"למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים אני ה' אלקיכם" (ויקרא כג,מג). הרוקח מביא דעה שהסוכות היו בזמן שנכנסו בנ"י לארץ: 'ויש מפרשים כשצרו על ארץ האמורי של סיחון ועוג, ועל כרכים שבארץ כנען, אז ישבו ישראל בסכות... וכל זמן שלא כבשו וחלקו קורא יציאת מצרים' וכו' (הרוקח סימן ריט). [ע"פ זה אולי אפשר להבין את מחלוקת ר"א ור"ע האם הסוכות בפס' אלו סוכות ממש או סוכות עננים (סוכה יא,ב), ששניהם בעצם משלימים זה את זה. שכשכבשו את סיחון ועוג ישבו בסוכות עננים (זמן משה), וכשכבשו את הארץ ישבו בסוכות ממש (זמן יהושע)]. (אולי זה מרומז שנאמר קודם: “בסכת תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסכת“ [פס' מב], ואזרח הוא "ובאזרח הארץ" [שמות יב,יט], כך שמרמז על כיבוש הארץ). לכאורה לא מובן, אמנם הרוקח מסביר יפה שזה נקרא עדיין יציאת מצרים, אולם במשמעות הפשוטה של הפס' זה נראה כעין שמדבר על זמן המדבר, אז מדוע התורה אמרה בסגנון מטעה שכזה? אלא שאולי באה התורה לרמז שהכניסה לארץ (שזהו שנלחמו על א"י) קשורה לזמן המדבר. בפשטות זה בא לרמוז שכשנכנסו לארץ, זה לאחר ארבעים שנות המדבר, שהיה כעונש על חטא המרגלים, שבנ"י לא רצו להיכנס לארץ. לכן עכשיו כשנכנסים לארץ זה עם רצון עז להיכנס, לאחר שתוקן הפגם של אי הרצון להיכנס. שזה דבר שחשוב לאמרו כשמזכירים את היחס הנכון לא"י, שיש לרצות להיכנס וליישבה, שעל זה יושבים בסוכות לזכר הסוכות שישבו בהם כשנכנסו לארץ. ונראה יותר מזה, אמנם הסוכות הם כנגד הכניסה לארץ, אולם מרמזת התורה שיש חיבור בין זה לבין זמן המדבר, שישבו גם אז בסוכות. בזמן המדבר בנ"י התרגלו ללכת ע"פ רצון ה' (שכך היו במסעות ע”פ ה', שזהו הכנה לקראת הכניסה לארץ), להתרגל איך להתנהג אח”כ בארץ. וכן היו בחיבור לה', שהיו עם ענני הכבוד, וכך למדו איך להתחבר בכל רגע לה'. (אולי זה רמוז בתנחומא ["בשלח" סימן א] שהיו ארבעים שנה במדבר כדי להתחבר לתורה, שלא יכנסו לארץ ויעבדו וישכחוה). לכן קשורה הכניסה לארץ לזמן המדבר. ונראה שלכן במדבר היו שלושה ניסים תמידיים, כדי לרמז על היחס הנכון לא"י. במדבר היו ענני כבוד, מן ובאר המים. ענני הכבוד קשורים לשכינה: '"וה' הולך לפניהם יומם" – נמצאת אומר שבעה עננים הם: "וה' הולך לפניהם יומם" וגו', (במדבר יד) "ועננך עומד עליהם", (שם) "ובעמוד ענן", (במדבר ט) "ובהאריך הענן", (שמות מ) "ובהעלות הענן", (שם) "ואם לא יעלה הענן", (שם) "כי ענן ה' על המשכן". שבעה עננים: ארבע מארבע רוחותיהם, אחד למעלה ואחד למטה, אחד שהיה מהלך לפניהם' וכו' (מכילתא. שמות יג,כא), כך גם בא"י אנו מוקפים בשכינה: 'אֶרֶץ כְּנַעַן מְקֻדֶּשֶׁת מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, אֶרֶץ כְּנַעַן כְּשֵׁרָה לְבֵית שְׁכִינָה וְאֵין עֵבֶר הַיַּרְדֵּן כָּשֵׁר לְבֵית שְׁכִינָה' (במדבר רבה ז,ח). וכן: 'תֵּדַע שֶׁאֵין הַשְּׁכִינָה נִגְלֵית בְּחוּצָה לָאָרֶץ' (מכילתא מסכתא 'דפסחא' פתיחה [שמות יב,א]) ועוד... כך שבזמן המדבר ראו בחוש את הקשר לשכינה, כדי להתרגל שכך זהו המציאות בא"י, גם אם בעינים פשוטות לא רואים זאת. במדבר אכלו את המן, שהוא אוכל משמים, אוכל שקשור בקודש, וכך גם בא"י: 'קדושת ארץ הנשפע בה מקדושת הארץ העליונה, היא נשפעת גם בפירותיה שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ' (הב"ח, טור או"ח סימן רח). וכן: 'אמנם ארץ ישראל פירותיה הם על ידי הקדושה, ואותו הרוחניות הראוי למן מתלבש בפירות הקדושים ההם' (חסד לאברהם ג,כא) ועוד... כך שבאכילת המן השמימי התרגלו שהאוכל בא"י קשור לקדושה. במדבר היתה הבאר נותנת להם מים בנס, כך שראו שזה מיד ה'. כך גם בא"י הגשמים קשורים לה' ישירות: '"ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש": "ונתתי" – אני, לא על ידי מלאך ולא ע"י השליח' (ספרי. דברים יא,יד). אמנם תמיד הגשם הוא ע"י הקב"ה: 'אמר ר' יוחנן: ג' מפתחות בידו של הקב"ה שלא נמסרו ביד שליח. ואלו הן: מפתח של גשמים' וכו' (תענית ב,א), אולם בא"י יש לזה ביטוי מיוחד, שירידת הגשמים קשור ישירות לעשיית רצון ה', כך שמוכח ממש הקשר לנתינה ישירות מהקב"ה. (לכן מובן שממשיך הספרי: '"מטר ארצכם" – ולא מטר ארצות'. שזה לא מובן, הרי המפתחות ביד ה', כך שזה גם בחו"ל? אלא צ"ל שהכוונה שבארץ זה מוכח ביותר שזה מיד ה', שבארץ רואים בחוש שזה "ונתתי" בעצמי [אמנם אפשר שהכוונה שה' מוריד בשביל א”י, ובחו”ל מוריד כאגב לה]). נראה שלכן בסלע היה עניין מיוחד של דיבור לסלע (חטא מי מריבה): “קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו והוצאת להם מים מן הסלע" וגו' (במדבר כ,ח). שכיון שבגשמים בא"י יש מעלה מיוחדת של גילוי שליטת ה' בעולם, לכן יש עניין להדגיש במיוחד בנתינת המים בסלע את שליטתו הישירה של ה'. לכן כשהיכו ולא דיברו ה' אמר להם: "ויאמר ה' אל משה ואל אהרן יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם" (שם,יב), שבכך שלא הראו בהדגשה מיוחדת שזה מה' (כיון שכשהיכו, זה היה נראה שלא בדיוק כמו שציוה ה'), אז זהו פגיעה בהקדשת שם ה', ולכן גם העונש הוא שלא יכנסו לארץ, שהרי זה היה צריך להדגיש את נתינת המים בגשמים בארץ – שזה מה'. במדבר בנ"י התחברו לתורה: 'אמר הקדוש ברוך הוא: אם אני מוליכן דרך פשוטה, עכשיו מחזיקין איש איש בשדה ובכרם ומבטלין מן התורה. אלא אני מוליכן דרך המדבר ויאכלו את המן וישתו מי באר, והתורה מתיישבת בגופן' (תנחומא "בשלח" סימן א). כך גם בא"י יש חיבור שלם לתורה: '"וזהב הארץ ההוא טוב" – מלמד שאין תורה כתורת ארץ ישראל' (ויק"ר יג,ה). וכן: '"תבל" – זו א"י. ולמה נקרא שמה תבל? – ע"ש תבלין שבתוכה. איזהו תבלין שבתוכה? זו תורה, שנאמר (איכה ב) "בגוים אין תורה", מכאן שהתורה בא"י' (ספרי "עקב", לז) ועוד... במדבר בנ"י הלכו כולם יחד, שהלכו יחד במסעות וכדו', כך שהיה בזה כעין ביטוי של אחדות בנ"י יחד, כגוף אחד. כך גם רק בא"י יש חיבור של קהל: 'אין משגיחין על יושבי חוצה לארץ, שאין קרוי קהל אלא בני ארץ ישראל' (רמב"ם הל' שגגות יג,ב). 'לפי שבני א"י הם הנקראים קהל, והקב"ה קרא אותן כל הקהל ואפי' היו עשרה אנשים, ואין משגיחין לזולתן שבחוצה לארץ' (פרוש המשניות לרמב"ם, בכורות ד,ג). ועוד... לכן מובן שבסוכות שזה כנגד הכניסה לארץ, מבטאים את אחדות בנ"י בארבעת המינים, שמאגדים את כולם יחד: '... יוקשרו כולם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו' וכו' (ויק"ר ל,יב). נראה שהחיבור בין זמן המדבר והכניסה לארץ, בא לידי ביטוי בכך שיש שלושה ניסים במדבר, מכח שלושת המנהיגים: 'ר' יוסי בר' יהודה אומר: שלשה פרנסים טובים עמדו לישראל, אלו הן: משה ואהרן ומרים. וג' מתנות טובות ניתנו על ידם, ואלו הן: באר, וענן ומן. באר בזכות מרים, עמוד ענן בזכות אהרן, מן בזכות משה' וכו' (תענית ט,א). הכניסה לא"י והתיישבותנו בה, היא בזכות שלושת האבות, שלהם הובטחה הארץ, והיא מורשה לנו מהם ("והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אתה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אתה לכם מורשה אני ה''. שמות ו,ח). כעין זה כנגד זה. נראה שכיון שיש עניין של שלושה ראשים, לכן הכניסה לארץ ערכה י"ד שנים, כפול שלוש יוצא מ"ב, שזהו מניין המסעות שנסעו בנ"י במדבר. אולי לכן יש שבוע סוכות, כעין רמז לשלוש ועוד שלוש, הראשים, ועוד אחד לנו – הממשיכים. אולי לכן יש שבעה אושפיזין, שהם שלושת האבות ומשה ואהרן, וכנגד מרים באים יוסף ודוד, ששניהם יסוד המשיח (משיח בן יוסף, ומשיח בן דוד), כעין מרים שראתה את הגאולה: '"וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק" – למה עמדה מרים מרחוק? אמר רבי עמרם בשם רב: לפי שהיתה מרים מתנבאת, ואומרת: עתידה אמי שתלד בן שיושיע את ישראל' וכו' (שמו"ר א,כב), לכן כנגדה זהו גילוי הישועה ע"י המשיחים של יוסף ודוד.