"וימלאו לו ארבעים יום כי כן ימלאו ימי החנטים ויבכו אתו מצרים שבעים יום" (בראשית נ,ג). 'אמר רבי אבהו: כל אותן שבעים יום שבין איגרות לאיגרות, כנגד שבעים יום שעשו המצריים חסד אם אבינו יעקב' (יר' סוטה א,י). בין האגרות ששלח המן לאגרות ששלח מרדכי עברו שבעים יום, בא ר"א ודרש שאותם שבעים יום היו כנגד שבעים יום שהמצרים עשו חסד עם יעקב. לכן בשכר זה שמחו, שחשבו שאגרות המן יתבצעו. אולם נראה שלא שמחו על הריגת היהודים, אלא שמחו על בזיזת הרכוש שיבזזו. לכן כיון שהחסד היה (גם) בבכי על יעקב, כך בתשלום להם זה בא לידי ביטוי בצורה של בכי – אצל היהודים. המצרים בכו בשל הנאת הממון מיעקב: '"ויבכו אותו" וגו' - ארבעים לחניטה ושלשים לבכיה, לפי שבאה להם ברכה לרגלו שכלה הרעב, והיו מי נילוס מתברכין' (רש"י). ממילא כמו שהחסד שעשו המצרים קשור ברכוש, כך גם בתשלום חשבו שיוסיפו את רכוש היהודים לרכושם. אפשר שר"א דרש זאת בשל הרצון להבין למה היה צריך לעבור יחסית הרבה זמן עד לביטול אגרות המן ע"י אגרות מרדכי, או בשל שהיה ראוי שיקבלו המצרים שכר, כמו שנרמז בפרשתנו, כמו שמובא קודם לזה ביר' שם: 'כתיב (בראשית נ) "ויבואו עד גורן האטד”. וכי יש גורן לאטד? אמר ר' שמואל בר נחמן: חיזרנו בכל המקרא ולא מצינו מקום ששמו אטד, אלא מהו אטד? אלו הכנענים שהיו ראויין לידוש באטד. ובאי זו זכות ניצולו? בזכות (שם) "וירא יושב הארץ הכנעני את האבל בגורן האטד”. ומה חסד עשו עמו? רבי אלעזר אמר: איזורים התירו. רבי שמעון בן לקיש אמר: קישרי כתפיהן התירו. רבנן אמרין: זקפו קומתן. אמר רבי יודן בר שלום: הראו באצבע, ואמרו (שם) "אבל כבד זה למצרים”. ומה אם אילו שלא עשו חסד לא בידיהן ולא ברגליהן, ראו מה פרע להן הקב"ה. ישראל שהן עושין חסד בידיהן וברגליהן, עם גדוליהן ועם קטניהן, על אחת כמה וכמה'. ממילא למדו שם קודם שהכנענים זכו לפרעון, ואם הכנענים שרק עשו דבר מועט וקצר בזמן זכו לתשלום, ק"ו שלמצרים מגיע תשלום על החסד שעשו עם יעקב (ובפרט לדעת ריב"ש שהחסד שעשו היה להצביע, ולומר שזהו אבל כבד למצרים, כך שהמצרים הם העיקר, ולכן להם ק"ו שמגיע תשלום), ולכן דרש ר"א שזה שולם בזמן שבין האגרות. אלא שלכאורה זה קצת בעייתי, כיון שמי שעשה את החסד היו המצרים, ולעומת זאת מי שזכה בנחת רוח זה לאו דווקא המצרים? אלא שאפשר שהעיקר היה בשביל המצרים, ושאר העולם נהנה בזמן זה כאגב להם. נראה שיש בזה גם עומק, שלא רק מצד ההנאה יש קשר, אלא בפורים נעשה כעין קבלת תורה מרצון, כהשלמה למתן תורה שאצל משה ('(שמות יט, יז) "ויתיצבו בתחתית ההר", א"ר אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם. א"ר אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא. אמר רבא: אעפ"כ הדור קבלוה בימי אחשורוש, דכתיב (אסתר ט, כז) "קימו וקבלו היהודים קיימו מה שקיבלו כבר'. שבת פח,א). ועל השכר של יוסף על קבורת יעקב נאמר במשנה: 'יוסף זכה לקבור את אביו ואין באחיו גדול ממנו, שנאמר (בראשית נ): "ויעל יוסף לקבור את אביו, ויעל עמו גם רכב גם פרשים". מי לנו גדול מיוסף, שלא נתעסק בו אלא משה. משה זכה בעצמות יוסף ואין בישראל גדול ממנו, שנאמר (שמות יג): "ויקח משה את עצמות יוסף עמו"' וכו' (משנה סוטה א,ט). [זו המשנה שבהקשרה מביא היר' את החסד של מצרים, כך שאולי בא לרמז בזה לחבר בניהם (מעבר לפשטות שכיון שדובר על קבורת יעקב אז הביאו עוד דברים)]. כך שהמשנה מחברת בין יוסף למשה, בעקבות החסד שבקבורת יעקב שיוסף עשה. ממילא יש קשר בקבורת יעקב לקשר למשה שהיה גדול שבישראל, שה' מסר דרכו את התורה, ולכן בזמן שחל המשך גילוי כח של קבלת התורה (מרצון), בא אותו זמן גם חיבור לחסד שעשו המצרים בקבורת יעקב. יוסף פעל לכבוד יעקב ע"י שהפעיל את המצרים, וכן בפורים בנ"י קיבלו על עצמם את התורה מרצון בעקבות האגרות של המן, שפעל, ולכן דרכם נעשה קורת רוח לגוים, שהיה אז תשלום לחסד שעשו המצרים ליעקב. עוד נראה, שלכאורה לא מובן, מיילא בנ"י היו בפחד מוות בזמן שבין האגרות, כעונש על חטאם שהשתחוו לצלם ונהנו מסעודתו של אחשורוש (רש"י. אסתר ד,א), אבל לכאורה לא ראוי להביא שכר על מעשה טוב, ע"י גילוי בדבר רע לאחר? (בפשטות כיון שכבר נענשים בנ"י, אז זה לא נורא שאחרים יהנו אותו זמן. אולם נראה יותר) מי שהתכונן להרוג את היהודים היו העמלקים (ראה ב'מועדי ישראל' פורים 'קיום מצות מחית עמלק בדרמה של פורים', למרן שר התורה הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א), ממילא המצרים לא תכננו להרוג, אלא להנות מהממון או מההרג ע"י אחרים, לכן אולי הם פחדו על מחשבותיהם, והם אלו שעליהם נאמר "ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד היהודים עליהם" (אסתר ח,יז), כך שזה קשור לטובה שתתגלה בסוף, ולכן זה כעין קשור גם בטוב ולכן ראוי לקבל בזה שכר על מעשה טוב.