'יום הכיפורים אסור באכילה ובשתיה, וברחיצה, ובסיכה, ובנעילת הסנדל ובתשמיש המיטה' (משנה יומא ח,א). ביוה"כ יש חמשה עינויים, ומקורו מכך שנאמרו חמש פעמים עינוי ביוה"כ: 'הני חמשה ענויין כנגד מי? אמר רב חסדא: כנגד חמשה ענויין: (במדבר כט) ובעשור, (ויקרא כג) ואך בעשור, (ויקרא כג) שבת שבתון, (ויקרא טז) ושבת שבתון, (ויקרא טז) והיתה לכם' (יומא עו,א). אולם מדוע יש חמשה עינויים? בפשטות אלו סוגים של עינוי, שראוי להיות בעינוי שלם בכל יכולתנו, ולכן נאסרו חמשתם (אמנם חלקו הראשונים האם שאר העינויים [למעט אכילה ושתיה] הם מדאורייתא [שהרי זה פס'], או מדרבנן [והפס' הם אסמכתא בלבד]). אולי אפשר שבחמשת העינויים אנו באים לרמז כנגד חמשה דברים הקשורים בנו (אע"פ שאין זה ממש כל עינוי כנגד חלק מסויים, אלא רמז במספר חמשה, כרמז לתיקון הקשור בחמשה). שחמשה הם כנגד חלקי הרוח של האדם, שיש נר"ן ח"י, שביוה"כ אנו באים להתקשר עם כל החלקים הרוחניים שלנו בשלמות – לאחד הכל לקדושה, וכך לטהרנו בשלמות. עוד אפשר שיש חמשה חושים באדם (ראיה, שמיעה, מישוש, ריח וטעם) לכן אנו מתענים בחמשה (כרמז לחמשה חושים שבהם נהנים), כדי לטהר את כל חושינו, לבטא שאנו באים לטהר את חמשת החושים מהיותם נמשכים אחר הטבע הרע, ובכך להיות מדובקים בקדושה (כעין הנביאים שטהרו את חושיהם, וכך התקשרו לקדושה לקבל נבואה). יוה"כ נקבע בהקשר להיותו יום קבלת הלוחות השניים (רש”י. תענית ל,ב), כשהפירוט שלהם זהו כל התורה כולה, בחמשת החומשים (שהסליחה קשורה עם כל התורה הקשורה בלוחות, שניתן לנו אז, ולא רק על הלוחות בלבד). לכן אולי חמשה עינויים כנגד חמשה חומשי תורה, לומר שאנו באים להתחבר בשלמות לתורה, כעין בי' בתשרי כשמשה הוריד את הלוחות השניים ונאמר לו "סלחתי", שכך גם ה' יקבע לנו "סלחתי" כמותם (שאנו המשכם של בנ"י, כמו שהחומשים הם הפירוט-ההמשך של הלוחות). אולי אפשר גם שיש דעה שביוה"כ היתה העקידה (וגם לדעה שהעקידה היתה בר"ה, יש קשר בין ר"ה ויוה"כ, ולכן שניהם ימי דין שמתחיל בר"ה ומסתיים ביוה"כ, ממילא יש השפעה של העקידה גם ביוה”כ [ובכ”א העקידה היא זכות תמידית חזקה ביותר, ולכן מרמזים עליה]) לכן מתענים שבזה כעין מבטלים את הגשמי – כמו שיצחק מסר את עצמו לעקידה. באיל השתמשו בחמשה דברים: 'ר' חנניא בן דוסא אומר: אותו האיל שנברא בין השמשות לא יצא ממנו דבר לבטלה. אפרו של איל הוא יסוד על גבי המזבח הפנימי. גידי האיל אלו עשרה נבלים של כנור שהיה דוד מנגן בהם. עורו של איל הוא אזור מתניו של אליהו ז"ל שנ' "איש בעל שער" וכו'. קרניו של איל – של שמאל שתקע בו בהר סיני, שנ' "ויהי במשוך בקרן היובל”, ושל ימין שהיא גדולה משל שמאל שהוא עתיד לתקוע בה לעתיד לבא, שנ' "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול והיה ה' למלך על כל הארץ"' (פרקי דר"א, לא). הרי חמשה חלקים (אפר, גידים [אמנם הם עשרה, אבל כולם משמשים יחד לכנור, כך שנחשבים כאחד], עור, קרן שמאל וקרן ימין), ולכן כנגדם אנו מתענים בחמשה עינויים כמסירות נפש של העקידה, שכך ה' יזכור זכות העקידה, וכן יראה שאנו ממשיכי יצחק – שמוכנים למסור נפשנו וימחול לנו. אולי אפשר שביוה”כ משה הוריד את הלוחות ונאמר לו “סלחתי”, ולכן כנגד זה אנו מרמזים בחמשה עינויים, כגד חמשה דברות בכל לוח. ויש מצוה לאכול בתשיעי שאז 'דתני חייא בר רב מדפתי: "ועניתם את נפשותיכם בתשעה" – וכי בתשעה מתענין? והלא בעשירי מתענין! אלא לומר לך: כל האוכל ושותה בתשיעי, מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי' (ר"ה ט,א-ב). כך שכעין יש יוה"כ כפול, כעין הלוחות שהם כפולות, ובצום אנו כעין מדגישים לוח אחד, ולכן זהו חמשה דברות. בנוסף, הלוחות הם כעין המשך אחד – שהדברה הראשונה בלוח זה קשורה בראשונה של לוח זה ('כֵּיצַד נִתְּנוּ עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת? חֲמִשָּׁה עַל לוּחַ זֶה, וַחֲמִשָּׁה עַל לוּחַ זֶה. כְּתִיב "אָנֹכִי ה' אֱלֹקיךָ", וּכְנֶגְדּוֹ "לֹא תִרְצָח"' וכו' [מכילתא שמות כ,יב. מסכתא דבחודש, פרשה ח]) כך שכעין יש ביחד חמשה עניינים כפולים, ולכן מדגישים חמשה עינויים (וכעין לשון נופל על לשון עינוי-עניין), שבזה גם כעין רומזים שגם הלוחות השניים הם כהמשך של הראשונים, ובכך מודגש התיקון לחטא העגל ולאמירת "סלחתי" (שכעין קיבלנו מחדש את הלוחות בשלמות). אולי גם אפשר שהעקידה הייתה בעקבות דברי ישמעאל ליצחק: 'ר' לוי אמר: אחר דבריו של ישמעאל ליצחק. אמר לו ישמעאל ליצחק: אני גדול ממך במצות, שאתה מלת בן שמנת ימים ואני בן שלש עשרה שנה. אמר לו: ובאבר אחד אתה מגרה בי? אם אומר לי הקב"ה זבח עצמך לפני, אני זובח. מיד "והאלקים נסה את אברהם"' (סנהדרין פט,ב). לכן מרמזים על זכות העקידה בחמשה עינויים, שזהו ההפרש בין מספר 8 (ימים) ל-13 (שנים). אולי גם חמשה כנגד אותיות שם אלקים (שיש בו חמשה אותיות), שבבריאה נאמר '"בָּרָא אֱלֹקים" – ולא אמר "בָּרָא ה'". שבתחילה עלה במחשבה לברואתו במידת הדין; ראה שאין העולם מתקיים, הקדים מידת רחמים ושיתפה למידת הדין. היינו דכתיב (להלן ב ד): "בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹקים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם"' (רש"י. בראשית א,א). לכן אנו באים ביוה"כ, ומבקשים סליחה מה', ומודים על חטאינו – שאנו יודעים שאיננו ראוים להתקיים בחטאינו, ולכן מבקשים מה' שיסלח לנו לגמרי. (והשם אלקים גם קשור לזמן הזה של תשרי, 'דבתשרי עלה במחשבה לבראות' [תוס' ד"ה 'כמאן'. ר"ה כז,ב]. וראה באריכות בדברי מרן שר התורה הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ב'מועדי ישראל' – 'תשרי וניסן...'). וכן חמשה כאותיות תשובה, שאנו חוזרים בתשובה. וכן חמשה אותיות ב"סלחתי" שהוא השורש של יוה"כ (שנקבע בעקבות שה' אמר אז "סלחתי”).