ישנם גורמים רבים המשפיעים על הסגנון, כמו: המשלב (גבוה, או עגה=סלנג), המצלול של המילים שנבחרו, ואנו נעסוק באריכות לעומת הקיצור.

הקיצור נותן רושם מאוד פקידותי, מענה מנותק וענייני. לעומתו האריכות נותנת סגנון חברי, רצון בשיחה.

בפרשתנו מגיע יעקב לחרן ופוגש שלושה עדרים רובצים ליד הבאר בבטלה. התורה מתארת את שיחתם:
‌אחי מאין אתם? - מחרן אנחנו.
‌הידעתם את לבן בן נחור? - ידענו.
‌השלום לו? - שלום (והנה רחל בתו באה עם הצאן).
‌הן עוד היום גדול, לא עת האסף המקנה,  השקו הצאן ולכו רעו! - לא נוכל עד אשר יאספו כל העדרים וגללו את האבן מעל פי הבאר.

דיבורם של הרועים מקוצר ותמציתי. התחושה היא שהם באמצע לחטוף "שלאף-שטונדה", ויעקב מפריע להם. הם לא מעוניינים בשיחה, ויעקב נאלץ "לחלוב" אותם בניסיונו ליצור שיחה.

ב"הומור מדרשי" דורש מדרש רבה את המילים "והנה רחל בתו באה עם הצאן" כחלק מתשובת הרועים: שלום, ואם פטפוטים אתה רוצה - והנה רחל בתו באה עם הצאן, זהו שאומרים: שהדיבור מצוי בנשים...

רק על שאלה אחת עונים הרועים באריכות, ומסבירים את הסיבה שהאבן על פי הבאר. הסיבה היא חשדנות. שאף רועה לא יקח יותר מהאחר. כאן יש שיח, בנושא הלא נעים הזה.

בכך מתואר הרושם הראשוני שמקבל יעקב בפגישתו את התרבות החרנית:
בטלה,
חוסר חברתיות,
חשדנות.

יעקב לא מושפע מתרבות חרן, וממשיך להחזיק בתומתו. את רחל הוא מנשק, ובמאמץ עצום הוא גולל לבדו את האבן הגדולה ומשקה את צאנה. זאת כביטוי הפוך לתרבותם של הרועים - הוא מכניס כאן 

חריצות, 

אהבה, 

מסירות.

גם ברעיית צאן לבן, למרות כל תעלולי לבן הוא ממשיך לעובדו באהבה ובאמונה. ביום ובלילה, מעבר לחיובו הרגיל של הרועה. "טריפה לא הבאתי אליך, אנכי אחטנה, מידי תבקשנה, גנובתי יום וגנובתי לילה" - גם על הכבש שנטרף בידי חיה רעה הוא משלם מכיסו הדל. זאת למרות חוק התורה "אם טרף יטרף... הטריפה לא ישלם". את הכסף לתשלום הוא גונב ממשכורתו הדלה על ידי שעות נוספות: גנובתי יום וגנובתי לילה (שד"ל). כל זאת כדי לא להיחשד בשותפות למעשי הרועים, שמידי פעם "סוחבים" טלה ועושים "קומזיץ".

***

דוגמות נוספות לסגנון קצר או ארוך:

כששאול ונערו מחפשים את האתונות, הם פונים לשאול בעצת הנביא. בדרך לעיר הם פוגשים בנות היוצאות לשאוב מים, ושואלים אותן בתכליתיות: "היש בזה הרואה?".

תשובת הנערות ארוכה: 

"יש, הנה לפניך, מהר, עתה! 

כי היום בא לעיר, כי זבח היום לעם בבמה. 

כבואכם העיר תמצאון אותו, בטרם יעלה הבמתה לאכול. 

כי לא יאכל העם עד בואו, כי הוא יברך הזבח, אחרי כן יאכלו הקרואים. 

ועתה עלו, כי אותו כהיום תמצאון".

(יש להניח כי אם רועי חרן היו נשאלים שאלה זו, הייתה תשובתם תכליתית: "יש בזה").

חז"ל עמדו על כך, והציעו הסבר על דרך הפשט, ואחר על דרך הדרש.

על דרך הפשט: הבנות נהנו מהשיחה עם גבר צעיר ויפה תואר ("שכמו ומעלה") כשאול, ולכן האריכו בדבריהם - "כדי להסתכל ביופיו".

ומבחינה מהותית נשלחו בנות אלו לעכבם, עד שיגיע הרגע בו נקצב משמים לשאול שתתחיל מלכותו, ש"אין מלכות נוגעת בחברתה כמלוא הנימה".

עוד אפשר להציע: מכיוון שהדיבור היה מכמה פיות, הפסוק מציין את מקהלת התשובות השונות המתפרצות זו לתוך דברי זו. כך גם אפשר להסביר את החזרתיות במילים שונות והבנייה התחבירת המוזרה של הפסוק.

***

כשמת בנה של האישה השונמית היא יוצאת במהירות לנביא אלישע. בעלה מתפלא לאן הדחיפות לבקר את הנביא סתם ביום חול: "מדוע את הולכת אליו היום, לא חודש ולא שבת?".

תשובתה של האישה קצרה ותמציתית: "שלום".

גם לגיחזי, משרת הנביא שנשלח לקבל את פניה היא עונה באותו מענה קצר "שלום".

כאן המענה הקצר מצביע על הדחיפות. אין לה זמן לפטפוטים מיותרים ולשאלות נימוסים.