"ויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר אלהם משכו וקחו לכם צאן למשפחתיכם ושחטו הפסח" (שמות יב,כא). '"משכו" – מי שיש לו צאן ימשוך משלו. "וקחו" – מי שאין לו יקח מן השוק. "למשפחתיכם" – שה לבית אבות' (רש"י). '"משכו וקחו לכם". משכו מי שיש לו, וקחו מי שאין לו. ר' יוסי הגלילי אומר: משכו מעבודה זרה, והדבקו במצוה. רבי ישמעאל אומר: בא הכתוב ללמד (על כל העולין) למנין על הפסח (ומושכין) [שמושכין] את ידיהם ממנו עד שישחט, ובלבד (שיניח) את הפסח (כל) [כמות] שהוא. ר' יצחק אומר: בא (הפסח) [הכתוב] ללמד על בהמה דקה שהיא נקנית במשיכה' (מכילתא). רש"י מסביר כמו הת"ק, שזהו פשט הפס'. נראה שאף שאר התנאים לא באו לחלוק על הפשט, אלא להוסיף עוד לימודים שמשתמעים מהפס' הזה. ריה"ג מוסיף שנרמז כאן על עזיבת הע"ז, שזהו עניינו של לקיחת הצאן, שלכן היה חשוב לצוות על כך במיוחד (שיביאו משלהם או שיקנו), שזהו עזיבת הע"ז ודבקות בה', כעין המובא בשמו"ר: 'דבר אחר, "מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן", הדא הוא דכתיב (תהלים צז, ז) "יבושו כל עובדי פסל". בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה לשחוט הפסח. אמר לו משה: רבון העולם, הדבר הזה היאך אני יכול לעשות? אי אתה יודע שהצאן אלהיהן של מצרים הן, שנאמר (שמות ח, כב) "הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו"? אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך, אין ישראל יוצאין מכאן עד שישחטו את אלהי מצרים לעיניהם, שאודיע להם שאין אלהיהם כלום. וכן מצינו שעשה, שבאותו הלילה הכה בכוריהם של מצרים, ובו בלילה שחטו ישראל פסחיהן ואכלו. והיו המצרים רואים בכוריהם הרוגים ואלהיהן שחוטין, ולא היו יכולין לעשות כלום, שנאמר (במדבר לג, ד) "ומצרים מקברים את אשר הכה ה' בהם כל בכור ובאלהיהם עשה ה' שפטים". הוי "יבושו כל עובדי פסל"' (שמו"ר טז,ג). הרי שבמכת בכורות התגלה דרך לקיחת הצאן עזיבת הע"ז של מצרים, ואלוקותו של ה' (שהכה את מצרים), שזהו דברי ריה"ג שיש כאן עזיבת הע"ז ודבקות בה', בהקרבת אלוהי מצרים לה' לפסח. ר' ישמעאל מוסיף שלמדים כאן עניין הלכתי, במינוי לקרבן פסח. נראה שמרמז שנאמר בהתחלה שמדבר לזקנים, אבל בסוף נאמר שדיבר לכל בנ"י (“ויקד העם וישתחוו. וילכו ויעשו בני ישראל כאשר צוה ה' את משה ואהרן כן עשו" פס' כז-כח). ונחלקו על הדגשת הזקנים במכילתא: '"ויאמר אליהם", הדבר יצא מפי משה לישראל, דברי רבי יאשיה. רבי יונתן אומר: הדבר מפי משה לאמר לזקנים והזקנים לכל ישראל. נם לו ר' יאשיה: (אחד זה ואחד זה) מה נשתנה הדבר הזה מכל הדברות שבתורה, שכולן היו מפי משה לאמר לישראל, אף כאן הדבר מפי משה לאמר לכל ישראל. ומה תלמוד לומר (ויאמר וגו' ) "ויאמר אליהם" [וגו'] – אלא שמשה חלק כבוד לזקנים. וכן הקב"ה אמר למשה: משה חלוק כבוד לזקנים, שנאמר "לך ואספת את זקני ישראל" וגו' (שמות ג), וכתיב "וילך משה ואהרן ויאספו את כל זקני [בני] ישראל”'. הרי שיש כאן נתינת כבוד לזקנים (בקריאה מיוחדת אליהם לסימן כבוד, או שאמר להם שיגידו לכל העם [וגם כיבדם בעשייתם כבי"ד: '"ויקרא משה לכל זקני ישראל" – מלמד שעשאן בית דין'. מכילתא]). כך נראה שר' ישמעאל לומד שיש כאן את מעלת הזקנים, שהם אלו שמעבירים את התורה (שלכן לר' יונתן משה אמר להם להגיד), ולכן חלק להם כבוד (שגם לר' יאשיה, שמשה אמר ישירות לעם, נתן כבוד לזקנים בדבריו, שבזה קישר את מעלתם עם העברת התורה [שהרי משה לימד אז]), וזהו ההדגשה של דיני מינוי פסח, שאת ההלכות לומדים ע"י הזקנים (ובדגש על דיני מינוי, שבו מתחברים יחד לקירוב לה' [קרבן]). בא ר' יצחק ומוסיף שלמדים מכאן דיני קניין של בהמה דקה שנקניית במשיכה, נראה שבא להוסיף, שלא רק בדברים של קדושה גמורה, כמו קרבן, יש חשיבות לזקנים (שהם מלמדים את ההלכות), אלא גם בדברי העוה"ז יש מעלה לזקנים (כמו בדיני קניין שהם לומדים דיני קניין, וכך פוסקים למי שייכת הבהמה, כך שיש לזה השפעה על העוה"ז ממש). שכך צריך להדבק לת"ח גם בענייני העוה"ז, להדבק לקדושה בכל דבר בעולם, שכך ממלאים את כל העולם כולו בקדושה וטהרה להיות מתוקן לה'. שכך נלמד כאן לקחת בהמה מהשוק למי שאין לו (לת"ק), שקונה את הבהמה במשיכה (כדברי ר' יצחק), שבה יכול להתקשר לדבקות בה' ועזיבת הטומאה שבעולם (כע"ז ודבקות במצוות ה', בדברי ריה"ג) [שבלי זה לא יוכל להקריב פסח]. וכל זאת ע"י הליכה בדרך ה', כמו שהזקנים מלמדים אותנו איך לפעול בעולם ע"פ רצון ה' (כדברי ר' ישמעאל). לכך במצרים לקחו את הדם של הצאן ומרחו על הפתח (כמו שמובא בהמשך הפס'), לסמן שזהו בית של ישראלי, שכולו מכוון לה', כל המשפחה כולה ("למשפחותיכם") מיועדת לעשות רצון ה' בעולם.