעים יש את עניין התרו"מ שניתנות בא"י, לכן הדגש הוא לא רק כמו בכל מקום בעולם שיש סכנות ליבול, אלא יש עניין מיוחד בצומח בגילוי שבא"י. כמו שמובא ברשב"ם: '"כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים" – כן שיטת פרשיות הללו: צריכים אתם לשמור מצות ה' אלקיכם, כי הארץ הזאת טובה מארץ מצרים לשומרי מצותיו ורעה מכל הארצות ללא שומרים, כי הארץ אשר אתה בא שמה איננה כארץ מצרים, שאין צריכין למטר ובין טובים ובין חטאים בטורח השקאת שדותיהם יש להם לחם, אבל ארץ ישראל אם אתם שומרים מצות. "עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה" – מטר בעת הצורך' (רשב"ם דברים יא,י). ממילא הצומח בא"י מקשר את האדם לבוראו, ולכן כל אדם, ואפילו מי שאינו דתי יש בו ניצוץ של אמונה בה', בתפילה (בפה או בלב) שירד גשם ושהצומח יצמח. לכן זהו העומק שזורע יחד עם האמונה בחי העולמים. לכן מובן גם מדוע מסכת ברכות שייכת לסדר זרעים, שהרי לכאורה היא אינה קשורה לסדר זרעים כלל? אלא שבשורש העניין יש גילוי של תפילה לה' בהקשר לזרעים, שלכן זה מיוסד על "אמונת", ולכן גם מסכת ברכות השייכת לתפילה קשורה לסדר זה. נראה שזה מרומז אצל יצחק, שנאמר בו "ויצא יצחק לשוח בשדה" (בראשית כד,סג). שמצד אחד דרשו שמרמז על תפילה: 'יצחק תקן תפלת מנחה, שנאמר (בראשית כד, סג) "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב", ואין שיחה אלא תפלה, שנאמר (תהלים קב, א) "תפלה לעני כי יעטף ולפני ה' ישפוך שיחו"' (ברכות כו,ב). ומצד שני פשט הפס' מלמד שיצא ליטוע שיחים: '"ויצא יצחק לשוח בשדה" – כדכתיב: "וכל שיח השדה", כלומר: לטעת אילנות ולראות ענייני פועליו' (רשב"ם). שדווקא אצל יצחק שלא יצא מא"י, בו מתגלה הקשר העמוק של הצמחים בא"י ותפילה לה'. ויש בזה גם קשר לאמונה, שלמדו חז"ל שיש מעלה בתפילת מנחה מכך שאז נענה אליהו: 'ואמר רבי חלבו אמר רב הונא: לעולם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה, שהרי אליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה, שנאמר (מלכים א יח, לז) "ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו הנביא ויאמר" וגו'. "ענני ה' ענני" – ענני שתרד אש מן השמים, וענני שלא יאמרו מעשה כשפים הם' (ברכות ו,ב). אליהו נענה שיהיה גילוי ה' בכרמל, שיראו אש מהשמים ולא יחשדו שזה מעשה כשפים, כך שיראו שזה מה', ובכך תבוא האמונה הגדולה בה', כמו שמובא שם קודם: “ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו הנביא ויאמר ה' אלקי אברהם יצחק וישראל היום יודע כי אתה אלקים בישראל" וגו' (מלכים א יח,לו). (ואכן כך היה: “וירא כל העם ויפלו על פניהם ויאמרו ה' הוא האלקים ה' הוא האלקים" [פס' לט]). ממילא יוצא שבתפילת מנחה של יצחק שבה יש גם גילוי של צמיחה בא"י, יש בתפילה גם גילוי של אמונה (שגם היא באה יחד עם תפילה – של אליהו). נראה שגם מה שרש"י מביא מרמז בעומקו לעניין הזה של אמונה בה' שיש מהצומח בא"י, שלכן בהקשר לצומח בא"י יש גילוי של האמונה בה' שיש באדם, שלכן כשאומר שהפריש מעשרות אז הוא נאמן שעשה את ציווי ה'. וככלל כיון שנרמז (לרש"י) דרך ענייני מעשרות, אז יש כאן רמז של גילוי אמונה בה', שהרי אדם נותן מעשרותיו כיון שה' ציוה, והאדם יודע שה' הוא שנתן לו ולכן גם ציוה לו שיתן חלק לאחר, כך שיש כאן בעמקו קשר לאמונה בה' בגידול והצלחת היבול. ובפרט שנאמר: 'וא"ר יוחנן: מאי דכתיב (דברים יד, כב) "עשר תעשר"? עשר בשביל שתתעשר. אשכחיה ר' יוחנן לינוקא דריש לקיש, אמר ליה: אימא לי פסוקיך. א"ל: "עשר תעשר”. א"ל: ומאי "עשר תעשר”? א"ל: עשר בשביל שתתעשר. אמר ליה: מנא לך? א"ל: זיל נסי. אמר ליה: ומי שרי לנסוייה להקב"ה? והכתיב (דברים ו, טז) "לא תנסו את ה'"? א"ל: הכי אמר רבי הושעיא: חוץ מזו, שנאמר (מלאכי ג, י) "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די". מאי "עד בלי די”? אמר רמי בר חמא אמר רב: עד שיבלו שפתותיכם מלומר די' (תענית ח,ב-ט,א). ממילא ע"י מעשרות האדם מגדיל את אוצרו, יוצא שהמעשרות קשורות בעמקם למאמין בה' שיתן לו ברכה בנכסיו (אמנם זה גם בשאר רווחים, כמו שמביא תוס' במקום, אבל עיקר הפס' נאמר בהקשר למעשר מהצומח [וגם במסכתות, המעשר נאמר בהקשר לדיני מעשרות מהצומח]).