"על ידי הסתכלות על נר חנוכה זוכה אדם לתקן את כל מה שפגם בימי חייו בהסתכלויות רעות". (המגיד הקדוש מקוז'ניץ).

האור של חנוכה

השורש של כל הרע בעולם זה כפיות טובה. אנחנו שוכחים את כל הטובות, ניסים ונפלאות שהקב"ה עושה איתנו רגע רגע. יהודי עד לאלפי אלפים חסדים והארות פנים שנעשים עמו במשך שנים אבל מה, הוא שוכח, לא שם לב, כאילו הכל מובן מאליו, מגיע לו.

נדיר למצוא אנשים שאומרים ברכות השחר מתוך רגש אמיתי של הכרת הטוב. רק כשיש חסרון והוא מתמלא, אנחנו יודעים להודות מעומק הלב. אבל אם לכתחילה אין חסרון, לא צריך להודות? צריך יותר להודות!

יהודי צריך ללכת כל הזמן עם  תחושה שהוא לא אומר מספיק תודה. כי באמת אין גבול לכמה שצריך להודות לה'.

וכמו שכפיות טובה זה שורש הרע, הכרת הטוב זה שורש הטוב. אם נלמד להודות אחד לשני, נוכל ללמוד להודות גם לה', מפה זה מתחיל. מבין אדם לחברו. וקודם כל בתוך הבית. כשיודעים להודות אחד לשני בבית, שכינה בבית. כשילד אומר תודה בלי שמזכירים לו, זה סימן שהוא ילד שהצליחו בחינוך שלו.

המציאות של האשה שהיא חיה בשביל בעלה וילדיה, אז איך אפשר לא להגיד בלי סוף תודה?!

יש לנו נטיה טבעית כנראה, להתרכז במה שחסר. תלמד לראות מה יש. לא מה חסר. חצי כוס זה לא 50% כוס מלאה, זה 100% חצי כוס.

כשאדם לומד להודות, זה ימשיך לו שפע הרבה יותר מכל הבקשות. ה' ברא את הבריאה המופלאה הזו כדי שנרים הכל למעלה ע"י שנתפעל ונגיד תודה. אבל אנחנו רוב הזמן בוכים ואז בעצם הבריאה לא מגיעה ליעודה.

האור של חנוכה זה אור התודה וההודאה. צריך ללכת כל ימי החנוכה, כל רגע ורגע עם תודה והודאה. להודות לה' על כל מה שהולך לנו ועל כל מה שלא הולך  לנו. על כל הניסים והנפלאות וההצלחות ועל כל הירידות והקשיים והבעיות. כשאדם כל היום מודה ומהלל לה' יתברך אז מאיר לו אור החנוכה באמת והוא ממשיך את האור הזה לכל השנה כולה. בכל מה שעובר עליו הוא רואה רק טוב, וגם כשהוא לא מבין בשכל את הטובה שיש בקשיים שעוברים עליו – הוא מאמין.

כי ההודאה זו שלמות האמונה. אם אדם יודע שכל מה שקורה לו בחיים זה הכל סיבובים שמסבב ה' יתברך כדי שיזכור אותו, שירים את הראש אליו, שיתקרב אליו, אם הוא מבין שכל מה שקורה לו זה לזכך לתקן לרפא אותו, אם הוא מבין שזאת המטרה היחידה של היסורים שעוברים עליו, אז הכל הופך להיות הרבה יותר קל. אז חייו טובים ונעימים כי כל מה שעובר עליו הוא יודע שהכל מושגח בהשגחה נפלאה ואז הוא לא מתיירא משם דבר שבעולם. אבל אם מביטים על כל מה שקורה כאילו אין פה השגחה ח"ו, אז זה באמת יכול לייאש ולשבור.

תזכור שיש בורא לעולם, והוא מנהיג פה את הכל, והוא יודע בדיוק מה אתה צריך לעבור בשביל לקרב אותך אליו. תאמין שה' יודע מה הוא עושה  עם כל אחד ואחד,  הוא עושה איתך את הטוב ביותר. "אמונה ובטחון, היינו מנוחת נפש הבוטח, היודע בכל לבו כי הכל מנוהל בידי ה' יתברך, וממילא הכל לטובתו בכל עת, והוא בידיו של בורא כל העולמים. היינו, לאוו דוקא שבוטח שהעניין יסתדר כרצונו ויקרה כך וכך, אלא בוטח בו יתברך שמה שעשה ויעשה הוא הטוב ביותר בשבילו, ועל כן הוא רגוע" (חובות הלבבות).

לעולם שבת חנוכה תהיה פרשת מקץ. יוסף הצדיק עובר כאלה נסיונות קשים והוא ממשיך להודות. 12 שנים בבית האסורים והוא לא מפסיק לפזז ולרקוד. לכן הוא נקרא איש מצליח, מצליח לשמח את נפשו בתנאים של בור האסורים ולא מאבד את האמונה. לא חשוב מה עובר עליו, הוא תמיד שמח, הוא תמיד מודה. מה שה' רוצה שיעשה איתי, אני לא מבין כלום. מה שה' ירצה הוא יתן לי, מה שה' לא ירצה הוא לא יתן לי, אני לא הולך בכוח, אני עושה הכל בביטול, בהכנעה, אם ה' רוצה שככה אני אעבוד אותו, בנסיון הזה, בחסרון הזה, בקושי הזה, הכל ממש הפוך ממה שאני רוצה שיהיה, אם ככה ה' רוצה אז אני מתבטל, אני לא נופל לעצבות, אני לא נופל לכעס,  אני מקבל את ההשגחה של ה', אני מקבל הכל באהבה ולא מפסיק להודות. זה האור של יוסף הצדיק וזה גם האור של חנוכה.

יהודי צריך לחיות את האמת. והאמת היא שהכל זה חסד, הכל זה רחמים של ה'. השם לא חייב לאף אחד כלום. זה רחמים שאני נושם. זה רחמים שאני חי. זה חסד שהתפללתי. זה חסד שלמדתי, עשיתי מצווה זה חסד, על הכל אני צריך תודה.

חנוכה זה לא חג שמצווים עליו מן התורה. חנוכה ופורים הם חגים שחכמים תקנו, זה דברי סופרים. אז איך זה שדווקא כאן יש את האור הכי גדול? כי לא נצטווינו ואנחנו בכל זאת חוגגים. חביבים דברי סופרים. יש להם בחינה מיוחדת של חביבות. כמו ילד שנותן לאבא איזה דבר קטן משל עצמו, משהו שהוא הכין לו, הילד בא ונותן לו איזה מתנה משלו, אז האבא כזה מתרגש, אפילו שזה דבר קטן ופשוט שבעצם האבא לא צריך אותו. אבל יש לו מזה כזה תענוג, מהבן שלו, הוא כל כך מתפאר בו.

המלאכים, שהתנגדו לבריאת האדם, לא הבינו את האהבה שיש לקב"ה לעם ישראל, מה אתה הולך לברוא את האדם? הוא מלא שקרים, הוא מלא קטטות ומריבות, אף אחד לא יכול לסבול את השני, כמה אנשים עוברים דירות כי לא יכולים לסבול את השכנים, בקושי בני זוג יכולים לסבול אחד את השני, אנשים בקושי יכולים לסבול את עצמם, אז בשביל מה לברוא אותו, את האדם? הם לא הבינו המלאכים את הבחינה של חביבים דברי סופרים. הם לא הבינו איך האבא נהנה ממה שהבן עושה לו אפילו שהוא לא מוכרח. כי חנוכה זה לא כתוב בתורה. חנוכה זה כי אנחנו אוהבים אותך אבא.

הקב"ה מתפאר בנו. כל אחד הוא שליחות קודש יחידה ומיוחדת. כל אחד הוא השתלשלות מיוחדת מהקב"ה בעצמו. אין עוד מישהו שעובר בדיוק את הנסיונות שלך, אין עוד מישהו עם אותו צו אלוקי שאיתו הוא נשלח לעולם, כל אחד הוא יחיד ומיוחד.

וכשיש יצר הרע בעולם, אז יש לה' במה להתפאר,אז כל נקודה קטנה של יהודי, שהוא מתגבר על היצר הרע, ה' מתפאר בנקודה הזו. כל התגברות על כל נקודה של חיצוניות, שזה תרבות יון, שזה יופי וכוח וחוכמה, שזה להיראות ולהתבלט, כל התגברות כזו של יהודי זה ההתפארות של ה'.

חנוכה זה אור ואור זה שמחה.אדם שמח במצווה, זה מראה שהוא עושה אותה מאהבה, עושה אותה עם כל הלב. יהודי השמח ביהדותו הוא הבריה המאושרת ביותר עלי אדמות. הוא כבר לא צריך את התאוות, יש לו חיות אמיתית! חיות מהשם! שמחה מהשם!

אם רוצים להציל את עצמנו, אם רוצים להציל את ילדינו, חייבים לעבוד את ה' מתוך הלל והודאה, שירות ותשבחות. לשמוח עם כל מצווה שזוכים לעשות. להגיד אשרינו לא רק כך וכך פעמים ביום בתפילות אלא כל היום ללכת עם "אשרינו, מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו", אשרינו שזכינו להיות יהודים. כשהילדים רואים את ההורים שלהם שמחים, אומרים כל הזמן תודה, הם מבינים שיהדות זה אור ויהדות זה שמחה, הם לא יתקלקלו, בבוא זמנם כזה בית בדיוק הם ירצו לבנות. אבל אם רואים שההורים לא שמחים, שהם מתלוננים, שהם חיים בתחושת מסכנות, שהבית עצוב, אז הם יחפשו את השמחה שלהם אצל החברים בחוץ, הם יחפשו דברים אחרים, הם לא יהיו מוגנים מהרוחות המסוכנות שמנשבות ברחובות.

חנוכה לשון חינוך. יהודי לשון הודיה. צריך לחנך אותנו להודות על כל דבר. אין דבר שהוא כביכול מובן מאליו שאולי לא צריך להודות עליו. על הכל צריך להודות. הכל זה ניסים של השם, רחמים של השם. בחנוכה ראוי לעמוד אל מול הנרות ולהגיד להקב"ה תודה רבה על ניסיך, נפלאותיך וטובותיך שבכל עת, ערב בוקר וצהריים, על כל הטוב והחסד שאתה ברחמיך עושה עמנו. כמו בסיפור הבא:

הויתור

זליג נורדמן, תושב שכונת "מאורות דוד" בירושלים, היה ילד שרצה מאד להצליח בלימודים, ושינן את הסוגיות הנלמדות והמשניות, פעם אחר פעם, אבל הדברים היו פורחים מזכרונו, והיה קשה לו להבין את הסוגיות. היה לו גם קשה לקרוא.

בצלאל נורדמן. אביו של זליג, היה מודאג למדי. בעוד חצי שנה זליג יעלה לתורה, וכפי מנהג בית הכנסת השכונתי "שערי חוכמה" על החתן הצעיר לקרוא את כל הפרשה, ואין ויתורים בנושא זה. לאחר התייעצות עם הסבתא הדומיננטית סוניה פרידמן, ובעצה אחת עם הגבאי המסור ר' אבישי שפירא הוחלט שזליג יתחיל ללמוד את קריאת פרשת "בשלח", אז יחול בר המצווה שלו, כבר מעתה, חצי שנה לפני הזמן. "זליג אני משוכנע שתצליח לקרוא נהדר. אתה ילד מוכשר" עודד במילים חמות הגבאי החסדן ר' שפירא, שרשם בפינקסו: "שבת בשלח, חתן בר המצווה זליג נורדמן". זליג נורדמן הצליח במסירות נפשו לשלוט על פרשת "בשלח" בצורה יותר ממעוררת כבוד. הגבאי שפירא שהאזין לו מעת לעת, התקשר לבצלאל ואמר לו: "ידידי, הבן שלך הוא כשרון עצום, הוא אחד החתנים המוכשרים שהיו לנו פה. שתרווה ממנו עוד הרבה נחת".

שבת "בשלח". זליג, הוריו, אחיו והסבים והסבתות השכימו קום לאווירה שבתית ירושלמית קסומה וצוננת משהו. זליג נבלע בים הטליתות ונכנס מאושר ונרגש לבית הכנסת, היישר לחיבוקו החם של ר' אבישי שפירא הגבאי טוב הלב. הוא התיישב במקומו הקבוע, אחז בסידור החדש והחל לברך ברכות השחר. בזווית עינו הוא הבחין בחברו הטוב זלמל'ה בק נכנס עם אביו לבית הכנסת כשמאחוריהם משתרכת כל הכבודה המשפחתית שלהם. זלמל'ה וזליג היו ידידים שכונתיים טובים למרות שלמדו בתלמודי תורה שונים והם נופפו זה לזה בידידות. לפתע הבחין זליג שהגבאי אבישי צונח על מושבו, ושתי כפות ידיו חובטות על מצחו. לא יאומן כי יסופר. השבת הזו היא גם שבת בר מצווה של זלמל'ה בק, וקרתה פה תקלה מביכה. ר' קלמן בק דאג אף הוא לעדכן מבעוד מועד את אבישי הגבאי על בר המצווה של בנו, אלא שהגבאי הטרוד, רשם מידע זה על חתיכת נייר ולא עדכן זאת בפנקסו. מי יקרא בתורה את פרשת "בשלח"? זלמלה או זליג? או אולי נחלק את הפרשה בין שניהם? אלא אם נחלק אז יהיו פה שני מלכים בארמון אחד ולא מכובד... ולא נהגנו כך.

ר' אבישי שפירא היה מבולבל. מימינו ניצב ר' בצלאל נודרמן, משמאלו ר' קלמן בק, ושניהם רושפים וכועסים... ושניהם צודקים. הדרמה בעיצומה. זליג קרב אל השלושה והיטה אוזנו כאפרכסת, כשהבין את גודל המחדל, נצבט ליבו בקירבו. "זלמלה ידידי בטח עמל על הפרשה כל כך קשה, הוא בטח יתאכזב אם תחולק הפרשה בין שנינו..." הרהר בלבו. זליג פונה לאביו ולוחש על אוזנו: "אבא, אני  יודע שאתה נרגש ומלא ציפיה שאעלה לתורה ואשמח אותך בקריאתי. גם אמא מייחלת לכך וסבתא עוד יותר. אבל לבי אומר לי , שזה הזמן לוותר. ר' בצלאל הרגיש איך שתי דמעות ענק טסות מתוך הלב שלו חונקות את שתי עיניו, וגרונו משתנק מתדהמה. "אבל למה זליג? למה? "לא נורא אבא". הוא חיבק את ראשו הקטן של זליג, ניגש לקלמן בק ואמר "קלמן ידידי, זליג שלי מבקש שזלמל'ה שלך יקרא את כל הפרשה כולה. "זלמל'ה קרא באופן נפלא את פרשת "בשלח" וזכה להמון מחמאות. זליג אף הוא ניגש וחיבק את חברו בחום. "זלמל'ה, אין כמוך, לא היתה לך אפילו טעות אחת". השמחה "בקידוש" היתה גדולה ורק פניו של הגבאי ר' אבישי שפירא היו נפולות. הציקה לו מאד העובדה שזליג לא זכה לקרוא את הפרשה שהכין במשך חצי שנה. הוא ידע כמה זה חשוב למשפחה. ויסורי מצפון צבטו את ליבו.

הוא רכן לעבר חתן בר המצווה הצדיק, ליטף את לחיו ואמר לו: "זליג יקר, אני רוצה ומבקש שמשנה הבאה, ועד ביאת משיח צדקנו וכל עוד שאני חי, בכל פעם שתגיע פרשת "בשלח" תהיה אתה בעל קורא, זה פרס קטן וצנוע ממני על המידות הטובות שלך.

במשך שלוש שנים רצופות עלה זליג נורדמן בפרשת "בשלח" וקרא את הפרשה כולה בקול פעמונים שלו, ובשנה הרביעית, ערב שבת "בשלח", חש בצלאל נורדמן בלבו ותוך שניות ספורות הכחיל ואיבד את הכרתו. הוא הובהל לבית החולים הדסה עין כרם. לידו באמבולנס ישב בנו הבחור זליג קורא תהילים. פניו של רופא מד"א בן ציון קליין, לא בישרו טובות.

זליג שלנו אחז בכף ידו של אביו וחש שהיא הולכת ומצטננת. נסיונות ההחייאה נמשכו בתוך האמבולנס, עד לשליפת האלונקה מול חדר המיון. זליג נותר המום ודואג על כסא מחוץ לחדר המיון. עוד חצי שעה – שבת, אבא מחוסר הכרה, מחר בבוקר פרשת "בשלח", מי יקרא במקומי את הפרשה?" הרהר "אני מקווה שזלמל'ה בק יגיע לשבת מן הישיבה ויחליף אותי... ואוי ריבונו של עולם תעשה שאבא שלי יהיה בריא!". הרופא האחראי על מחלקת טיפול נמרץ נכנס וסימן לזליג לגשת אליו.

"ובכן יקירי חובה עלי להסביר לך פחות או יותר מה מצבו של אביך. ובכן, מצבו מוגדר במינוחים רפואיים קשה, אבל יציב. כפי שהבנת הוא קיבל דום לב, אבל עם הגיעו לחדר מיון ולאחר בדיקות מקיפות גילינו שיש בריאותיו מצב של תסחיף הנגרם מחיידק מסויים. כרגע הוא מקבל מספר תרופות שאמורות לייצב את ליבו וריאותיו. אבל נכון לעכשיו אנחנו לא רואים שינוי במצבו. צריך להמשיך להתפלל בחור צעיר..." דמעות ניקוו בעיניו של זליג. הוא חזר למיטת אביו, הביט בו ממושכות ולחש: " אבא יקר, אני כל כך אוהב אותך. אל תלך לנו באמצע החיים. יש לך עוד שבעה ילדים לחתן. יש את אמא, יש את סבתא. יש לך הרבה זכויות אבא, המון. ואני בנך האוהב רוצה לספר לקב"ה מעט מזכויותיך.." "רבונו של עולם, אם צדקה תציל ממוות, אז אבא שלי הוא בעל צדקה, ואני מתחנן לפניך שיחזור להכרה ולבריאות איתנה" בכה זליג.

שבת בבוקר. הרופא התורן נכנס, ביצע כמה בדיקות ולחש לאוזנה של האחות "אין שום שינוי. מצבו עדיין קשה... לדעתי אפילו חלה הרעה" לבו של זליג נרעד. והוא נכנס לספקות. האם להישאר ליד אבא ולהתפלל שחרית, או אולי לגשת לבית הכנסת של בית החולים... אולי יש שם מניין. "אבא" נפנה זליג לאביו הרדום "כמו תמיד אני שואל אותך מה לעשות, להישאר או ללכת לבית הכנסת בקומה הראשונה, אולי יש שם מניין... כדאי ללכת?" נדמה היה לו שאביו מנענע ראשו מעלה מטה כאומר "לך לבית הכנסת". חיש קל ירד זליג נורדמן במדרגות לכוון הקומה הראשונה. הוא פתח את דלת המסדרון של הקומה הראשונה והנה המולה. כ-15 אברכים נכנסו לבית הכנסת, אחד מהם דוחף עגלת נכה, בה ישוב יהודי בעל הדרת פנים וזקנו יורד על פי מידותיו. "הו" נעתקה נשמתו של זליג "זה גדול הפוסקים של הדור הרב הגאון שמואל נחמן אורנשטיין".

כשהוציאו ספר תורה, התחילו שואלים זה לזה מי כאן בעל קורא? דממה מעיקה ריחפה באוויר. הרבה כתפיים נבוכות הורמו אל על. הרב אורנשטיין פנה אל זליג ושאל: "אולי כבודו בעל קורא?" "כן" השיב הנער בבישנות. "ובכן עלה ובשם השם נעשה ונצליח". חייך הרב. הוא קרא עם כל הלב. מדקדק במילים ומחתך באותיות. ניכר היה שהרב אורנשטיין ממש מתענג מבעל הקורא המזדמן, שהפך את התפילה לחוויה רוחנית משובבת נפש. אחרי תפילת מוסף סימן הרב אורנשטיין לזליג לגשת אליו. "אתה בעל קורא כישרוני ביותר... ממש נהנתי מקריאתך. מה שמך, ומה הביא אותך לכאן יקירי?" שאל הרב.

"שמי זליג נורדמן והגעתי לכאן אתמול עם אבא שלי לאחר שלקה בדום לב. הוא מאושפז כאן במחלקה לטיפול נמרץ מונשם ללא הכרה". "הא אני מבין" אמר הרב וביקש מעוזרו הצמוד: "ר' שמעיה, עשה לי טובה, גש למחלקה שלי וקרא לרופא האישי שלי פרופ' צימבלר, אני רוצה לבקש ממנו טובה אישית". מיד אחרי הקידוש הגיע פרופ' צימבלר, ונענה מיד לבקשת הרב וניגש למיטת חוליו של בצלאל נורדמן. הוא החל לעבור על תיקו הרפואי וביצע בו אבחנה נוספת.

"השם ישמור!" זעק פרופ' צימבלר וטפח על מצחו "המצב הולך ומחמיר והכל בכלל שתי תרופות סותרות שמוזרקות לחולה. יש להפסיק את הטיפול הזה מיד..." תוך פחות מ 30 שניות נותק בצלאל נורדמן מן התרופות שהוזרמו לורידיו, והצוות הרפואי החל לבצע בו טיפול תרופתי חדש על פי הנחיותיו של רופאו של גדול הדור. למה להאריך. כבר במוצאי שבת נפקחו עיניו של בצלאל נורדמן, לקול קריאות השמחה של בניו, בנותיו, רעייתו וכמובן הסבתא הדומיננטית גב' פרדימן. ביום ראשון בבוקר דיווח זליג לרב אורנשטיין שאושפז במחלקה הפנימית, כי אבא חזר להכרה והועבר למחלקה הקרדיולוגית. "אני מבקש לקיים מצוות ביקור חולים". ביקש הרב "קח אותי לאביך" "הו מכובדי ר' בצלאל, אני שמח לשמוע שמצבך משתפר. הרשה לי לספר לך, כי אתמול בבוקר בנך זליג קרא את פרשת "בשלח" בצורה מעוררת השתאות, קריאה מדוקדקת שזורמת ממנה יראת שמים טהורה". מכאן ואילת סיפר בצלאל בלחש לרב אורנשטיין כיצד בנו לפני ארבע שנים, בשבת הבר מצווה שלו ויתר על קריאת התורה שלו, לטובת ילד אחר... זאת לאחר שבמשך חצי שנה שקד על הפרשה ושלט בה היטב, עיניו של הרב אורו מהתרגשות, הוא אחז בימינו את ידו של זליג ובשמאלו את יד אביו ואמר "זליג, דע לך שהוויתור שלך ביום בר המצווה הוא התרופה האמיתית של אביך. הוא שהציל את חיי אבא שלך. ראו ידידי איזו השגחה מופלאה. זליג ויתר לפני 4 שנים, הגבאי ר' שפירא איפשר לו לקרוא בכל שנה את פרשת "בשלח" , והנה דווקא ערב פרשת "בשלח" אני מובהל לבית החולים וגם אתה ר' בצלאל מובהל לכאן, ובאורח ניסי אף אחד מתלמידי לא הכין את הקריאה, אבל זליג כן הכין אותה. ואז אני פונה אליו ושואלו כיצד הגיע לכאן והוא מספר לי... ותוך דקות ספורות פרופ' צימבלר הופך לשליח נאמן חייך, מה רבו נפלאות השם. וכל זה לא היה מתרחש אילו זליג לא היה מוותר... לו יהי חלקי עמך זליג נורדמן" אמר הרב ונשק על מצחו.

(מתוך סידרת ספריו של הרב יעקב (קובי) לוי)

תפילה

רבונו של עולם, תן לי אמונה ובטחון שאתה יכול לתת לי הכל, שאין דבר שאתה לא יכול לתת לי אבא.

כי הרבה פעמים אני מתפלל, למשל על אדם קרוב שחולה במחלה קשה אבל אני לא באמת מאמין שהוא יתרפא. כי זה נראה בלתי אפשרי. כי כל כך הרבה חולים במצב הזה לא נתרפאו והלוא בטח גם הם וגם קרוביהם התפללו והתחננו לישועה.

רבונו של עולם, תעזור לי לזכור כל רגע ורגע שאתה כל יכול. שאני אמחוק את המשפט הזה שמתנגן לי לפעמים בראש "נכון שה' הוא כל יכול אך מה ה' כבר יעשה במצב הזה".

רבונו של עולם תעזור לי להאמין שאין דבר שאתה לא יכול לתת לי, לא כי מגיע לי, כי אתה אוהב אותי, כי אני חלק ממך.

תן לי בטחון של ברזל כי זה הסוד, זה המפתח לכל הישועות, כמו שנאמר – ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו. או – הבוטח בה' חסד יסובבנו. ועוד הרבה פסוקים שאמר דוד המלך בשבח הבטחון.

וגם אם אני פונה לבני אדם שיעזרו לו, וגם אם אני עושה השתדלות כזו או אחרת, תמיד לפנות אליך תחילה אבא, ולזכור שכל מה שאני אזכה לקבל, הכל ממך, מידך המלאה הרחבה והפתוחה לתת לנו הכל, בתנאי שנאמין ונבטח בך.

שבת שלום,

הרב מנחם אזולאי