תמיד היה פשוט לי שהמצווה על המלך, עד כדי כך שחז"ל קוראים לה בפשטות "פרשת המלך". אלא שבעיון בפרשה נראה שהמלך כלל לא מוזכר בה, והיא נספחת ומקושרת לציווי לכהנים לשמור על ספר התורה.

מניין הוציאו חז"ל שהמצווה אכן על המלך?

יש לציין שהגמרא (לא בבבלי ולא בירושלמי) אינה מבארת את המקור, ונוקטת זאת כדבר הפשוט.

דבר נוסף הוא שבימי עזרא הוא עורך מעמד הקהל (קורא בתורה לאורך כל החודש השביעי בכינוסי העם, הן בראש השנה והן לאורך כל חג הסוכות). עזרא הוא הכהן, הסמכות הרוחנית, והוא הקורא בתורה. דווקא נחמיה - הפחה, המלך - אינו קורא.

משה רבינו בפרשתנו, לפני מותו, מוריש את תפקידיו ומחלק אותם לשניים:

את המנהיגות הרוחנית הוא מוריש לכוהנים. הוא כותב את התורה ומביאה למשמרת אצלם. הם צריכים לשמור את הספר, ללמוד אותו וללמדו לעם (לעיל בספר התברר שכאשר יש לעם ספק בהלכה עליהם לפנות "אל הכהן אשר יהיה בימים ההם").

את המנהיגות לצורכי העם הפיזיים הוא מנחיל ליהושע, שיעביר את העם את הירדן ויפקד על כיבוש הארץ (ולקראת משימה זו הוא נצרך לחיזוק מיוחד - חזק ואמץ, אל תרא ואל תחת), והוא מעין מלך.

המינוי שלהם נעשה יחד. משה פונה ליהושע ומחזק אותו ומיד (בלי הפסק פרשה, כלומר: באותו מעמד) נותן את ספר התורה למשמרת לכוהנים.

עכשיו הם פונה אל הכהנים ומצווה אותם את מצוות הקהל, שבספר עליו הופקדו לשמור יקראו לפני העם במוצאי כל שמיטה.

לכאורה משמע שהמצווה היא לכוהנים, אך יש רמז בכך שהפסוק מתחיל בלשון רבים ("ויצו אותם") ועובר ללשון יחיד ("תקרא את התורה... הקהל את העם").

עד כאן עדיין נשארנו בספק. אך מכאן ואילך מתבררת חלוקת התפקידים:

כעת עוברים הפסוקים ומתארים מעמד הקהל אותו עורך משה עצמו. הוא נכנס עם יהושע לשיחה פרטית (ללא נציג הכוהנים) עם הקב"ה, שאומר להם את כל פרשת האזינו בקיצור ("וקם העם הזה וזנה, ואנכי הסתר אסתיר, תהיה השירה הזאת לעד").

לאחר מכן מצווה משה את הכוהנים לקחת את הספר למשמרת לעדות בצד הארון, ומכנס את העם ואומר לפניהם את שירת האזינו, כשמעמד זה מתואר כהקהל: "הקהילו אלי... ואדברה באזניהם את כל הדברים האלה ואעידה בם את השמים ואת הארץ").

בסוף שירת האזינו מפרשת התורה שהיא נאמרה על ידי משה יחד עם יהושע: "ויבוא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת באזני העם, הוא והושע בן נון".

כעת נראה מה כוונת הפסוקים. ברור שיש גם לכוהנים חלק במעמד, שהרי הם מצווים עליו, וגם בביצוע הם נזכרים שוב לפני קריאת השירה. מאידך, מפורש שדווקא יהושע אמר את השירה עם משה ולא הכוהנים (ולכן רק הוא קיבל את תוכנה בקיצור מאת ה', יחד עם משה).

נראה שהמלך הוא הקורא בתורה בסוף השמיטה לעיני העם, אך במשך כל השנים בין שמיטה לשמיטה הכוהנים מצווים להטמיע את התורה. להוריד לפועל ולשמור על מה שהמלך קרא לעם במעמד בודד.

תפקיד המלך הוא ההנהגה המעשית. הוא דואג לצרכי העם, גובה מיסים ומתקן את הנצרך, מוציא למלחמות ושומר על הביטחון. אי אפשר להטיל עליו את האחריות למצב הרוחני של העם. זה תפקיד השייך לכוהנים, השומרים על המקדש ותפעולו, מתגוררים בערי המקלט הפזורים לאורך כל נחלת ישראל, ועוברים מעיר לעיר לקבל את מתנות הכהונה ובהזדמנות זו ללמד את העם ולחזקם בקיום המצוות.

את המלך העם לא רואה ביום יום. תיאורטית הוא יכול להיות סגור בארמון ולדאוג משם לצרכי הממלכה, ולראות רק צוות קטן של יועצים ושרים. ההזדמנות של העם לראות אותו (כולל נשים וטף) באה במעמד מיוחד זה, דבר היוצר התלהבות ורצון להשתתף.

הכוהנים, שהיו מופקדים על המלאכה הרוחנית במשך 7 שנים - מוסרים את התורה למלך המקריא אותה לפני העם. מכאן ואילך, את הברק הרוחני שהבריק המלך - יעמלו הכוהנים לשמר בקיום יום-יומי עד לשמיטה הבאה.

ומעניין לפי זה התיאור במשנה (סוטה ז', ח'): "חזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנה לראש הכנסת, וראש הכנסת נותנה לסגן וסגן נותנה לכהן גדול, וכהן גדול נותנה למלך".

לכאורה אלו רק "כיבודים" וגינוני הדר. אך לפי ביאורנו זה חלק מהמצווה. אין הכהן הגדול יכול לוותר ולכבד מישהו אחר להביא את הספר למלך, אלא דווקא הוא צריך למסור את ספר התורה לכהן, להורות כי הוא מוסר את מה שהיה מופקד עליו במשך שבע שנים בחזרה למלך.