כ"ב תשרי תש"פ

סוכות זמן שמחתנו לקט פנינים

שמחת סוכות מטהרת היחיד להתאחדות הכלל[1]

משייטים אנו על גלי הזמן בין טהרת יום הכפורים לשמחת חג הסוכות. מיום של תפילה והתרכזות עמוקה בנבכי הנפש של כל יחיד מישראל, עולים אנו לחג הסוכות בו  מנקודת העומק והטהרה, ממריאים אל שפרירי שחק תכולים וזכים של שמחה נקיה מעוטרת בברק נקיון נשמתי, הזהה בעוצמתו לברק הבתים בליל התקדש חג הפסח. ישנן נקודות משותפות הנלמדות בשדה ההלכה מפסח לסוכות בחיוב האכילה בליל ראשון של חג בסוכה. יש דבר נוסף המשותף ביניהם והוא ההתכללות והאחדות הכלל ישראלית. בפסח נוטלים שה ואוכלים אותו בחבורה דוקא, יחיד אינו יכול לקיים מצות אכילת קרבן הפסח אם לא ישתף יהודים נוספים עמו, כך בסוכות מתוך עבודת 'מסלול הפרט' שהחלה בראש חודש אלול ושיאה היה ביום הכפורים, הרי שסוכות כל האזרח בישראל ישבו בסוכות (ויקרא כ"ג מ"ב), ראויים ישראל לישב בסוכה אחת (סוכה כ"ז ע"ב). במועד לכל חי לרב חיים פלאג'י (סימן כ' אות מ"ח כתב וזלה"ק) כתב 'לחמי תודה' ז"ל...לפי שענין סוכה הוא מדת האחדות משום דקיימא לן שהוא זכר לענני כבוד שהקיפו כל ישראל ונשאו אותם כאילו כולם נחשבים לאיש אחד, וזה שרמזו רז"ל...כל ישראל יוצאים בסוכה אחת, דהיינו לרמוז על ענין האחדות. וגם סכה הנאמר בקרא חסר וא"ו עולה במספר קטן שלש עשרה כמנין 'אחד'...עכ"ל הרב פלאגי' זלה"ה.  

התאחדותם של ישראל כבני מלכים המגישים את הכתר למלכו של עולם, מצוחצח ומבהיק מעבודתו והתאמצותו של כל פרט, ובכך גם ניתן להבין משמעותה של חיוב שמחה מיוחד בחג הסוכות.

שמחתם המיוחדת של בעלי תשובה בסוכות

במאמר מופלא, כדרכו בקודש מבאר הרב יצחק הוטנר זצ"ל בפחד יצחק (סוכות מאמר ט') את הטעם לשמחתם המיוחדת של בעלי תשובה בחג הסוכות בשמחת בית השואבה. אביא חלק מדבריו:

...לא מצינו בשום שמחה של מצוה שיהיה בה בשירתה מקום מיוחד לשמחת בית השואבה, יוצא מן הכלל הזה היא שמחת בית השואבה. לשמחת בית השואבה יש לה שירה מיוחדת לבעלי תשובה. אשרי זקנותנו שכיפרה על ילדותנו (סוכה נ"ג ע"א) זו היתה שירת שמחת בית השואבה של בעלי התשובה. ובודאי שראוי לנו להתעורר על חדוש זה אשר נתיחדה בו שמחת בית השואבה. הצעתה של שמועה זו היא בהקדם ביאור ההבדלה בין התוכן של 'אתה בחרתנו' דחג הסוכות ובין התוכן של ה'אתה בחרתנו' דשאר הזמנים.

[משמעות שני שמות ה' ה' בי"ג מדות]

...כונתו הפשוטה של שם הויה היא המחיה ומהוה וממציא כל המציאות כולה ומחדשה בכל רגע מהאין המוחלט אל היש הגמור. ומכיוון שאין שום ביטוי למקורה של מדת התשובה מלבד שם הויה, הרי שהתשובה היא בריאת יש מאין  במהדורה תניינא. וכזה הוא מהלך הענינים: ה'מהדורה קמא' של הבריאה אין כחה מגיע אלא עד שעת החטא ושעת החטא שעת הקץ היא להויה זו. והיינו שם הויה הראשון אשר בי"ג מדות, ה' קודם שיחטא. אלא שבכאן נוצר עולם חדש של תשובה אשר לזה בא שם הויה השני...[כאן מבאר בעומק משמעות התעטפותו כביכול של הקב"ה כשליח צבור והראה למשה סדר תפילה. תורף דבריו: ישנו עולם תפילה במציאות קיום העולם לפני החטא, אך לעולם התשובה שהינו עולם אחר ישנו סדר תפילה שונה וחדש. בספר ליום הכפורים מאמר ראשון מבאר זאת בהרחבה].

...סוף ענינו של יום הכפורים אינו בזה שהוא יום תשובה וסליחה, אלא דסוף גדרו הוא כמבואר במשנה (ראה תענית כ"ו ע"ב) יום חתונתו זה מתן תורה שנתנו לוחות שניות ביום הכפורים. שתי פעמים למדו ישראל 'אנכי ה' אלקיך' בששה בסיון ובעשרה בתשרי. בין שני זמנים הללו אירע חטא העגל ותשובה של ישראל. וביום גמר פעולתה של תשובה זו קבלו לוחות שניות. כשן שנתברר לנו בנוגע לתפילה דתפלה יש לה שני מקורות. האחד, ועבדתם את ה' אלקיכם ועבודה שבלב זו תפלה, והשני 'ויעבור ה' על פניו ויקרא' שנתעטף הקב"ה כשליח צבור. וכל זה מפני שתפלת התשובה זקוקה למקור בפני עצמו. כמו"כ הוא הדין והיא המדה בקבלת התורה. וגם קבלת התורה יש לה שני מקורות, מפני שקבלת התורה על דרך התשובה זקוקה היא למקור בפני עצמו. וכמו שבששה בסיון היתה קבלת התורה בהמצב של קודם שיחטא, כמו"כ היתה קבלת התורה בעשרה בתשרי על דרך התשובה...

בהעמקת הענין מצינו כי הם הם הדברים והוא הדין בעבודת יצירתה של כנסת ישראל. כי הלא לאחר חטא של מעשה העגל נאמר לו למשה 'הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם', ונמצא דלפי המצב של הדבור הזה היה כאן כליונה של כנסת ישראל, ורק ע"י סליחת חטא מעשה העגל נתחדש קיומה ונצחיותה של כנסת ישראל. והרי הוא לפנינו כי סליחת מעשה עגל היא היא היצירה חדשה של כנסת ישראל על דרך התשובה בהתאם לחוקי ההויה המיוחדים לעולם התשובה, דהיינו ע"י גילויים של י"ג מדות הרחמים...

[ביאור ענין ענני הכבוד שחזרו לאחר יוה"כ עפ"י הגר"א]

והנה בחג הסוכות מקיפים אותנו ענני כבוד שזכתה לה כנסת ישראל בצאתה ממצרים, ואעפי"כ ענני הכבוד שלנו כיום באים הם דוקא בחודש תשרי ולא תיכף בשעת היציאה. ונתבארו הדברים בביאור הגר"א לשיר השירים (א' ד') דהיינו לפי שכשעשו את העגל נסתלקו העננים ולא חזרו עד שהתחילו לעשות את המשכן, ומשה ירד ביוה"כ ובמחרת 'ויקהל משה' וזה היה בי"א בתשרי [שני ימים שלמים הביאו ישראל נדבתם למשכן י"ב וי"ג] ובי"ד תשרי נטלו כל חכם לב ממשה את הזהב במנין ובמשקל, ובט"ו התחילו לעשות, ואז חזרו ענני הכבוד ולכך אנו עושים סוכות בט"ו בתשרי. ע"כ דברי הגר"א[2]...

אמור מעתה שהענני כבוד שלנו של חג הסוכות, אינם ענני כבוד סתם, אלא דוקא אותם ענני הכבוד שחזרו עם מעשה המשכן, ואשר חזרה זו היא הוראת סליחת מעשה העגל. ומכיון שסליחת מעשה העגל היא היצירה החדשה של כנסת ישראל בתוך עולמה של התשובה, הרי נתגלה לנו בכאן ההבדל בין התוכן של 'אתה בחרתנו' דחג הסוכות ובין התוכן של 'אתה בחרתנו' דשאר הזמנים...התחלת מעשה המשכן בתור הוראת סליחה מעשה העגל, וכל עצמה של סליחה זו אינה אלא בחירת כנסת ישראל מכל העמים במהדורה תניינא של ההויה. השם קודם שיחטא השם לאחר שיחטא.

 

[שמחת התשובה הנלמדת מדברי רבינו יונה]

והנה מתוך דקדוק דבריו של רבינו יונה עמדנו על חידוש גדול במקומה של השמחה ביחס לעבודת התשובה. דנוגע לשמחה של מצוה בכלל כתב הרמב"ם (לולב פ"ח הט"ו) שהשמחה בעשיית המצוות ובאהבת ה' שצוה בהן עבודה גדולה היא. הרי דעבודת השמחה נמצאת היא מחוץ לגוף עשיית המצוות, ולכן מתיחסת היא עבודת השמחה לכל מעשי המצוות בכלליות. שאני מצות התשובה, שאין עבודת השמחה נמצאת חוץ ממנה אלא שהיא נכללת בתוכה. כלומר דמצות התשובה כוללת היא את יסוד השמחה. דהרי כתב רבינו יונה (שערי תשובה שער ד' אות ח') דמדרכי התשובה היא 'להראות שמחתו, כשיגיע זמן כפרתו, ותהא לו לעדה על דאגתו לאשמתו, ויגונותיו לעוונותיו' [ע"כ דברי רבינו יונה]. ונמצא דשמחת הסליחה ויגון החטא הם שני צדדים של מטבע אחת. וממילא דיגון החטא הוא עיקר מעיקרי התשובה, כמו"כ שמחת הכפרה בכלל עבודת התשובה היא נכנסת. באופן דבעוד דכל המצוות כולן מוקפות הן מיסוד השמחה והכלל הנוהג בהן הוא שכל עשייתן היא מתוך שמחה, הנה מתיחדת היא מצות התשובה בזה שנוסף על זה  היא מקפת את יסוד השמחה, שכן השמחה בעבודת התשובה נובעת היא מעצם תוכנה של מהות התשובה, ולא רק מפאת היותה אחת ממצוות ה'....

[סיכום, ביאור שמחתם המיוחדת של בעלי התשובה בסוכות]

האם יוכל להיות איפוא דבר יותר טבעי מאשר כי שמחה זו תוליד שירה מיוחדת לבעלי תשובה?! ובאמת בין כל החסידים ואנשי מעשה שהיו רוקדין ומספקין ומטפחין ומפזזין ומכרכרין, היתה מתיחדת ומתבדלת שירת התשובה של שמחת בית השואבה, אשרי זקנותנו שכיפרה על ילדותנו. ה' ה', ה' קודם שיחטא ה' לאחר שיחטא. ובלשונו של רבינו יונה נגיד: דאגת אשמתו מתהפכת היא לשמחת כפרתו. מידה זו נוהגת בין באדם מישראל ביחידותו, בין בצבור מישראל בקבוצו, בין בכלליותה קומת כנסת ישראל בעצם התהוותה. דהתהוותה של כנסת ישראל בעולם התשובה שמחה יתירה יש בה מאשר בהתהוותה הראשונית בעולם שלפני החטא...עכ"ל של הפחד יצחק זיע"א.   

סדר האושפיזין לפי ימי פטירתם

רעיון נפלא ומיוחד באשר לימי הביקור של האושפיזין בסוכה ראיתי בספר זיו המנהגים לרב יהודה דב זינגר זצ"ל (עמ' רכ"ד) בשם רבי חיים אלעזר שפירא זצ"ל (האדמו"ר ממונקאטש) בספרו 'שער יששכר' (מאמרי חודש תשרי מאמר ימי החג ליום ד' סוכות):

שמעתי בשם הגה"ק רבי מרדכי דוד מדאמבראווא זיע"א על הכתוב [דברים האזינו ל"ב נ'] 'ומות בהר והאסף אל עמיך כאשר מת אהרן'...פירש רש"י שחמד משה ואמר, אשרי מי שמת במיתה זו, שהפשיט משה את אהרן בגד ראשון והלבישו לאלעזר וכו'. אמר לו משה, אהרן אחי, עלה למיטה ועלה...עצום עיניך ועצם...אמר משה, אשרי מי שמת במיתה זו. ובפרשת חוקת בה מתוארת מיתת אהרן (במדבר כ' כ"ג-כ"ה) ...ראה מטה מוצעת ונר דלוק, אמר לו עלה למטה ועלה, מיד חמד משה לאותה מיתה, וזהו שנאמר (דברים שם) כאשר מת אהרן אחיך, מיתה שנתאווית לה. ע"כ עפ"י דברי רש"י.

וכאן מביא השער יששכר רמז נפלא - שביום שחל יום מיתת אהרן הכהן שהוא ראש חודש אב, אותו יום בשבוע יחול בכל שנה לאחריו יום האושפיזין שלו, שהוא החמישי דסוכות [לשיטת החסידים והספרדים (ראה ליקוטי מהרי"ח סדר חג הסוכות ד"ה סדר האושפיזין, וכף החיים תרל"ט ס"ק ח') שנוקטים לפי סדר הספירות] על כן נתאוה וחמד גם משה לאותה מיתה, שסימן טוב הוא שיום מיתתו יחול ביום האושפיזא שלו בחג האסיף זמן שמחתנו. והבטיח לו הקב"ה שגם יום מיתתו ז' באדר יחול באותו יום בשבוע שחל בו האושפיזא שלו היינו ביום רביעי דסוכות. וזהו הרמז 'ומות בהר' באותו יום, 'והאסף אל עמיך' – שיבוא לעמיך בחג האסיף, ביום האושפיזא שלך...ומזה סעד וסמך למנהגנו שמשה ביום רביעי, אהרן ביום חמישי ויוסף ביום ששי [של סוכות] כסדר המדות. [ספירות].

למשל, בשנה שעברה (תשע"ט, א' במנחם אב יום פטירת אהרן היה ביום ששי, השנה הבעל"ט (תש"פ) יום האושפיזין של אהרן יום החמישי של סוכות יחול ביום ששי. – (התאריך קבוע הוא י"ט בתשרי, יום הילולא של הגר"א זיע"א). משה רבינו נפטר ז' באדר. בשנת תשע"ט ז' באדר [שני[3]] חל ביום חמישי, השנה (תש"פ) היום הרביעי של סוכות, יחול ביום חמישי (י"ח בתשרי). 

וממשיך בספר זיו המנהגים מעצמו לפי אותה שיטה שם: ונראה לי להוסיף שגם מיתת דוד המלך שהיה בעצרת-שבועות ו' בסיון, אותו יום של השבוע, בכל שנה יחול יום הושענא רבא, שהוא אושפיזא דדוד המלך ביום שביעי של סוכות. בדוגמא שלפנינו, בשנת תשע"ט חל שבועות ביום ראשון, בסוכות השנה (תש"פ) יחול הושענא רבא ביום ראשון.

 

 

בסוכות בעליה לרגל שמחת מפגש הגוף והנשמה

בספר הדרשות המופלא, רווי במליצות מכ"ד 'קישוטי כלה' [כ"ד ספרים] ומאמרי חז"ל, עוללות אפרים לרב אפרים לונטשיץ (בעהמ"ח כלי יקר עה"ת) כתב לבאר ענין השמחה המיוחד בעליה לרגל, בהם מתאחדים גופא ונשמתא יחדיו ואלו דברים הקדושים (ח"ב עמוד כ"ה מאמר קס"ג):

...כלל הענין הוא שעיקר השמחה היא לשם שמים דהיינו לשמוח בשמחת חתונת זיווג החומר והצורה שאינן מזדווגים יחד להיותם יחדיו תאומים כי אם בחג זה בעלותם לירושלים שהוא המקום שמשם נבראו שניהם. [בהמשך דבריו יבאר ההבדל בין סוכות לפסח ושבועות] יצירת חומר כמו שנאמר (בראשית ב' ז') וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה, ממקום כפרתו נברא שנאמר (שמות כ' כ"א) מזבח אדמה תעשה [בראשית רבה י"ד ח']. לכך אמרו שביהמ"ק נקרא 'אבן שתיה' שמשם הושתת העולם, היינו האדם שנקרא 'עולם קטן' [תנחומא פקודי]. והנשמה כמו שנאמר (בראשית כ"ח) וזה שער השמים, כי משם דרך מסילת הנפש הזכה לירד לארץ מאפילה ודרך שם תעלה.

[מביא משל לשני בני אדם שיצאו ממקום מגוריהם ונפגשו בדרך. האחד בהמשך דרכם הגיע לביתו ושם התענג על המאכלים שרגיל בהם, אולם חבירו שהגיע ממקום שונה לגמרי לא יכל לעכל ואפילו נגרם לו צער גדול מאותם המאכלים. לאחר מכן שוב היו מהלכים בדרך והגיעו לביתו של השני. בביתו בעה"ב שמח לחזור ולאכול המטעמים אשר אהב, אך חבירו קצה נפשו בהם].

כך הוא הענין בגוף ונפש אשר פרשו מארץ מגוריהם, הנשמה נחצבה ממחצב עליונים, והגוף מעפר יסודו ובבואם אל ארץ מאפילה זו, שם הגוף כתושב אזרח, והנשמה כגר בארץ. ושם נעשה לפניהם מטעמים גופניים כאשר אהב החומר. אמנם הנפש המשכלת אינה שמחה באכילת ההם, כמו שנאמר (בראשית ג' י"ז) בעצבון תאכלנה כל ימי חייך, והוא עצבון הנפש ורק לגוף לבד נאמר (קהלת ט' ז') לך אכול בשמחה לחמך, אבל הנפש אינה שמחה בהם כלל.

וכן בהיפך בבואם לחצרות ה' לתורה ולתעודה, ויכינו להם המנחה ללחום בלחם הנפשי התוריי, כי שם יאכלו האנשים הקרואים והולכים לתומם ותתענג בדשן נפשם, ואכילה זו שמחה היא לנפש הצדיק אשר תזון מסלתה ומשמנה תזון הנפש הזכה, ואכילה זו אין הגוף שמח בה כלל כפי טבעו ומזגו.

בכן ראתה החכמה האלקית להזמינם לפונדק אחד למקום הממוצע לשניהם בשוה, יש להם חלק ונחלה במקום ההוא, כי משם תוצאות שניהם והוא העליה לירושלים ג' פעמים בשנה. וכבר הזכרנו שיצירת שניהם משם ואכילת שלמים אשר הם אוכלים על שולחן גבוה ג' פעמים בשנה היא אכילה ממוצעה לשניהם מצד שהיא אכילת מצוה, ובאכילת מצוה תתענג בדשן הגוף ונפש צדקו יחדיו באכילה זו העשויה להם במקום שמשם תוצאות שניהם ואז תגיע השמחה לשניהם, לפיכך נאמר במועדי ה' לשון 'שמחה'.

[יחוד שמחת סוכות מפסח ושבועות]

אך מה מה שאנו אומרים בתפלה 'זמן שמחתנו' דוקא בחג הסוכות ולא בשאר מועדים הוא מבואר, לפי שבחג הפסח נגאלו גאולה גופנית בצאתם משעבוד לגאולה, ובגאולה זו תגיע השמחה לגוף לבד. ובחג שבועות שבו נתנה התורה, היינו הגאולה הנפשית, כמו שנאמר (אבות ו' ג') 'חרות על הלוחות' אל תקרי חרות אלא חירות וכו' וגאולה זו היא שמחת הנפש לבד, לפיכך בשניהם אין השמחה שלימה. אמנם בחג הסוכות שהוא זמן הגשמים שהם חיי הגוף והנפש כי חיי הגוף תלויים בגשם זה אשר יגדל ויצמיח מעפר שאר להחיות כל בשר. וחיי הנפשות לע"ה [לעולם הבא] כמו שנאמר (תהלים ס"ח י') גשם נדבות תניף לאלקים, הוא הגשם שעתיד הקב"ה להחיות בו את המתים, וא"כ בגשם זה שניהם שמחים ביחד לכך נקרא חג זה זמן שמחתנו. וזהו שאמרו רז"ל (תענית ז') גדול יום הגשמים מיום שנתנה בו תורה. שנאמר (דברים ל"ב ב') יערוף כמטר לקחי, מי נתלה במי, קטן נתלה בגדול. והוא מבואר למשכילים. עכ"ל העוללות אפרים.

 

רמזים למצות סוכה

במועד לכל חי לרב חיים פלאגי' זלה"ה (סימן כ' אות נ') כתב וזלה"ק:

סוכה דומה בצורתה לאות ב'[4], והעולם דומה לב', והתורה מתחלת בב', וכיון דהסוכה מרמז לתורה משום הכי שיעור גובהה עשרים אמה, דהיינו מאה ועשרים טפחים, כנגד שלש פעמים ארבעים יום שנתנה תורה, ושני חייו של משה רבינו ע"ה. ורחבה שבעה כנגד שבעה רקיעים, כך מצאתי [בספר] קמח סולת [לרב יהודה עלי מחכמי שאלוניקי]. ולפי זה אתי שפיר דאחר גמר מצות סוכה תיכף ומיד מתחילים בבראשית שהוא מענינא דסוכה בחכמה יבנה בית. ויתכן דרחבה שבעה נגד שבעה אושפיזין, ועוד יתכן לומר דהוא נגד מה שעתיד הקב"ה לעשות שבע חופות לצדיקים בזכות סוכה נגד שבעת ימי החג. עיין מהרש"א חידושי אגדות פרק הספינה. ו'זכור לאברהם' כתב, עשרה טפחים נגד עשרה דברות, ושלש דפנות נגד תורה נביאים וכתובים, וגם שנתנה בירחא תליתאה...כתב מהרי"ו בתשובות וזה לשונו: המקיים מצות סוכה כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, דסוכה דומה לב' והתורה מתחלת בב'...עכ"ל הרב חיים פלאגי זלה"ה.

גילוי אור הסוכה מתוך צילה

במי מרום לרב יעקב משה חרל"פ זצ"ל (חלק ט"ו שיחות לשלשה רגלים מאמר ס') כתב וזלה"ק:

סוכה היא בחינת צילא דמהימנותא, ועל זה נאמר (ישעיהו נ"א ט"ז) 'ואשים דברי בפיך ובצל ידי כיסיתיך לנטוע שמים וליסוד ארץ ולאמור לציון עמי אתה'. יסוד הבריאה שהיתה מגמת גילוי תוספות, שכן מצד השלימות המוחלטת לא שייך כלל ענין תוספת, על כן היתה מחכמתו להתעלם, ומההעלם נתהותה ההויה ברצונו ובה שייך בחינת התוספות. והנה בסוכות באה הבחינה אם להעמיס חלק ונחלה בההויה, שמקריבים להם י"ג פרים ביום הראשון של החג והם פוחתים והולכים, מזה הוכח כי אין למו אפשרות בתוספות, ומפני זה אין להם כי אם להיות כלה מן העולם, ולכן אין צורך בשבילם הצל הוא ההעלם כדי שיהיה אפשרות לההויה להתהוות, ולכן אך לישראל חלק בסוכות. כל האזרח בישראל ישבו בסוכות.

ובעולת ראי"ה (ח"ב מאמרי סוכות) כתב וזלה"ק:

הסוכה היא שמחה עליונה מאוד, עד שאינה יכולה להיות קבועה כ"א דרך עראי, אבל היא תמיד עומדת במקום אחד, מפני שגלי האור של השמחה שוטפים, ואחד מתעלה ומיד בלא הפסק השני החדש, שהוא יותר מאיר ומשמח, יורד ונשפע. ע"כ נראה כאילו הכל היא סוכה אחת, ובאמת בכל רגע ורגע ובכל חלק וחלק מחלקי הרגע יש סוכה חדשה ממש, ומפני שהשמחה היא התחדשות, וכאן ההתחדשות היא תמידית, על כן הוא זמן שמחתנו.

להושענא רבא שתי ערבות כנגד שפתים דבור ושתיקה

שפת אמת (תרנ"ד) וזלה"ק:

קבעו חכמים הרבה בקשות ב'יום ערבה' כי כוחן של ישראל בפה, וערבה דומה לשפתים ופה (ויקרא רבה ל' י"ד) והנה יש ב' שפתים, ונראה הרמז כי שבח הפה הוא בדבור ובשתיקה. כמו שאיתא (מגילה י"ח ע"א) מלה בסלע משתוקא בתרין. והרמז שתי ערבות שתי שפתים, הם בחינת אהרן ומשה[5], כי משה רבינו הוא כח הפה בתורה, ואהרן כתיב ביה (ויקרא י' ג') וידום אהרן, והוא כח השתיקה...ובאמת שני אלו תלויין זה בזה, כי כפי שמירת הפה כך יכולין לפתוח הפה בתורה, וזה הרמז שפתים ישק משיב דברים נכוחים (משלי כ"ד כ"ו) פירוש, המשיק שפתותיו שלא לדבר דברים בטלים, הוא משיב דברים נכוחים.

ואולי זה החילוק בין ערבה שבלולב, שהוא בחינת הדבור בתורה, ומתחבר בד' מינים שהם עמודים גדולים, וערבה בפני עצמה היא כח השתיקה ושמירת הפה, לכן אמרו (סוכה מ"ד ע"ב) חביט חביט ולא בריך[6], כי היא בחינת השתיקה...עכ"ל השפת אמת זיע"א. 

משל תיק הטלית וישוב ארץ ישראל

בספר משנה שכיר דרשות[7] לרב ישכר שלמה טייכטאל זצ"ל הי"ד (בעהמ"ח אם הבנים שמחה) מביא בספרו משל מעניין עפ"י מעשה שהיה אתו בזמן חורבן השואה שברח ממקום מגוריו (ח"ב עמ' 299-301) עיקר דברי המשל סיפור הוא:

בברחי ממדינה של גיהנם להציל את נפשי הערומה[8], לא יכולתי ליקח עמי שום חבילה של חפצים, ולא הצלתי עמי שום דבר אלא רק תפלין של רש"י לחוד. ואפילו תפלין של ר"ת מוכרח הייתי להשאיר כי כך היתה אופיה של ההברחה, שלא ליקח כלום. [ומספר כי התפלין של רש"י לרוב יקרותם שרכשם שנים רבות קודם לכן מסופר מפורסם ר' חיים סופר ממונקאטש,  לא ויתר עליהם. וכשהגיע לעיר הבירה, נתנו לו אנשים תפלין של ר"ת, טלית, גערטאל וסידור, קיבלם מאנשים שונים (ובסיפור מפרט שמות האנשים שעשו עמו חסד. ומי יודע מה עלה בגורלם לאחר מכן, ואולי הזכרתם זו היא 'נר הנשמה' שלהם, כיוון שדבריו נכתבו לפני השמדתם של יהודי הונגריה איתם היה באותה תקופה, ומי יודע מי מהם נותר בחיים לאחר השואה.  הערת המלקט) אמנם תשמישי קדושה אלו לא היו מצויים תחת ידו תמיד ביחד מכיוון שלא היה לו תיק לטלית שבד"כ בתוכה מניחים את כל התשמישי קדושה הללו.ולבסוף קיבל מאחד מתלמידיו, ר' זלמן לייב קלמן תיק לטלית ואז כל התשמישי קדושה היו מקובצים ושמורים יחד. ומענין פעוט זה למד מוסר השכל גדול והוא:]

והתבוננתי על גודל כוחה של תיק הטלית הזאת שיש לה כח הקיבוץ והחיבור, לחבר את הכל יחד שלא יחסרו ולא יפרדו זה מזה בשום פעם...ונותנת את השיווי והערך לחפצים הנ"ל שיוכלו למלא תפקידם לעת הצורך. אבל אין בכוחה להשפיע איזו השפעה של שינוי למעליותא או גריעותא בכל החפצים המונחים בה...

[הנמשל תיק הטלית לכח המאחד של ישראל]

והמעשה של תיק הטלית הוא דמיון מתאים לישראל בגולה, שיש בינינו מדריגות ומדריגות שונות, ישנם שהם בקדושה גדולה כתפלין דרש"י, ויש שהם בקדושה דר"ת, ויש שהם במדריגת טלית, ויש שהם במדריגת גארטעל, ויש שהם במדריגת סידור פשוט...ויש שהם פחותי ערך אבל אעפי"כ הם יהודים. וכל אלו הכתות צריך שיהיו באגודה אחת ובקשר אחד, כדמוכח ממצות ארבע מינים, וגם כי צריכים זה לזה. [מביא דבריו של ר' חיים מצאנז ה'דברי חיים' שממשיל את ישראל לגוף אחד שכידוע יש בו ראש, לב, עיניים, ידיים, רגליים ועם כל החשיבות של הראש, הוא ודאי לא יגיד שאינו צריך את הידים או הרגליים ואינו רוצה קשר עמם. כך גם באומה אך שיש אנשים רמי השגה ובדעת שלימה, וישנם אנשים קטני הדעה ופחותי הערך, אבל כולם נצרכים לאומה, ומשלימים אלו את אלו וצריכים להיות באגודה אחת, אלו תורף דברי הרבי מצאנז].

[בניית ארץ ישראל מכל הכוחות כולם ושמירה על יחודיות כל אחד]

אבל מכח פזורינו בין הגוים אי אפשר לקבץ אותנו בקיבוץ אחד, ותמיד יש בנו חיסור, וזו חולשתנו. ועל כן יד הכל שולטת וממשמשת בנו, ואנו בין עצמינו קטועים וגדועים זה מזה, והכל בגלל שחסר לנו דבר שיקבץ אותנו בקיבוץ אחד, שלא יתפזרו החלקים שבנו. ועל כן אם נתקן את הקלקול הישן הנ"ל בעזר הבורא ונחדש את האחדות להתאחד כל כלל ישראל בקיבוץ אחד לקיים מצות עשה דישוב הארץ, וענין זה יעשה אותנו כחבורה אחת, שרק מצוה זו בלבד מסוגלת לאחד את כל ישראל ולעשותם גוי אחד, אז תהיה חבורה הנ"ל רק 'תיק טלית' הגדולה של האומה הקדושה, שתקבץ בקיבוץ אחד את כל חלקי ישראל שבעולם, אבל לא מוכרח שתשפיע על החלקים איזו השפעה להיזק, כי כל אחד ואחד יוכל לסדר את ענינו כפי מה שהורגל מימיו. החסידים יעשו להם קלויז [בית מדרש] ללמוד ולחנך בניהם כפי אוות נפשם הטהורה, וכן הפרושים בקדושה ובטהרה, וכן אינך. ורק  בנוגע לבנין הארץ ולישובה, יד אחת לכולנו, כאיש אחד ובלב אחד, וכל ישראל כחבורה אחת בפרט זה...ובזה ישולם חוב הנ"ל, ותתרומם קרן ישראל, וכל אחד יבוא בשלום על מקומו. וכמו שהבאתי בשם רבינו מגור שליט"א [האמרי אמת, בנו של השפת אמת] ובשם הרמב"ן שבריבוי יראי ה' תתרבה הדעת ע"י השפעה שמשפיעים סביבותם, אף בלי שום עשיה לזה. ויתקיימו דברי הרמב"ם שהבאתי כמה פעמים, דאחר שיתקבצו רבים מישראל, יתן ה' בליבותם רוח טהרה, ויטו שכם אחד לעבדו בלבב שלם ולקיים מצוותיו יתברך שמו, אכי"ר. עכ"ל של הרב טייכטאל זצוק"ל הי"ד.

   

נלקט ונערך כמתנה מאתו יתברך ע"י יהודה יעקב ברקאי תל ציון כוכב יעקב 052-6514000