תן לו "את שלו"!

   וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי, (בראשית ל"ח כ"ו).

   ידוע שתורתנו היקרה נדרשת בְּפָּנִים רבות ובפרד"ס חלקים, וסודות רבים גנוזים בכל מילה ואות שבתורה. האמת היא שלא רק 'באותיות התורה' רמוזים סודות, אלא אפילו 'בתגים' שעל האותיות רמוזים סודות עמוקים - כפי שמצאנו במדרש שר' עקיבא היה דורש 'כִּתְרֵי אותיות' (מנחות כ"ט ע"ב, והובא בשינוי נוסחה בילקו"ש שמות רמז קע"ג), אלא שזה עוד לא הכל.

   משום שהתורה נדרשת גם בחילופי אותיות ואפילו חילופי ניקוד כאשר "מיקום" הניקוד או האות מרמזים על דבר מסוים, וכאשר הניקוד מוחלף בין האותיות - מתקבל באותם מילים "חידוש נוסף". רוצים דוגמא נפלאה לכך? אל דאגה, הדוגמא מאוד קרובה, היא נמצאת בפרשה שלנו. היכן?

   בפסוק הנ"ל שבראש המאמר המופיע לגבי "מעשה יהודה ותמר" מוזכרות המילים "צָדְקָה מִמֶּנִּי", וביאורם הוא "שיהודה הודה לתמר על עניין מסוים וְהִצְדִּיק את דבריה". עד כאן "ביאור העניין" המונח במילים "צָדְקָה מִמֶּנִּי".

  אך כאשר מחליפים את הניקוד שבין האות צ' לאות ד' אזי במקום המילים צָדְקָה מִמֶּנִּי מתקבלות המילים צְדָקָה מִמֶּנִּי, ובהם טמון המסר הנפלא הבא:

   פעמים שלאדם הנותן צדקה יש באותו רגע הרגשה  שהוא מאבד חתיכה מרכושו למען המצווה, ואין לו ספק שאותם מטבעות שהוא נתן לצדקה - הם בעצם הקרבה וויתור על חלק מִמַמוֹנוֹ. בא הבורא בפרשתנו ומגלה לאותו אדם יסוד נפלא:

   צְדָקָה - מִמֶּנִּי! מושיקו, הידעת?! דע לך שבשעה שקצבתי לך את כמות הממון שתהיה לך לקחתי בחשבון גם את כל הצדקות שאתה אמור להפריש - ומימנתי לך גם את "ההוצאה הזו", ובעצם אתה לא נותן משלך - אלא משלי.

   היסוד הזה מעוגן באור החיים הקדוש על הפסוק "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה" (שמות כ"ב כ"ד), שם שואל האור החיים כך:

   יש כלל ידוע בתורה שכל פסוק שכתוב בו אִם - זה אומר שלא מדובר במצווה שחובה לקיים, אלא במצווה שתלויה ברצון האדם. אם ירצה האדם יְקַיְימֵנַה וייטול שכר, ואם לא - הרשות בידו להתעלם מהמצווה. כלל זה נאמר בכל התורה חוץ משלושה מקומות שבהם התורה השתמשה במילה אִם, ולמרות זאת אין הכוונה שם שהדבר תלוי ברצון האדם - אלא האדם מחויב לקיים את אותה מצווה בעל כורחו, ואחד משלושת המקומות הללו זו "מצוות הלוואה" אשר כתבה בה התורה אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי.

   ושואל האור החיים הקדוש: אם באמת מצוות הלוואה זו מצווה שחובה לבצעה - ולא מדובר במצווה על בסיס "בחירה חופשית", אם כן מדוע כתבה בה התורה את המילה אִם?

ועונה האור החיים את התירוץ הבא: בורא עולם אוהב את הבריות וחפץ לזון את כולם בכבוד ובשלמות. אלא שפעמים האדם חוטא ומכתים את נשמתו. מה עושה הבורא כדי לנקות את נשמתו של אותו חוטא? במקום לשלוח לו את מזונו בכבוד - מכביד עליו ה' את עול הפרנסה ומצריך אותו לחזר על הפתחים ולבקש צדקה, ועל ידי אותו צער נמחלים חטאיו של אותו חוטא.

   לאחר ההקדמה הזו, מפרש האור החיים את הפסוק כך:

   עד כאן ביאורו הנפלא של רבינו האור החיים, ואת דבריו הקדושים ניתן לסכם בשתי המילים צְדָקָה - מִמֶּנִּי, כפי שראינו בראש המאמר.

   ברשות הרבים וברשות היחיד וברשות בעל הבית והקוראים - נמריא עוד קצת ונגלה ממתק נפלא שרבים לא יודעים על קיומו.

  לא יאומן! שמעתם את התגלית? הבנתם מהי המתנה שהבורא נותן לאדם? "עני"!

   מושיקו המתוק: כאשר מגיע אליך עני ומבקש ממך צדקה - דע לך שבאותו רגע בורא עולם אוהב אותך והוא שולח לך מתנה נפלאה - וזו הצדקה שכעת הזדמנה לך, אשר באמצעותה הינך מושך עליך חוט של חסד (רחמים) ומְבצע "ביטוח מלא" אשר יעמוד לך בעת צרה ויציל אותך מכל תקלה.

   חלמתם שזה עד כדי כך? לא רק שהעני אינו מטרד ועול, אלא הוא בעצם הנשיקה והמתנה שבורא עולם נותן לאדם. אלא מה, כאשר מגיע עני אל האדם ומבקש ממנו צדקה - באותו רגע היצר מזכיר לאדם שהדולר ירד, שהמע"מ עלה, שהרכב צריך לעבור שִׁדְרוּג... פתאום אין לאדם כסף לצדקה והוא פותר את העני עם איזה שקל, ואם הוא לארג' ויש לו לב רחמן כמו אברהם אבינו - אז הוא מגדיל את "המענק" לסכום ענק ונותן שקל וחצי, ואם המקרה ממש נוגע לליבו - אז הוא שולף סכום עתק ונותן שתי שקלים, והוא בטוח שזה מה שבאפשרותו לתת לדלפוני. אבל...

   לאחר מכן פלמוני נכנס לחנות ולוקח עגלה, ומתחיל להעמיס מכל טוב מצרים. אוכל, ממתקים, פינוקים, הוא מכניס לעגלה מכל הבא ליד וכפי תאוות ליבו,לאחר מכן הוא מגיע לקופה וממתין לתורו. לפתע מכריזים ברמקול שיש מבצע במחלקת ירקות ויש הנחה של 30% על הכל. באותו רגע האנדרלין מתגבר בגופו של פלמוני והוא שועט לכיוון הירקות ומעמיס בעגלתו שקיות נוספות... פתאום לו כסף לכל המבצעים... מתברר שהוא לא חי בדיוק על השקלים...

   פלמוני זה אולי דוגמא קיצונית, אך המציאות שמאחריה משקפת את כולנו אם מעט ואם הרבה. אנחנו לא נותנים צדקה "כפי כוחנו" באמת, שהרי מתברר שכאשר מתחשק לנו אנחנו יכולים לשלוף מהארנק עוד קצת. אם כן מדוע אנחנו לא שולפים מהארנק עוד קצת לכבוד מצוות צדקה? משום שאיננו חיים את המושג צְדָקָה - מִמֶּנִּי. באיזה שהוא מקום בלב יש לנו הרגשה של "הפסד" ואנו בטוחים שהצדקה באה על חשבוננו, לכן פתאום אין לנו אפשרויות .

   שאלה קטנטונת: אתרוג יקר קונים? מצות מהודרות משקיעים? תפילין מפוארות מחפשים? אז למה אנחנו לא מהדרים גם במצוות צדקה? מדוע דווקא שם אנחנו נחסמים? מה גם שראינו בזוהר שרבי אלעזר מצהיר שהצדקה היא ביטוח של האדם, ואין ספק שכמו שבעולמנו הדל יש "רמות" לביטוח (יש ביטוח מקיף, ויש צד ג'...) אין ספק שגם בצדקה נמצא הקטלוג והסולם הזה, ומי שנותן כהוגן כפי כוחו "באמת" - אזי הוא זוכה לביטוח מושלם. מצד שני מי שנותן עם חצי לב וחצי עין וחצי מטבע, אין ספק שהביטוח שהוא עושה לעצמו יהיה בהתאם. לא חבל?

   אלא מה, אומר אדם לעצמו: אם אני אתן לכולם, בסוף אני אצטרך בעצמי להסתובב ולחזר על הפתחים. אם כן מדוע שאתן צדקה? האין זה שיקול נכון? צר לנו לאכזב את אותם מתוקים החושבים כך,  ורצוננו לגלות להם הפתעה שגילה לנו מר"ן הבית יוסף בשולחנו הטהור, שם כתב כך:

   לעולם אין אדם מַעָנִי מן הצדקה, ולא דבר רע ולא היזק מתגלגל על ידה (שו"ע יו"ד רמ"ז ב').

   רבינו השולחן ערוך מגלה לנו שמי שנותן צדקה מובטח לו שלא יהיה עני בגלל זה, ולא יגרם לו כל רע. אלא שזה עוד לא הכל. מה כוונת המשורר?

   ידוע הדבר ומפורסם העניין 'שבשולחן ערוך' אין מילה מיותרת. אם כן מדוע נקט כאן השולחן ערוך את המילה "לעולם"? התשובה היא חד משמעית! לעולם... בכל מצב... יהיה מה שיהיה... מי שיתן צדקה מכל הלב ויתאמץ במצווה יקרה זו, יש לו הבטחה שלא יהיה עני ולא יארע לו כל נזק מכך.

   [כמובן שלא מדובר על "מתאבד" השרוי בחובות ואין לו במה לפרנס את בני ביתו ומחלק צ'קים פתוחים לכל נצרך, אלא מדובר על אדם שכן יכול להתאמץ - ויש בידו ממון "מְעֵֵבֶר" לכדי חיותו].

   הבעיה היא שאנשים רבים לא למדו את הסוגיה ואין הם יודעים עד כמה נשגבה מעלת הצדקה ועד כמה גבוהה היא בשמים, ומשום כך ראוי שנעלה כאן כמה משפטים מהלכות צדקה אשר באמצעותם נוכל להפנים יותר את עוצמת מצווה יקרה זו, וכדלהלן:

   אכן הצדקה כל כך גבוהה בשמים וחיונית מאוד לאדם העני, ואשרי המקיים את המצווה הזו בהידור, רב שכרו ורבה מעלתו בזה ובבא.

   כעת המקום לציין שלמרות שניסינו קצת לעמוד על מעלתה ורוממותה של הצדקה, עדין יש איזו נקודת חן קטנטונת שהגמרא מחכימה אותנו בה, ולא כולם מודעים לה:

   הגמרא (כתובות ס"ז:) מביאה מעשה על הלל הזקן שהיה מטפל באופן קבוע בעשיר שירד מנכסיו ודאג לו בכל יום לכל צרכיו שהורגל בהם, ואחד מצרכיו היה "סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו". פשוט לאיש הזה היה חסר הכבוד הרב שהיה מנת חלקו בימי עושרו נוחם עדן, והלל הצדיק דאג להשלים לו את הַחֵסֶר הזה מידי יום].

   יום אחד לא מצא הלל עבד שירוץ אחרי אותו עני ויובילו על הסוס, והגמרא מגלה לנו שהלל בעצמו רץ אחרי האיש עם הסוס, מרחק עצום של שלוש מיל!

   לא יאומן! הרב הראשי רץ עם המושכות "שלוש מִיל", לכבוד איזה עני קבצן שמחפש כבוד. לא חבל על הזמן שלו? הרי זה ביטול תורה! יש כאלה שיטענו שזה גם "בזיון התורה".

   ובל נשכח! אנו מדברים על אותו הילל שלמד תורה מתוך מסירות נפש ואף כמעט קפא למוות למענה (יומא ל"ה ע"ב) - ואין ספק שהוא ידע יותר מאיתנו את מעלת התורה ומעלת ניצול הזמן. אם כן כיצד יתכן שהלל הרשה לעצמו להקריב זמן כל כך יקר ואף להשפיל את עצמו - וכל זה בכדי לספק לעני איזה צורך נפש שהורגל בו?

   הלל הצדיק מלמד את ההלכה הבאה שנפסקה בהלכות צדקה: כמה נותנים לעני? דֵי מחסורו אשר יחסר לו. כיצד? אם היה רעב - יאכילוהו. היה צריך לכסות - יכסוהו... ואפילו אם היה דרכו לרכוב על סוס ועבד לרוץ לפניו כשהיה עשיר - וְהֵעֶנִי, קונה לו סוס ועבד (יו"ד ר"נ א').

   הלל מגלה לנו שצדקה זה לא רק נתינת מטבעות, אלא כל צורך נפש וְחֵסֶר שיש לזולת ואנו יכולים להשלים לו את זה - זה כלול במצוות צדקה.

   הלל גם מלמדנו שעל האדם מוטל לבטל מזמנו ומלימודו ולהקריב את מעמדו ולעשות צדקה עם הזולת ולהתאמץ למען צרכיו הנפשיים של כל יהודי, ואפילו אם מדובר בעשיר שירד מנכסיו והורגל לפינוקים - וחסר לו את הסוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו.

   לאחר שהבנו את מעלת הצדקה ועמדנו על פרטיה וגדריה, רצוננו לרדת אל העם ולשאול חידה " קשה וסבוכה": איך קוראים למעשה של "חיוך לאישה ולילדים"?

   התשובה על החידה "הקשה" הזו, זה "צדקה"! כן כן, אדם שמחייך לאשתו ומאיר פנים לילדיו ונזהר בכבודם ולא עובד איתם בשיטה של "קצר ולעניין" המקמץ בזמן ובחיוכים ובנשיקות ובחיבוקים, אדם זה עושה עם בני ביתו צדקה מאוד גדולה. שהרי אין ספק שזה צורך נפש עבורם, וחשוב לא פחות מהריצה שהלל עשה לכבוד אותו עני.

   מה גם שידוע שחוסר בתקשורת עלול להוביל להֵרס בשלום בית ובחינוך הילדים, ממילא יוצא שהמחסיר מבני ביתו את החיוך והארת פנים והחמימות - הרי הוא מונע מהם צדקה הגובלת "בפיקוח נפש" (של איכות השלום בית וחינוך הילדים). היש מצווה גדולה מזו?אלא שיש אנשים שחושבים שלהשקיע בחוץ זה יותר נחוץ - ואין הם שמים לב לעיוורון בו הם חיים, כפי שרואים בסיפור הבא - שלצערי הרב אני מעיד עליו מכלי ראשון:

   לפני מספר שנים נסעתי ברכב עם "עסקן" בעל חסד נכבד ואיש ציבור מכובד, אחד העמודים הגדולים באזור מגוריו שהתמסר למען הזולת. כמובן שהערצתי את האיש על חסדיו הרבים ורוחב ליבו,  הזולת והבטתי עליו כעל" מודל לחיקוי".

   אנחנו נוסעים כברת דרך, ולפתע הפלאפון של האיש חסד הנ"ל מצלצל והוא מפעיל את הדיבורית שברכב, ולרוע מזל מתברר לו אשתו נמצאת על הקו.

   אשתו שאלה  אותו "מה נשמע, איפה אתה", ולפתע היא החלה להתייפח כמו תינוקת - ואמרה לבעלה: כבר שבוע ימים אתה עסוק בכל העניינים שלך ולא הספקת לקפוץ לבית, אתה רץ מפרויקט לפרויקט ושוכח מהמשפחה שלך, אני חיה לבד, הילדים גדלים בלי אבא, אני קורסת בעול הבית, אני בדיכאון עמוק... היא הייתה שבורה עד עמקי נשמתה והתייפחה ורוקנה מטענים קשים, ובעלה דרך המראה מסתכל עלי - ומחייך, ולאחר מכן הוא אומר לה: את יודעת שאני איש ציבור  הטרוד בהרבה חסדים, ומועיל לכלל החֶבְרַה, חבל שאת מדי גשמית ולא מבינה את מעלת העניין. פשוט זה היה מקל מעליך את העול. אשתו שמעה את "התשובה החסודה", אמרה שלום וניתקה.

   אומנם חלפו שנים מאז הסיפור הזה, אך כל פעם שאני נזכר בו אני מצטמרר מחדש! אדם עושה חסד עם כל העולם על חשבון אשתו וילדיו, אשתו קורסת, ילדיו סובלים, והוא עוד מטיף לאשתו מוסר ובטוח בצדקת דרכו. היש פשע ורשע גדול מזה?

   למען אתו "תמים" ושכמותו, נצהיר הצהרה ברורה:אין ספק שהצדקה הגדולה ביותר שבאדם יכול לעשות, זה עם בני ביתו. לחייך להם, להשלים להם את כל החסכים הנפשיים, לדאוג לשמחתם התמידית, ורק אחר כך לחשוב לסדר את שאר העולם. וכמו שנאמר, "עניי עירך קודמים" (ב"מ ע"א ע"א).

   מה דעתכם על הנקודה הזו?