אצלנו יש לבאר שאיסי בן יהודה ראה בחמשת הפסוקים האלה עניין חשוב בגללו ראה לנכון לדרוש לשני הכיוונים. הוא לא הסתפק, אלא הכריע לדרוש את שתי הקריאות.

לעומת זאת, כאשר ניגשים לפרשנות הפשט - יש חובה להכריע. לכן הטעמים בכל אחד מהמקרים מטים לקריאה המסתברת יותר.

משכך, תמיהת הראב"ע סרה. אחד לא יתכן לקרוא את הפסוק באחת הקריאות בלבד, אך אפשר לקרוא לשני הכיוונים במקביל.

אין עניין הגמרא להתעסק ב"דו משמעות". כאלה אכן יש למכביר. הגמרא רוצה רק להראות מקומות בהם בחרה לדרוש לשני צדדים.

יש להעיר שמסתבר שחז"ל היו פושטים את הספקות התחביריים הנוספים שהובאו:

ספקו של רב הונא:

בעצם השאלה היא אם העולות חשובות מהשלמים או להיפך. זו מחלוקת מפורסמת בין בית הלל לבית שמאי (בתחילת מסכת חגיגה). כיוון שהכרעת ההלכה היא כבית הלל - אכן הטעמים מפסקים כשיטתם שהשלמים חשובים.

בספק שהביא הראב"ע:

חז"ל הבינו ולמדו מהמעשה את "קניין סודר", שהוא מעין קניין חליפין, בו המוכר מגביה את אחד מכליו של הקונה. לכן הם פרשו שהנעל היתה של האיש ולא של בועז.

הפירוש שבועז הרים את נעלו כמעשה המראה גמירות דעת הוא רעיון יפה, אך אינו תואם את ההלכה כפי שחז"ל הבינו שהתבטאה כאן.

לסיום נביא את האגדה היפה (סנהדרין צ.):

נראה לבאר שהרומיים חיפשו ביאור מעולם הפשט, בעוד רבי יהושע ענה להם מעולם הדרש (כביאורנו). ההבדל הוא באמונה בקדושת התורה. בהנחה שהתורה נכתבה ע"י אדם - אין לנו אלא הפירוש הפשטי. בהנחה והיא אלוקית - יש משמעות גם לסדר המילים ולאפשרויות האחרות לקרוא בה.

רבי יהושע עונה להם לשיטתם: גם לפי הפשט עולה שה"מחבר" ידע את העתידות - תכונה אלוקית, לא-אנושית. משכך, מסתבר להניח שהתורה אלוקית, וממילא לקרוא בה גם את הרמז על תחיית המתים (מעשה אלוקי לכל הדעות, המראה את ההבדל בין גדלות הבורא שהחיים בידו, ואפסות האדם החדל במותו).

בכל אופן ניכר שהמשמעות של "אין להם הכרע" לפי רבי יהושע היא שהמקרא נדרש לשני צדדים, ולא ספק. ורק לרומאים שהסתפקו ענה שיקחו לפחות הבנה אחת.

נוסף על כך, בפסוק "משוקדים כפתוריה ופרחיה" הספק נוגע להלכה, איך להכין את המנורה. והנה פסק הרמב"ם שגם הגביעים וגם הכפתורים והפרחים יעשו משוקדים (כלומר: כשתי הקריאות האפשריות).

נראה באופן פשוט שהרמב"ם לא פסק להחמיר מספק ולעשות את שניהם משוקדים (שזו הכרעה לא פשוטה. שמא מספק עדיף "שב ואל תעשה", לא לקשט בשקדים אף חלק של המנורה), אלא מוודאי. שהפסוק בוודאי נדרש לפניו ולאחריו, ולכן הכל משוקד.