הגמרא במסכת ראש השנה תמהה על הנביא זכריה המונה את הצומות (זכריה ח, יט):

"כֹּה אָמַר ה' צְ-בָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ".

צוֹם הָעֲשִׂירִי - י' בטבת, בו החל המצור על ירושלים.

צוֹם הָרְבִיעִי - יז' בתמוז, בו הובקעה חומת ירושלים.

צוֹם הַחֲמִישִׁי - ט' באב, בו נחרב בית המקדש.

צוֹם הַשְּׁבִיעִי - ג' בתשרי, בו נרצח גדליה בן אחיקם.

הנביא זכריה מחבר לתאריכים שעוסקים בחורבנה של ירושלים את הצום השביעי, בו נרצח גדליה בן אחיקם. מדוע הנביא זכריה ראה לנכון לצרף את יום מותו של גדליה, שהיה אומנם מנהיג באותו זמן, אך בכל זאת אדם פרטי, לכל האירועים הציבורים הגדולים של חורבן ירושלים והגלות?

הגמרא משיבה (ראש השנה יח, ב): "ללמדך ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלוקינו".

הגמרא מסבירה אם כן שמיתתו של צדיק נחשבת כאירוע לאומי. יש כאן השוואה חשובה ומעניינת - צדיק שווה לבית המקדש.

בפרשת תרומה, הקב"ה פונה למשה רבינו (שמות כה, א-ח): "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" - בתוכו לא נאמר, אלא בְּתוֹכָם, שתהא שכינה שורה בליבותיהם של ישראל (רבינו אפרים על התורה). על פי הגמרא, זהו בדיוק הצדיק, אדם שהגשים את החזון הגדול של בית המקדש, שנתן לרצון האלוקי לשרות בקרבו, בגופו, בעולם הזה.

צדיק - הוא המקדש את גופו ורוחו ומאפשר לשכינה לשרות בו. כאשר צדיק כזה נפטר מן העולם, יש מעין חורבן של מקדש החי בתוכנו.

להסתלקותו של הצדיק ישנם שני צדדים:

מצד אחד, הדבר מעיד על מעלתו של הצדיק, על גדולתה של נשמתו, עד כדי שהעולם הזה אינו מסוגל להכילה יותר.

מצד שני, הדבר כואב לנו מאוד, שהרי מיתתו מהווה סימן שנכשלנו במקצת, שאנו לא מצליחים לבנות עולם שיכול להכיל נשמה שכזו, שהעולם הזה כבר לא מתאים לה יותר.

צום גדליה, בא להזכיר לנו ולדרוש מאיתנו שהמשימה שלנו היא לייצר עולם, מציאות וסביבה שהרצון האלוקי יוכל לשרות בו, עולם של צדק ומוסר גבוה, ובכך נאפשר לשכינה לשרות בנו, ולגרום בכך שנשמות גדולות, כמו גדליה בן אחיקם, יישארו איתנו כאן.

הרב אליעזר קשתיאל, מהספר: "סימן לבנים - שיחות למועדי השנה"