"לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (יב, א)

יש אומרים שינוי מקום קורע גזר דינו של אדם, שנאמר: "ויאמר ה' אל אברהם לך לך מארצך וממולדתך- ואחר כך: "ואעשך לגוי גדול" (ראש השנה טז)

לך לעצמך

כל החיים של יהודי צריכים להיות געגוע אחד מתמשך: להתקרב אל ה'. לך לך אל המקום אליו משתוקקת הנפש שלך באמת להגיע. כי אתה זה לא גוף. הגוף זה רק לבוש חיצוני שעוטף את הנשמה שהיא האני האמיתי שלך.

האושר והשמחה שלך בחיים לא תלויים בגורמים חיצוניים כמו כבוד וממון או תענוגות עולם הזה. השמחה האמיתית שלך נמצאת בתוך הלב, היא שמחה בה'.

לך לך זו קריאה כזו גדולה ונוראה שנאמרת לכל אחד מאתנו. כל אדם ואדם מרגיש שה' אומר לו את המשפטים האלה. כשם שהקב"ה קרא לך לך לאברהם שהוא אבי האומה, כך הוא קורא לכל בניו אחריו, בכל הדורות. תזכרו אותי, תחפשו אותי, תתקרבו אלי, כי רק אצלי יהיה לכם באמת טוב.

לך לעצמך. לפנימיות שלך, לפנימיות של הדברים, לנשמה שיש בכל דבר. למה קשה לאנשים לקיים מצוות? כי הם לא זוכים לגלות את הפנימיות של התורה, את התענוג הזה שאתה מחובר אל ה', את התענוג שבידיעה שה' אוהב אותך, שהוא איתך בכל מה שעובר עליך. כשהכל חיצוני, אז אין לי כוח, אז אני מדלג, אז אני מקצר, ואז יש לי עוד פחות חיות, ואז עוד יותר מתרחקים. כשאין את הפנימיות של הדברים אז הכל כבד, הכל קשה.

החיבור אל ה' זה התענוג שביהדות, הקשר האישי הזה, הפשוט, הטבעי, ה' אני אוהב אותך, ה' אני רוצה אותך. בכל יהודי יש כזאת נקודה עצומה, כזאת נקודה אלוקית, שהיא אין סוף, שהקב"ה לא יכול לוותר עליה. וצריך לחפור ולחפור עד שמתחברים אליה, לנקודה הזאת. נקודה של רצון והשתוקקות אל ה'.

הנשמה רוצה את השם. צריך להקשיב לה. יש רגעים שבהם הלב אומר לנו ללכת, לברוח, לא להישאר במקום שאנחנו נמצאים בו כי הוא לא באמת המקום שלנו. כמו אברהם אבינו, שיוצא מאור כשדים והולך אל עצמו, אל נשמתו, הוא יודע לאן נפשו כמהה, הוא לא מתבלבל מהדעות והסברות של בני דורו שעבדו כולם עבודה זרה. עכשיו הוא נותן מקום לקולו שלו, לקול ליבו ההומה ומשתוקק לקירבת השם.

ראית משהו אמיתי? משהו שהאיר לך את הנשמה? תחטוף אותו! כזה היה אברהם אבינו. בגיל שלוש כבר הכיר את בוראו. ילד פעוט מסתובב בעולם, מתפעל מן הבריאה המופלאה וחוזר ושואל "מי ברא כל אלה", וככל שהוא מרבה לחפש, ככל שגובר רצונו להכיר את בורא העולם, פותח בפניו הבורא יתברך שערים ואור האמונה מתחיל להאיר פני תבל.

פנימיות זה לעשות כל דבר לכבוד ה'. כל פעולה שאנחנו עושים, כל מחשבה שעוברת לנו בראש צריך לבדוק אותה. אם היא קצת ראוותנית, קצת חיצונית, צריך להזדעזע, ה' תעזור לי שכל מה שאני עושה יהיה לכבודך, כדי לקיים את רצונך.

"לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך". לאן? לאן ללכת? עכשיו לא שואלים שאלות! עכשיו תעזוב את הכל, תזרוק את השכל, ותלך אחרי. את היעד תגלה בהמשך. בעצם, אין כאן יעד. היעד פה הוא ההליכה אחרי. כלומר כל הזמן אתה צריך להסתכל עלי ולראות איך אני מסמן לך. איך אני מאותת לך. רגע ימינה, רגע שמאלה, רגע ישר, רגע להמתין. רגע לעשות ככה ורגע לעשות ככה. אתה הולך לארץ ישראל, לארץ הקודש, להוריד את האור האלוקי לכל העולם, לכל האנושות, אך כל הוויתו של האור האלוקי הזה זה הביטול המוחלט וההליכה אחרי בכל תנועה ובכל צעד ובכל פסיעה.

אנחנו רוצים כל כך הרבה דברים, וצריכים כל כך הרבה דברים אבל מה שצריך באמת זה  לשכוח מהרצונות שלנו, הרצונות שלנו צריכים להיות  אלה של הרצון האלוקי, לבדוק אותם כל הזמן אם הם מתאימים לרצון של ה'. כביכול מבטלים את העצמיות שלנו אך ככה מגיעים לעצמיות האמיתית שלנו.

כל דקה אדם צריך להגיד לעצמו, יש מנהיג לבירה, עכשיו זה מה שקורה לי? יש מנהיג לבירה. זה מה שלימד אותנו אברהם אבינו, בכל מה שעבר עליו, הוא לא התבלבל, הוא לא אמר עשו לי, זרקו אותי, כל דקה הוא ניסה להתחבר ל - יש מנהיג לבירה.

צריך להשליך מנגד את כל הדברים שמפריעים לנו ומבלבלים אותנו, את היישות, את האגו, את הכבוד, כל הדברים החיצוניים האלה שהופכים אותנו להיות כעסנים, לא מרוצים, מקפידים, מקופחים, כשזוכים לנטרל את כל הדברים האלה ולזכור שהכל מאת ה' והכל לטובה, זוכים שאור ה' מתחיל להאיר בנו.

בלב כל יהודי בוערת אהבה לה'. צריך רק להסיר את הלוט. לוט זה מיכסה. זה כסוי. במקום להרגיש את ה', מרגישים את התאוות שלנו. חושבים על עצמנו ושוכחים את ה'. צריך להסיר את הלוט, את הכיסוי, כמו שעושה אברהם אבינו כשהוא אומר ללוט:

"היפרד נע מעלי, אם השמאל ואימינה". היצר הרע אורב לנו בכל פינה. הוא הברסלבר האמיתי. הוא מקיים יותר טוב מאתנו את הדבור של רבינו: "אין שום יאוש בעולם כלל". צריך להילחם בו. להפוך את מדורות האש של התאוות שבוערות בנו למדורות אש של קדושה. של אהבת ה'. להחליף את הגן עדן הגשמי, המדומה, שכולו תענוגות הגוף בגן עדן אמיתי, שכולו דבקות בה'. יהודי זוכה לטעום מן הטעם המתוק של הקדושה, הוא מבין אז שכל השאר כל כך מגושם , כל כך חסר טעם.

כשאדם הולך עם האמת, הוא לא מתרגש ממה שאחרים אומרים לו וחושבים עליו. הוא מקבל כוח מה'. "מאברהם אבינו ירשנו את אומץ הלב להיות במיעוט, את  הכוח לא להיסחף אחרי כל מה שהוא קסום ונוצץ. המבחן האישי שלך כלפי ה' הוא מעל הכל. אם נצליח להנחיל זאת לילדינו, זה יהיה הנשק של הילד כנגד כל מה שהוא רואה ויראה, שומע וישמע. כי בזמננו קשה לשמור על הילד מפני הסכנות שבחוץ. פעם היה שכן רע אחד ואולי עוד מישהו שהורים לא רצו שהילד יתחבר אליו. היום כל העולם הוא שכן של הילד ויש לזה נזק איטי ומתמשך ולא כך כך מתייחסים אליו. תרבות הרחוב חודרת לכל מקום. אי אפשר לבודד את הילד מן ההשפעות שבחוץ. צריך לחנך אותו ולחזק אותו שהמבחן האישי שלו כלפי ה' הוא מעל הכל" (הר"שר הירש זצ"ל)

לך=50. לך לך זה כבר 100. וזה מה שנתן אברהם אבינו בעבודה של הקירוב רחוקים שהוא עשה, הוא נתן את כל ה100% שלו. ומתוך העבודה האדירה שהוא עשה נולד עם ישראל, נולדה אומה שהיא יודעת את ה'.

אברהם אבינו מלמד אותנו שאין דבר גדול מלקרב נפשות ישראל לאביהם שבשמים.

נשמה של כל יהודי כוספת אל ה' והתפקיד שלנו הוא לעזור לעוד יהודי להתחבר לנקודה הזו שנמצאת בתוכו. לפתוח נתיב לאותה נקודה, ללבות בעדינות וברגישות את הגחלת הפנימית זאת, לעשות כל מה שביכולתנו כדי לעורר את ליבו של עוד יהודי ועוד יהודי.

רבנו הקדוש אמר שעיקר כבוד השם יתברך הוא שהרחוקים ביותר מתקרבים. כל בעל תשובה, כל גר שמתגייר מקדשים שם שמים ברבים. זה מה שעמד לנגד עיניו של אברהם אבינו כשהתרוצץ וקרא בקול גדול שיש בורא לעולם, יש רק בורא עולם אחד והוא השם יתברך.

בורא עולם ריחם עליך וזיכה אותך להכיר אותו, להתקרב אליו, הרי מצד חיוב הכרת הטוב של התקרבותך אתה צריך לקרב ולעזור גם לאחרים, לעזור להם להתחבר עם האור של העולם, עם המתיקות של העולם.

אנחנו משפיעים על אחרים. כל אחד בדברים ובאופנים הכי קטנים שאנחנו זוכים להם: בחיוך, במילה טובה, בשיחה קצרה, בהפצת חומר, אפילו לומר שלום לאדם רחוק זה גורם לשבירת מחיצות שלצערנו עדיין קיימות ביננו.

באמת הדבר הכי גדול זה להחזיר אנשים בתשובה. מי שמחזיר אנשים בתשובה אומר הזוהר הקודש אין שער סגור בפניו, פותחים לו את כל השערים, פותחים לו את כל הדלתות. איך זוכים לזה? רק אם אדם יזכה להדרת פנים ויהיו לו פנים מאירות, ויהיו לו פנים קדושות, שרק יסתכלו על הפנים שלו ומהפנים לבד יתעוררו בתשובה. כמו שמספרים על רבי אהרון הגדול מקרלין שכתוב על המצבה שלו, ששמונים אלף אנשים הוא החזיר בתשובה. איך הם חזרו? הם רק ראו הפנים המאירות שלו, את הדרת הפנים שלו, כולם חזרו בתשובה.

"חכמת אדם תאיר פניו". אנשים רואים כזה אור, כזה אושר, כזו שמחה על פנים אז חוזרים בתשובה, מה אנשים רוצים? אנשים רוצים שמחה, זה מה שהם רוצים וברגע שהם רואים שהשמחה נמצאת אצל אחד שלומד תורה, ופניו מאירות כמו שמש הם חוזרים בתשובה.

החיים זה מסע, מסע אל אבא, מסע של חיפושים אחרי אותה נקודה שנמצאת בתוכנו פנימה, בתוך הלב. נקודה שיש לכל יהודי ויהודי, נקודה של רצון והשתוקקות לה'.

יש הרבה מכשולים בדרך, הרבה קשיים, הרבה מבואות אפלים שאין שם שום אור, רק חושך, ולא יודעים איך להמשיך, אבל לא צריך להיבהל, כי זה בכזאת צורה. כי אם הכל היה הולך לנו, הכל מצליח לנו, אם הכל היה מצויין, הכל נהדר, היינו יכולים לפול שכחה ח"ו, אך אם כל פעם יש לנו מכשולים בדרך אז אין סכנה שנשכח כי כל רגע מסתכלים לשמים, ה' תעזור לנו, ה' אנחנו בחושך, ה' אנחנו לא יכולים יותר.

החיים זה שבירה ותיקון, שבירה ותיקון. אין בניה בלי שקודם היה שבר. אין תיקון שאין לפניו שבירה. כשאדם יודע שזה המהלך של החיים, אז הכל נהיה לו יותר קל.

לך לך, לך אל המקום אליו שואפת ומתגעגעת נשמתך. תזכור שכל העיכובים וההפרעות, המניעות וההסתרות הם חלק בלתי ניפרד מהמסע הזה. שום דבר לא יצא מכלל שליטה. בכל מה שעובר עליך, ה' איתך, עמך ואצלך, אין קושי וניסיון שנעלם מעיניו יתברך. השגחה פרטית מלווה אותך בכל צעד של המסע הזה, הכל מוביל לקראת התכלית. כמו בסיפור הבא:

נרות דולקים בוואדי

בני משפחת ליכטמן, הוא מהנדס הייטק מבוקש והיא ד"ר לפילוסופיה מודרנית, חיים בוילה מנקרת עינים במרכז הארץ, עם שני ילדים קטנים, הבכור  בן השמונה נא לנשום עמוק – שמו איצטרובל המכונה איצי. להוציא אויר, ושוב קחו עוד אוויר, ולאיצטרובל איצי אחות קטנה בת חמש ששמה צמרירית, ושם הכינוי שלה צימי. ויש גם שני דגים באקווריום, רודולוף ושרגא. אחרי שהבנו את רמת השיבוש של הזוג הזה, הרי שחייבים לספר לכם, מה טוב יש בהם.

מה שטוב אצלם, זה שהם חושבים שהחינוך הממלכתי הוא מתחת לכל ביקורת. ושאמצעי התקשורת משחיתים את לב הילדים. כשאיצי היה צריך לעלות לכתה ג', הם אמרו 'סטופ'. הוא לא חוזר יותר לממלכתי "אנחנו רוצים עבורו בי"ס איכותי, שיקנה לו דרך ארץ, ושילדים מתנהגים שם באופן נורמלי, יעלה מה שיעלה". הם הפכו את העיר, הרימו טלפונים, נייט. הם חשו במצוקה נוראה ואף תכננו להשאיר את איצי וצימי בבית. שלושה ימים לפני פתיחת שנת הלימודים – תאונה. 7.45 בבוקר בני הזוג ליכטמן דוהרים עם הג'יפ שלהם מודאגים מה יעלה בגורלו של איצטרובל. מר ליכטמן פונה בחדות ימינה, והפנייה החפוזה הזו עולה ביוקר. הוא מטיח את פגוש הג'יפ בבגאז הסוברו סטיישן של רבי אריה רכניצר, ורק נס וכמה זכויות עלומות מפרידים בין המלמד היקר לבין חדר מיון ועירוי דם. ר' אריה יוצא מהדלת ללא פגע. "לא קרה שום דבר, הלך הפח ואנחנו נמלטנו, הסוברו עשתה את שלה ולכם יש ביטוח מקיף, ואני נורא ממהר לבית ספר, בואו נחליף פרטים ונדבר טלפונית בערב, שיהיה יום נעים". מה ליכטמן מתאושש מן המילים המרגיעות הללו, ומציע למלמד רכניצר טרמפ. אחרי שלוש דקות נסיעה הא מתבקש לעצור. רכניצר פותח את הדלת האחורית של הג'יפ אומר 'תודה' וצועד לכיוון ה'שלט הענק 'מדעים ויהדות' "בית ספר לחינוך דרך ארץ ומצוינות".

בני הזוג נועצים עיניים בשלט הענק. מדעים? יהדות? דרך ארץ? מצוינות? זה מתאים להם מאד. נכון, הם לא דתיים גדולים, גם קטנים לא, אבל הרב הצעיר הזה, רכניצר, עשה עליהם רושם טוב מאד. הוא דתי חרדי, אבל איזו אצילות קורנת ממנו.. הלוואי שהבן שלהם יהיה בעל מידות דומות לשל האיש הזה. "סליחה כבוד הרב", קורא לעברו מר  ליכטמן. "כן אדוני"? הוא מצדד ראשו "רציתי לדבר אתך על בית הספר למדעים..." רכצינר שלנו לא היה צריך הרבה יותר מזה. הוא נכנס עם בני זוג לחדר המנהל, ואחרי 10 דקות של שיחה, הם שוכנעו לחלוטין: "זה המקום לאיצטרובל ולצמרירית". 'רק שלא יעשו לנו מהילד דוס שזורק אבנים בשבת', חושבים השניים.

אחרי חודשיים "איצי מתקשה בלימוד משניות " דווח הרב רכניצר בטלפון. "הוא חייב חיזוק, חפשו לו מורה לשיעורי עזר..," "אתה , אתה המורה", התרגשה ד"ר ליכטמן. "אנחנו נשלם לך כמה שתדרוש. הבית שלנו פתוח. שבו היכן שתרצו, העיקר שאיצי יצליח". רכניצר אהב את המסירות הזו, וכבר למחרת בשש בערב ההוא צעד לתוך הסלון המדהים והשניים החלו ללמוד. מר ליכטמן נכנס למטבח והחל לשטוף כלים, כשאוזנו כרויה לשיחה בין בנו למורו. הוא חשש שמא הרב הצעיר מתכוון להחזיר בתשובה את בנו וזה הדאיג אותו. הרב רכניצר לא נולד אתמול. הוא קלט היטב שהמהנדס מצוי בהאזנה מוחלטת לנעשה, ודאג לשזור בים הדברים שאלות כאלה שיעמידו במבוכה את האקדמאי ששטף בפעם הארבעים וכמה צלחת חרסינה אחת. כשהוא פנה ללכת אחר שעה ורבע של שיעור משניות מרתק וססגוני, פנה אליו המהנדס כשעל כפות ידיו המון בועות סבון. "תסלח לי הרב רכניצר, שמעתי אותך אומר לאיצטרובל שהיה מתן תורה, וזה פשוט להוכיח את זה. אתה רציני?".

עד שלוש לפנות בוקר ישבו בני הזוג ליכטמן ושמעו המון דברים מסקרנים ומדהימים. "הכל יפה מאד, הרב רכניצר" סיכמה הדוקטורית "אנחנו לא טיפוסים שחוזרים בתשובה, גם אם היה מתן תורה, אז היה. אבל מה, אתה צודק, סוף סוף הילדים לומדים בבית ספר דתי, ואתם משקיעים בהם יפה מאד, ומן הראוי שנקבל על עצמנו לפחות מצווה אחת קטנה... מה אתה ממליץ? "רכניצר החליט להמר: "אוקי . אני מציע  הדלקת נרות שבת, בדיוק בזמן, לא שניה אחת אחרי. להקדים אפשר, לאחר בשום אופן!!! חז"ל מסבירים שזה תיקון גדול לאשה ולבית. והטכס מחייב את האשה לשים כיסוי ראש, כשלצידה הילדים והבעל, ואחרי ההדלקה ישנן ברכות שהאבא מברך את ילדיו, פלוס שיר שבת קטן, זה לוקח חמש דקות, אבל זה רציני ולא מחייב סיכם הרב. "בסדר קיבלנו... אבל איך מברכים את הילדים?" רכניצר הותיר בידם פתק רהוט ובו כל ההנחיות, ויצא לרחוב.

"כשאיצי איצטרובל חזר מביה"ס ל'מדעים ויהדות' בשעה ארבע אחר הצהרים הוא לא האמין  למראה עיניו. "אמא, בשביל מה כל כך הרבה פמוטים?" תמה האיצי הקטן.
חמוד שלי, מה אתה מבין, אבא ואני הבטחנו  לרב שלך, רכניצר, שמקבלים עלינו מצוות הדלקת הנר, אז מקבלים כמו שצריך. עם שמן זית ופתילות, ופמוטים הכי יפים שיש בעולם. דמעה בגודל ראש סיכה נצצה בזוית עינו הימנית של איצטרובל. ערב שבת. השעה 4.13 דקות. אב המשפחה שפך שמן לכוסיות הזכוכית, הידק את הפתילה והיבהב אותה קלות, כפי שהסביר לו הרב רכניצר. הדוקטורית עם מגבת ורודה על ראשה, המהנדס עם כיפה סרוגה בגודל פקק קולה על פדחתו, איצי וצימי, האח והאחות הקטנים עונים "א – א-א-א- מן" בניגון חנוכה עממי. הנרות דולקים. גב' ליכטמן מניחה כפות ידיה על שמורות עיניה, ולוחשת ברכה.

אחרי חצי דקה המהדנס מניח ידו על ראש ילדיו ולוחש "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה". "ישימך הקב"ה כשרה רבקה רחל ולאה ושתהיי צדיקה גדולה", כך הרי כתוב בפתק של הרב רכניצר. שיר שבת מוכר מנגן לו על שפתיים "דרור יקרא לבן עם בת". תם טכס ההדלקה... ומכאן הכל כרגיל. עצוב, אבל זה מה שיש. במשך כארבעה חדשים הטכס הזה נמשך במלוא עוזו, בשעה המדוייקת.

"טקס ברית מילה של בננו ייערך ביום שישי בשעה שתיים בצהריים , בישוב הכי צפוני ברמת הגולן". כן, לאחיו הקטן של המהנדס ליכטמן, יובל ליכטמן המושבניק מגדל הכרמים ותושב רמת הגולן. נולד בן בכור, והם מוזמנים לברית. כן ביום שישי, ערב שבת. "מה נעשה?" נמסכת דאגה אצל הדוקטורית "מאד מאוחר, אנחנו עלולים לאחר טקס הדלקת הנר.." הברית הסתיימה. "מזל טוב " מכל עבר. "זהו, עלו בבקשה לגי'פ". ומכאן החל הג'יפ המשפחתי של הליכטמנים לתפוס תאוצה. "נספיק להגיע בזמן". מרגיע הבעל. "הלוואי" משיבה אשתו. פקק. הם מבחינים במשאית הפוכה על צידה בקצה העיקול. שלוש ניידות משטרה ואמבולנס אחד משמיעים את אותו ניגון מבשר רעות. "עצור, עצור בבקשה" הורתה הדוקטורית "אני חשבתי על כל תקלה שלא תקרה, והכנתי לי כאן את כל פריטי ההדלקה... הפמוטים, השמן, הפתילות, ואפילו אקווריום שימנע את הכיבוי של הרוח.

ומכאן רבותי, מחזה נדיר. הג'יפ חונה על השוליים. המהנדס ליכטמן מעמיד את האקווריום על סלע סמוך, מעמיד בתוכו את שני הפמוטים הגבוהים, תוקע כוסיות, מהדק הפתילה, שופך שמן, מיטיב את הנרות, ומפנה את הזירה לרעיתו הנאמנה. היא מותחת את המגבת הוורודה על ראשה, הוא מהדק את הכיפה הפיצפונת על קרחתו, והילדים? עיניהם נוצצות. ומה קורה מסביב? קהל ענק של אולי מאה או מאתיים נוהגים ונוסעיהם, מביטים במחזה סוריאליסטי – משפחת ליכטמן מציגה: טכס הדלקת נרות שבת. מי שרוצה מוזמן להצטרף: "כל הכבוד לכם" –"יישר כח" – "אשריכם צדיקים", קריאות עידוד מתוקות מדבש שוטטו להן בחלל האויר, בזמן שהמהנדס ברך את ילדיו ואשתו התפללה מול הפמוטים. לאחר "ידיד נפש אב הרחמן" התיישבו הליכטמנים ליד הפמוטים וערכו שם סעודת שבת קטנה, עם המון ממתקים לאור הנרות, רק אחרי שעה וחצי נפתח הפקק... כובו הנרות, עלו על הג'יפ והביתה.

"אני לא אמין למשמע אוזני" הרב רכניצר נסער עד שרשי שערותיו. "הדלקתם נרות בואדי ערה?" איי איי אייי, נצבט ליבו בקירבו, איזה חילול שבת נורא, ועוד בפרהסיה... הדליקו, כיבו, התניעו ונסעו... השם ירחם.

"עשינו בסדר כבוד הרב?" שאלה הדוקטורית. "אוי אבא שבשמים, מה אני עונה להם התייסר ר' אריה רכניצר והתחנן לרוח הקודש שתעשה לו את העבודה... "בוודאי בוודאי, אין לי ספק שמאז בריאת העולם ועד ערב שבת האחרון, לא הודלקו נרות שבת בואדי ערה, שעשו נחת רוח כל כך גדול לאבא שבשמים. "הרגעת אותי כבוד הרב, חשבתי אולי עשינו עבירה... אבל אם עשינו מצווה , אז ברשותך, תן לנו עוד מצוה קטנה לקיים, בסך הכל הן לא קשות..." סיכמה הדוקטורית.

הבית של הליכטמנים שינה צורה. הציורים המטופשים נעלמו, תמונות של גדולי ישראל בכל כותל, ספריית קודש ענקית. כאן כל ערב מתקיים כוילל ערב עם עשרים וחמישה אברכים ובעלי בתים. והליכטמנים? הו, הו, כבר חלפו עשר שנים מאז הדליקו את הנרות בואדי ערה. ושניהם ללא יוצא מן הכלל עוסקים בקרוב נפשות, מרצים בכל פינה שהם נקראים אליה, איצטרובל, הפך ליצחק, צמרירית הפכה ציפורה, הוא בישיבה חשובה, והיא תלמידת סמינר 'בית יעקב'.

לוקחים יהודים הכי רחוקים בעולם, מזכים אותם במצווה קלה וחביבה, והנה קיבלתם עולם מלא של תורה. כמה מתיקות וקדושה יש בזוג פמוטים בוערים על סלע בלב ואדי ערה.

(מתוך סידרת ספריו של הרב יעקב (קובי) לוי).

תפילה

רבונו של עולם

תציל אותי מהגאווה. כי כמה פעמים ביום חולפת בראשי המחשבה: אני צדיק, כי עשיתי כך וכך. אני מוכשר, כי הצלחתי בכך וכך. אני רגיש. כי כאב לי לראות איך השני בצער על משהו שקרה לו.

אבל אז אני נזכר שהכל שטויות, שאני לא צדיק ולא מוכשר ולא רגיש ולא ולא ולא כי הכל זה אתה, הכל אתה עושה אבא, הכל זה הרחמים שלך ומה שנשאר לי לעשות זה להרים את הראש אליך ולהגיד: תודה אבא שבשמים שזיכית אותי להתנהג כך וכך, ולעשות כך כך כי אין לי משלי כלום, כי הכל אתה נותן לי.

רבונו של עולם, תציל אותי מהגאווה. כי כל פעם שאני רואה מישהו מתנהג לא כל כך  יפה מייד עוברת לי מחשבה בראש ברוך השם שאני לא כזה , ברוך השם שאני מתנהג בסדר, ואיך בכלל יכול יהודי עם כיפה על הראש לעשות כאלה דברים?! ועוד ועוד. אבל אז אני נזכר שאני לא כזה צדיק, וכשאף אחד לא רואה אותי גם אני עושה דברים כאלה ואחרים ושוכח שאתה אבא תמיד רואה אותי, ומי יודע איזה צער אני גורם לך בהתנהגות שלי.

רבונו של עולם, תעזור לי לזכור שאני לא יכול להתגאוות על אף אחד בעולם ולחשוב שאני יותר טוב ממישהו, כי אני לא יודע כלום. לא יודע איפה הוא גדל, באיזו משפחה ובאיזו סביבה, ומה הוא עובר עכשיו בחיים, ואם הייתי במקומו, כמעט בטוח שהייתי גרוע פי מליון ממנו ואם הוא היה מקבל את הדברים הטובים שאתה נתת לי אבא , סביר להניח שהוא היה פי מליון יותר ממני.

רבונו של עולם תזכה אותי להבין שאני לא יותר טוב מאף אחד בעולם, גם לא ממי שנראה הגרוע שבגרועים. כי אני לא יודע כלום. תעזור לי אבא להיות כמו משה רבינו שעליו נאמר שהיה "עניו מכל האדם אשר על פני האדמה". שעם כל הגדולה שלו, הוא לא הרגיש שהוא יותר טוב ממישהו.

רבונו של עולם, תציל אותי מהגאווה.

שבת שלום

הרב מנחם אזולאי