"וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה' " (שמות ד, א)

משה רבנו רואה סנה בוער באש שאינו נאכל, הוא שומע את השם יתברך מדבר אליו להביא גאולה לבני ישראל. ובכל זאת, הוא שואל שאלות ומנהל "דיון" עם ה', במהלכו הוא מעלה את הטענה הבאה (שמות ד, א): "וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'."

על מנת שהעם יאמין למשה, הקב"ה נותן למשה שני אותות (המטה שנהפך לנחש והיד המצורעת) (שמות ד, ה): "לְמַעַן יַאֲמִינוּ כִּי נִרְאָה אֵלֶיךָ ה' אֱלֹקֵי אֲבֹתָם", ואף לוקח בחשבון שלא יאמינו לשני האותות, ונותן למשה אות נוסף: "וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ גַּם לִשְׁנֵי הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה וְלֹא יִשְׁמְעוּן לְקֹלֶךָ וְלָקַחְתָּ מִמֵּימֵי הַיְאֹר וְשָׁפַכְתָּ הַיַּבָּשָׁה וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן הַיְאֹר וְהָיוּ לְדָם".

אנו רואים שבני ישראל היו בעלי מחשבה ביקורתית וספקניים, ולא קיבלו את דברי משה רבנו ללא חקירה. ובאמת רק לאחר שמשה ואהרן עשו את האותות, נאמר (שמות ד, לא): "וַיַּאֲמֵן הָעָם".

הרמב"ם אומר שהעניין לא נגמר בכך. גם לאחר האותות, ואפילו לאחר עשר המכות ויציאת מצרים, בני ישראל עדיין לא האמינו במשה באמונה שלמה. רק מעמד הר סיני שבו הם בעצמם חוו את ההתגלות האלוקית, שכנע אותם סופית להאמין אמונה שאין בה דופי ושאין אחריה הרהור וספקות (הלכות יסודי התורה ח, א): "משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה. שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי שאפשר שיעשה האות בלט וכשוף... ובמה האמינו בו? במעמד הר סיני - שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר... שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם, אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה".

אילו בני ישראל לא היו ביקורתיים וספקניים היה יותר מקום לחשוב שגאון, דמגוג או מכשף שכנע אותם לקבל על עצמם את התורה. משמע שספקנות היא מידה מתבקשת ואולי אף נאותה כשמישהו טוען באוזנינו טענות מדהימות ולא שגרתיות כמו אלו שמשה רבינו טען.

וכן בספר הכוזרי ריה"ל משבח את בני ישראל על כך שהם היו ביקורתיים כלפי משה (מאמר א מח-מט): "לא מסכלותם אלא מחכמתם. מיראתם תחבולות החכמות השמימיות וזולתם, מאשר לא יעמדו למחקר".

אנו חיים בעידן של עודף מידע, הפצצת מידע, כשעל פי רוב, המידע שאנו חשופים לו מופץ בידי בעלי אינטרסים כאלה ואחרים. ככול שהמידע רב יותר, כך גם הבלבול. אנשים מתקשים לדעת למה להאמין ולמה לא. בעידן כזה, נכון לאמץ את הספקנות של אבותינו. לא למהר לקבל כאמת דבר שאינו נשמע הגיוני. לא להפיץ מידע שאיננו בטוחים שהוא נכון. ככול שטענה נשמעת משונה יותר, או מערערת על דברים מקובלים – כך יש לדרוש רמת הוכחה גבוהה יותר כדי לקבלה.

על היהודי נאמר שהוא עונה על שאלה בשאלה. יצירת המופת של עמנו, התלמוד הבבלי, נפתח – איך לא – בשאלה (מאימתי קורין את שמע בערבין?). כשהבנים שלנו רק מתחילים לעמוד על דעתם, אנחנו מעמידים אותם בליל הסדר ומלמדים אותם לשאול לא רק שאלה אחת, אלא ארבע קושיות!

העולם יהיה מקום יותר טוב כשאנשים יאמצו גישה זו. ואיך נוודא שלא נחמיץ מסר חשוב ואמיתי מה' בכבודו ובעצמו? אל דאגה, בפרשתנו למדנו, כשהקב"ה שולח מסר, הוא דואג לשגר אותו עם ראיות נלוות.

הרב נתנאל אלישיב, מתוך האתר: "בני דוד" - http://www.bneidavid.org