"מזי רעב ולחמי רשף וקטב מרירי ושן בהמות אשלח בם עם חמת זחלי עפר" (דברים לב,כד). 'אמר ר' חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל המורה הלכה בפני רבו ראוי להכישו נחש, שנאמר (איוב לב, ו) "ויען אליהוא בן ברכאל הבוזי ויאמר צעיר אני לימים" וגו' "על כן זחלתי", וכתיב (דברים לב, כד) "עם חמת זוחלי עפר"' (עירובין סג,ב). למה המורה הלכה בפני רבו ראוי שנחש יכיש אותו? מהנאמר בפס' גם דורשים על עוד פס' באיוב שמי שעוסק בתורה יסורים בדלים ממנו: 'אמר רבי שמעון בן לקיש: כל העוסק בתורה יסורין בדילין הימנו, שנאמר "ובני רשף יגביהו עוף" (איוב ה,ז), ואין עוף אלא תורה, שנאמר "התעיף עיניך בו ואיננו" (משלי כג,ה), ואין רשף אלא יסורין שנאמר "מזי רעב ולחומי רשף"' (ברכות ה,א). הרי שלמד שמי שעוסק בתורה הוא כעין מגביה עוף מעל היסורים. בפס' שעוף זה תורה נאמר "התעוף [התעיף] עיניך בו ואיננו כי עשה יעשה לו כנפים כנשר ועיף [יעוף] השמים" (משלי כג,ה). הרי שדימה לחיה – נשר שעף. זה דומה בהיפוכו לנחש, שהוא חיה אבל שהכי קרובה לארץ. לכן כעין עונש של פגיעה בתורה – שזהו שמורה הלכה בפני רבו, שבזה פוגם בתורה, אז עונשו הוא ההיפך מהדימוי לנשר שעף בשמים, ולכן עונשו בהכשת נחש, שמקבל יסורים מהנחש. וכמו שהנשר עף גבוה כעין רחוק מהגשמי, אותו אחד שמורה הלכה בפני רבו מוריד כביכול את התורה לגשמיות העכורה, ולכן דינו בהכשת נחש שדבוק גשמי, שגופו על הארץ ממש ותמיד אוכל חול ("על גחנך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך". בראשית ג,יד). בנוסף, הנחש הסית את חוה באמרו "כי ידע אלקים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלקים ידעי טוב ורע" (בראשית ג,ה), הרי שהסית בכך שהם יהיו כביכול חכמים כעין ה' רבם (=אדונם). לכן מי שמורה הלכה בפני רבו, שמראה בכך שהוא חכם כעין רבו, זה מתחבר לחטא הנחש, ולכן עונשו הוא ע"י הנחש. (לכן הפס' כאן [בדברים] הוא חלק מהעונשים על עזיבת רצון ה'). אולי לכן גם דרשו זאת על החולק על המלכות: 'אמר ר' יוסי: כל החולק על מלכות בית דוד ראוי להכישו נחש, כתיב הכא (מלכים א א, ט) "ויזבח אדוניהו צאן ובקר ומריא עם אבן הזוחלת", וכתיב התם (דברים לב, כד) "עם חמת זוחלי עפר"' (סנהדרין קי,א). שהמלך מייצג את מלכות ה' בעולם, ולכן מחלוקת על מלכות בית דוד זהו כחולק על מלכות ה', כעין שעשה הנחש, ולכן דינו שיוכש ע"י נחש. (ולכן מיד גם נאמר שם [בסנהדרין] 'אמר רב חסדא: כל החולק על רבו כחולק על השכינה, שנאמר (במדבר כו, ט) "בהצותם על ה'”'. שהביאו זה לאחר זה, לומר שגם החולק על רבו דינו בהכשת נחש, כיון שחולק על השכינה, שבזה כחולק על מלכות ה' בעולם, כמו שעשה הנחש). בנוסף, הנחש מסומל כמעניש בפיו, כעין לשוה"ר, כמו שמובא: 'אמר ר"ל: מאי דכתיב "אם ישוך הנחש בלא לחש ואין יתרון לבעל הלשון"? לעתיד לבא מתקבצות ובאות כל החיות אצל הנחש. ואומרים לו: ארי דורס ואוכל, זאב טורף ואוכל, אתה מה הנאה יש לך? אמר להם: ואין יתרון לבעל הלשון' (תענית ח,א) 'ולך מה הנאה יש לך – שאתה נושך בני אדם והורגן. והוא אומר: מה יתרון לבעל הלשון, שמספר לשון הרע אע"פ שאין לו הנאה. ולפיכך מביאו הקב"ה בדין אצל נחש, כדי שיתבייש, מפני שהשיא אדם הראשון ומתביישין עמו מספרי לשון הרע' (רש"י). ממילא אולי לכן גם נענש מי שפוגע בפיו ברבו – שמורה הלכה בפני רבו, ע"י הנחש שבמהותו מוגדר כעונש הקשור בפה (שחטא בפיו באדם הראשון, וגם מעניש בפיו). אולי גם הנחש חטא בפיו, שטען נגד ההבנה של מצות ה', ולכן זה מזכיר את חלק ההסבר של חכמים את התורה, שעונשו ע”י הנחש: 'ר' בא בר כהן בשם ר' יודה בן פזי: תדע לך שחביבים דברי סופרים מד"ת, שהרי ר"ט אלו לא קרא לא היה עובר אלא בעשה, וע"י שעבר על דברי ב"ה נתחייב מיתה, ע"ש (קהלת י) "ופורץ גדר ישכנו נחש"' (יר' ברכות א,ד). ממילא לכן גם מי שמורה הלכה בפני רבו, שמראה בכך כעין זלזול במעלת רבו שמוסר את התורה ופירושה, אז עונשו ע"י נחש. נראה אולי ברמז שנחש בגימטריה 'שי מח', כרמז ל-ש"י עולמות של צדיקים ('דאמרי במערבא משמיה דרבא בר מרי: עתיד הקב"ה ליתן לכל צדיק וצדיק ג' מאות ועשרה עולמות, שנאמר (משלי ח, כא) "להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא", "יש" בגימטריא תלת מאה ועשרה הוי'. סנהדרין ק,א), ומ"ח זהו הדברים בשביל לזכות בתורה ('והתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים' וכו'. אבות ה,ו). שאותו אחד שמזלזל בתורתם של הצדיקים, עונשו הוא ע"י הנחש שמרומז בו מעלת הצדיקים בתורה (שיש בהם דברים המביאים להבנת התורה, וחיבור קדושה כמו שמתגלה בש"י עולמות שניתנות להם כמתנה ע"י ה' – בהיותם "אוהבי" של ה').