"וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו" (בראשית כה, כח)

בפרשתנו אנו פוגשים ביצחק אבינו, המבקש לברך את עשו בנו הרשע במקום את יעקב בנו הצדיק. והדבר מפליא: האם יצחק מנותק מהמציאות, ואינו מכיר בהבדל הגדול שבין בניו?

התורה נימקה את סיבת אהבת יצחק לעשו, חרף מעשיו הרעים, במילים: "כִּי צַיִד בְּפִיו". ויש לשאול: באיזה ציד הכתוב מדבר?

ישנם מדרשי חז"ל הדנים בעניין שיש כמה רשעים שאי אפשר לדון אותם מבלי לראות את כל מערכת הצאצאים והתולדות היוצאת מהם, וכך גם לגבי עשו.

ב"מדרש הגדול" מובא, שיצחק אבינו צפה ברוח הקודש שעתיד לצאת מעשו עובדיה הנביא, שעתיד לספק מזון - "ציד" - למאה נביאים שאיזבל, אשת אחאב, רצתה להרוג, והחביא אותם במערות ובכך הציל אותם ממוות (מלכים א, יח, ד). הוא רואה שבעשו קיימת נקודה פנימית טובה של "צַיִד בְּפִיו", העתידה להתגלות בעובדיה הנביא, ולכן ביקש יצחק לקרב את בנו בעבותות אהבה, כדי למשכו ולהחזירו לדרך הטובה.

הזוהר הקדוש פירש מדוע יצחק אהב את עשיו - "כִּי צַיִד בְּפִיו" - זה רבי עקיבא. מפני שכפי שאנחנו יודעים, ר' עקיבא ור' מאיר הם כנראה צאצאים של הענף הזה, וזה "צַיִד בְּפִיו". כשיצחק אבינו רואה את עשו, הוא לא רואה רק את עשו - הוא רואה גם את ר' עקיבא, וזו בעיה - מה עושים? לזרוק אותו או לא לזרוק אותו? ולכן עשו גם דיבר על 'לעשר את המלח' (בראשית רבה, ס"ג, ט"ו), מפני שבתוכו היה משהו של צדיק, אם לא בפועל אז לפחות בפוטנציאל.

כתוב בזוהר הקדוש (פרשת וירא): "אמר רבי, מצוה לו לאדם להתפלל על הרשעים, כדי שיחזרו למוטב... ואמר רבי אסור לו לאדם להתפלל על הרשעים שיסתלקו מן העולם, שאלמלא סלקו הקב"ה לתֶּרַח מן העולם כשהיה עובד עבודה זרה, לא בא אברהם אבינו לעולם, ושבטי ישראל לא היו, והמלך דוד, ומלך המשיח, והתורה לא נתנה, וכל אותם הצדיקים והחסידים והנביאים לא היו בעולם".

המסר לגבינו הוא, שבכל אדם קיימת נקודה פנימית של טוב - הצד האלוקי שבקרבו, נשמת החיים - גם אם לא תמיד הדבר מתבטא בפועל ולמעשה. דרך אותה נקודה פנימית, ביקש יצחק להשיב את בנו. הדרך הנכונה בחינוך היא אפוא להאמין באדם, לחפש את נקודת הטוב שבו, ודרכה לרוממו.

הרב חיים דרוקמן שליט"א, מתוך האתר: "בני עקיבא" http://www.yba.org.il/

ניר אביעד שליט"א, מתוך האתר "השבוע בפרשה" http://nir.benny-aviad.com