השקר שעומד מאחורי הקנאה
נכתב על ידי ברוך עינב, 5/9/2019
בס"ד
רואה את הבית החדש של השכן ומקנא? רואה את המכונית המפוארת של החבר ומרגיש צביטה בלב? אוי כמה שהעוה"ז מלא בתעתועי שוא, שהרי אחד מתחומי ההתמחות של היצר הרע (יצר מלשון צייר) הוא לצייר ציורים שקריים לאדם שמהוה את נזר הבריאה, ובמיוחד למי שתפיסת עולמו אינה מותאמת לאמת האלוקית וחכמת ד', ואחד כזה יכול להגיע לאינספור טעויות, וכך לתפוס את השקר כאמת, הרע כטוב, הטפל כעיקר, הטמא כטהור, החושך כאור ולהיפך.
האם אותו אחד שמקנא בחברו נתן את דעתו כמה שנים היה צריך אותו אדם להיות משועבד למקום עבודתו כדי לממן את בית חלומותיו, שבתקוה לא יתברר לו כחלום בלהות או אותה מכונית יפה, בשאיפה שלא תהיה כאותם פירות שנראים יפים רק מבחוץ אך למעשה הם רקובים לגמרי מבפנים? שהרי עם כל היתרונות שיש בצ'ק נפוח שיכול להעשיר את האדם, אם אין לו כיסוי הוא יכול לגרום לנזק יותר מאשר לתועלת.
כנראה שמדובר בעשרות שנים של עבודה ולא רק שלו אלא גם של הוריו ובני ביתו ואולי אף מעבר לזה, ומתוך כך ניתן להבין לא רק שלא שייך לקנא בו כלל אלא שלמעשה צריך לרחם עליו, מאחר וזאת ראיה ברורה לכך שתפיסת העולם השקרית ודרך החיים המקולקלת שלו גרמו לו להתרחק כל יום עוד ועוד מבוראו, ובמקום ללמוד תורה ולעשות מצוות ומעשים טובים בזכותן היה זוכה להיכלות פאר שמימיים ועולמות נשגבים ואינסופיים, הוא ויתר על כל זה לטובת העולם השפל והזמני הזה, ובכך לאבד את כרטיס הכניסה לחיי הנצח של העוה"ב. ללא ספק העסקה הגרועה ביותר שהאדם יכול לעשות בעוה"ז והכשלון הכואב ביותר שהוא יכול לנחול בו כפי שיגלה ביום הדין אלא אם ישכיל לעשות תשובה, ליישר את אורחות חייו, לתקן את מעשיו ולהתקרב לבוראו במהלך הזמן הקצוב אותו קיבל מ-ד' יתברך.
מזעזע לחשוב שישנו אדם שמוכן לוותר על האוצר הגדול ביותר לו הוא יכול לזכות בעוה"ז בעבור נזיד עדשים שיש לו פג תוקף כמו לכל דבר חומרי שיש בעוה"ז, ומוכן להתרחק מבורא עולם בתמורה לעוד כמה קירות עם אויר ביניהם שיכולים להתמוטט תוך שניות ספורות ברעידת אדמה ועוד כמה חתיכות פח שיודעות להוציא עשן ולהסיעו מביתו אל מקום עבודתו וחזרה ולעוד כל מיני מקומות בילוי שבמקרה הטוב לא מוסיפים לו ולו חצי דבר וברוב המצבים אף מרחיקים אותו מהאמת והתכלית לשמה נשלחה נשמתו הנצחית לעוה"ז ומזיקים לו בצורה נוראית שאין השכל יכול לתפוס, אחרת היה מתעורר מיד לעשות מהפך שלם בכל תחומי חייו. משל למה הדבר דומה? לאדם שמשקיע את כל זמנו, מרצו והונו בהקמת בנינים גבוהים על גבי משטחי ענק של... קרח. הרי ידוע לכל שהקרח הזה ימס בשלב מסוים והכל ירד לטמיון. לא חבל לבזבז חיים שלמים על ההשקעה הגרועה ביותר שיכול האדם לעשות בעוה"ז שהכשלון שצפוי לו בשל כך ידוע מראש?
צריך כל אדם לדעת שעצם זה שהוא מאפשר לקנאה להיכנס ללבו על דברים בטלים ששייכים לעוה"ז שהוא זמני וחולף הוא חוטא בחטא חמור עליו נאמר: "וּרְקַב עֲצָמוֹת קִנְאָה" (משלי יד, ל). בנוסף לכך הקנאה מהוה אחד מענפי הגאוה שעל מי שנגוע בה אומר הקב"ה: "אין אני והוא יכולים לדור בעולם" (גמרא, סוטה ה.).
יש לנו עציץ שגדלו בו שלושה פרחים לבנים לאחר כמה שנים שהיו בו רק עלים ירוקים, אלא שלאחר זמן מה הנחתי לשמאלו זר פרחים שנקנה לכבוד שבת קודש, וכעבור זמן התרחש דבר מעניין למדי. אחד הפרחים הלבנים השחיר כמעט לגמרי והצטמק באופן משמעותי, השני פחות והשלישי נשמר יותר מכולם. מי היה הפרח שהשחיר? כמובן, זה שהיה הכי קרוב לזר החדש, וכנראה קינא במתחרהו החדש שמיקד את תשומת הלב אליו, שהרי ידוע שיש לצמחים מימד רוחני, וכמובא בספר "ידיד נפש" בנוסף לכח המחבר שיש גם לדומם, יש להם גם את כח הגידול והצמיחה שמתחלק לשלושה חלקים: הכח הזן, הכח המגדל והכח המוליד את הדומה לו. ע"כ. וידוע שיחידי סגולה כמו שלמה המלך בקיאים בשיחת דקלים מכח התורה שלמדו, היינו שלצמחים השונים יש יכולת לתקשר ביניהם כפי שהוכח גם במדע. זה שהצטמק פחות היה הפרח האמצעי, וזה שנשמר יותר מכולם היה הרחוק מכולם, ללמדנו שאם "וּרְקַב עֲצָמוֹת קִנְאָה" יכול לחול אפילו על פרחים שאינם מצווים שלא לקנא, כל שכן שהאדם, נזר הבריאה, צריך לתת להיזהר מאחת הרעות החולות ולהתרחק ממנה הכי רחוק שרק אפשר.
מי בכלל יכול לדעת איזה הלוואות ענק היו צריכים לקחת אותם אלו שמנקרים את העינים לאחיהם בצורת החיים הראוותנית שלהם מתוך התחיבויות מסוכנות וארוכות טווח שעליהם להחזירן תוך זמן מוגדר. בנוסף לכך, במידה ואין היתר עסקה ישנה בעיה חמורה של ריבית שמסכנת את המעורבים בה שלא יקומו בתחית המתים. ומכאן פשוט שכמה עשרות שנים של נהנתנות אינן עדיפות על חיים נצחיים ברמת עונג אינסופית שאין השכל מסוגל לתפוס מאחר והוא שייך לעולם מושגים קדוש ועליון.
כיצד ניתן להשוות אדם שחייו מלאים במתחים, דאגות, פחדים וחרדות על כך שהוא חייב סכומי כסף גדולים שהוא מסופק אם יצליח להחזירם ומתוך הידיעה המטרידה שחיי כל משפחתו יכולים להשתנות מהקצה אל הקצה מאחר והם תלויים בכך לחברו שאין לו מועקות ודאגות כאלה שלופטות אותו? האם יש ולו שניה אחת במשך השבוע בה הוא יכול ליהנות באמת מכל הנכסים היוקרתיים שמקיפים אותו וממלאים אותו בדאגות וחרדות? האם לא שמענו על אנשים שבלית ברירה נאלצו לקחת הלואות מפוקפקות שרק סיבכו אותם יותר כשלא הצליחו להחזירן או לוו כספים רבים מקרובי משפחה שתבעו אותם לדין כשאלו לא הצליחו להחזירם ואיבדו את הקשר היקר איתם? האם באמת ארבעה קירות דמיוניים וחתיכת פח טפשית שוים את כל זה? שהרי העוה"ז הזה עובר כהרף עין ומה מכל החומריות הזאת ניקח איתנו לעוה"ב? כלום, אלא רק את התורה, המצוות, המעשים הטובים יראת השמים שזכינו להתמלא בהן. לכן במקום שהאדם יהיה עסוק במחשבה כיצד להרויח עוד ועוד כסף עליו למלא את כל חייו עם כמה שיותר תורה ומצוות ולחשוב כיצד הוא יכול להשתמש בכל הונו ורכושו למטרות קודש, תורה ומצוות ולכבוד ד' יתברך.
כך לדוגמא ישנם אנשים רבים שמארחים בביתם הפרטי ש-ד' הפקיד בידם ציבור יקר שגודש את ביתם אחת לשבוע כדי לשמוע דברי אלוקים חיים בהפרדה מלאה כל שבוע מרב אחר מארגונים קדושים כמו "ערכים" בנושאים מגוונים ומרתקים ללא כל תשלום מצדם, ובחלק מהמקומות הם מגישים להם כיבוד ושתיה וגם דיסקים עם שיעורי תורה וחומרים תורניים שונים לזיכוי הרבים. זאת חויה מענגת בעיקר לנשמה אך גם לגוף. כל אחד מהצדיקים האלה הפך את ביתו לבית ד' בו מתקיימים שיעורי תורה שמאירים את העולם כולו ומחזקים יהודים רבים, עוזרים להם למצוא את האמת ולהתקרב לאביהם שבשמים.
בהרבה מצבים אותם בתים ומכוניות שמנקרים לאחרים את העינים משועבדים למעשה לבנקים ולבעלי הון ולפעמים לשוק האפור, כשלצערנו לא חסרים אנשים שלא הצליחו לעמוד בהתחיבויותיהם לבנקים ונאלצו לפנות את ביתם שהיה משועבד אליהם כחלק מתנאי ההלואה, לצאת לרחוב ולרדת באיכות חייהם בצורה קיצונית שהשפיעה על כל תחומי חייהם ויתכן וגם על נפשם, כשאותם בנקים מינו כונס נכסים ומכרו את ביתם במחיר נמוך ממחיר השוק כדי להחזיר לפחות את רוב ההשקעה, כאשר ע"פ ההלכה אסור בשום אופן לקנות בית כזה שנאלצו לזרוק ממנו משפחה בבושת פנים וחוסר כל.
גם אדם שאינו שומר תורה ומצוות יכול וצריך להגיע לתובנה הזאת במידה ויש בו טיפה של מוסריות, שהרי אושר אמיתי אינו יכול לבוא על חשבון צער של אחרים, ולו יצויר שכדי שראובן ימצא בית שהוא יכול להרשות לעצמו לקנות, שמעון צריך להיזרק ממנו בצורה מבזה תוך התנפצות חלומותיו והרס חייו*? אין כפירה וחוסר אמונה גדולים מאלה בבורא עולם במידה והאדם מרשה לעצמו לחשוב שמישהו אחר צריך להפסיד כדי שהוא יוכל להרויח, כשהוא מרשה לעצמו להתקדם ולהצליח בחייו כשאת מדרגות ההצלחה הוא בונה על גבם של אנשים אחרים שצריכים לסבול כדי שהוא יהנה. היעלה על הדעת שלאינסוף ב"ה יש מחסור ח"ו עד כדי כך שהוא צריך להזיק לאחד מבניו האהובים כדי להיטיב לשני?
כשרשב"י הבחין בכך שתלמידיו מרגישים חוסר נוחות אודות אותו שלמד איתם ופרש מהם והגיע אליהם כעבור כמה שנים כשהוא עשיר מבחינה חומרית, הוא קרא: "בקעה התמלאי בדינרי זהב" ומיד התמלאה, ואמר לתלמידיו שהם מוזמנים ליטול מאותם דינרים כאוות נפשם אך שיקחו בחשבון שזה יבוא ע"ח העוה"ב שלהם. וכמובן שאף אחד מהם לא נגע בדינר אחד מאחר והם הבינו שגם כל ההון של העוה"ז אינו שווה ולו לאות אחת של התורה או למצוה הקטנה ביותר. ואם בשר ודם הצליח לעשות כן מכח התורה, רוח הקודש והשכינה ששרתה בו, כל שכן שאין גבול לחומריות שבורא עולם יכול להעניק לכל אחד מברואיו, אלא שידוע שככל שהאדם זוכה ליותר עשירות חומרית הרבה יותר קשה לו להתקרב לבורא עולם מאחר ולצד הגשמי של העוה"ז יש את הכח למשוך את האדם אליו, להשכיח ממנו את העיקר ולגרום לו להשתעבד אליו.
גם מכאן ניתן לראות עד כמה אוהב הקב"ה את כל ברואיו ומרחם עליהם, ודוקא בגלל זה מונע מהם עושר חומרי, שפל וזמני שיכול למנוע מהם את העושר הרוחני והאינסופי שמחכה להם בעוה"ב, שסך כל הדברים שיש ליקום הזה להציע לאדם מבחינה חומרית מתגמדים לעומתו. וכי מה היינו חושבים על אבא בשר ודם שבבעלותו אלפי בתים מהמפוארים ביותר בעולם שיכול היה להעניק לבנו כל אחד מהם בקלות ובמקום זה שיכן אותו בצריף רעוע? זה אבא שבאמת אוהב את בנו? וזו אחת הטעויות הנוראיות שמצמצמות ומגבילות את תפיסת האלוקות אליהן יכול האדם להגיע במידה והוא מדמה את הבורא ב"ה לאחד הנבראים ומייחס לו תכונות אנושיות. ולעומת זאת האם ניתן לומר על אב שמונע מבנו לאכול דברים לא בריאים ולהיפגש עם אנשים מפוקפקים שהוא לא טוב? אפילו אבא בשר ודם שהוא שפוי בדעתו לא היה מעלה על דעתו לנהוג כך. ואם כאן אנו מבינים את האבא ואת הסיבה שגורמת לו למנוע מבנו את אותם דברים שיכולים להזיק לו ק"ו שאנו צריכים להבין שכל מאן דעביד רחמנא לטב עביד, ולא רק כלפי כל השפע והברכה לו אנו זוכים אלא גם על כל מה שהוא מונע מאיתנו לא פחות מכך, שהרי מי שיצר אותנו מכיר אותנו יותר טוב מאיתנו ויודע מה הכי טוב בשבילנו, ולא רק שהוא יכול אלא הוא גם רוצה לתת לנו את כל זה ורק מחכה שנהיה כלים ראויים שיכולים להכיל את עצמת האור שהוא רוצה להשפיע עלינו.
לדוגמא אדם שמלא בתורה, חכמה ויראת שמים שיודע למסור שיעורים ואף נהנה מכך מאוד ועושה את זה בצורה מוצלחת, שאינו מבין כיצד זה שבשיעורים של רבנים אחרים יש הרבה יותר תלמידים. אלא שהקב"ה יותר מכולם רוצה להגדיל תורה ולהאדירה גם באמצעותו אך אין מצוה באה בעבירה, ויתכן שהוא אינו מתוקן במידת הגאוה או מידת הכעס ובמקביל אין הוא מודע לכך מספיק או שלא עשה עבודה עצמית כדי לתקן את המידות האלה בקרבו, וכך אם היו לו יותר תלמידים זה יכול היה לגרום לו לחטוא בגאוה שהיא השורש לכל המידות הרעות או מידת הכעס, עליה נאמר שכל הכועס כל מיני גהינם שולטים בו, וכך אם אשתו, ילדיו וקרוביו היו מדברים איתו בצורה שאינה "לכבודו" זה יכול היה להציף בקרבו את כל המידות הרעות האלה ולגרום לקלקול גדול בנפשו וירידה במדרגתו הרוחנית, והקב"ה אינו רוצה שההטבה לה יזכו אותם תלמידים מכח התורה שילמדו אצלו תבוא על חשבונו בצורה שיכולה לפגוע בנפש, בעבודת ד' ובחיבור היקר והחשוב שיש ביניהם, ומתוך כך זה להרחיק ממנו את הקב"ה, שאין קללה גדולה מזו ר"ל.
יוצא מכאן שככל שהאדם עובד על עצמו, מתקן את מידותיו ומזכך את נפשו, כך הוא הופך את עצמו לכלי יותר ויותר ראוי שיכול לקבל יותר ויותר מאור האינסוף ב"ה, בצורה שתשפיע בצורה משמעותית וישירה על כל מציאות החיים שלו, ובכך הוא מאפשר לבוראו לתת לו יותר הן מבחינה רוחנית והן מבחינה גשמית. אם הוא רווק הוא מגדיל את סיכויו לקבל אישה טובה יותר, לאחר החתונה הוא יכול לקבל ילדים קדושים יותר, אם הוא רב הוא יכול לקבל יותר תלמידים עם יכולת תפיסה גבוהה יותר, וגם מבחינה חומרית הוא יכול לזכות לבית ורכב מפוארים יותר במידה והקב"ה יבחין שהוא הגיע למדרגה רוחנית גבוהה שבה אין בכח הדברים האלה למשוך ולשעבד אותו אליהם אלא ידע כיצד להשתמש בהם בדעת ותבונה לעבודת ד' יתברך.
נמצאנו למדים שלא כל הטבה היא באמת טובה ומתאימה לאדם ולא כל דבר שנמנע ממנו זה לרעתו גם אם הוא מאוד רוצה בכך, שהרי הוא רואה רק חלק מצומצם מאוד של התמונה הכוללת בשונה מ-ד' שרואה ומודע לכל פרט וכשהוא יתברך מיטיב עם ברואיו הוא נותן להם בדיוק את מה שמתאים להם כמו שרק היצרן יכול לדעת אודות יצירתו, ולכן כדאי מאוד לחתום כל תפילה אישית במילים: "והטוב בעיניך עשה", בצורה שמהוה גילוי דעת שהוא מכיר באפסיותו ביחס לבוראו ושהוא מאמין ובוטח ב-ד' שמכל הבקשות אשר ביקש יענה רק לאלה שהן לטובתו בזמן ובאופן הטובים ביותר, ויתעלם מאלה שאינן מתאימות לו, ויעניק לו דברים שהם לטובתו שלא זכר או ידע שהוא צריך לבקש עבורו ועבור כל ישראל, כמו שרק הוא יתברך יכול לדעת, וסומך עליו בעינים עצומות שינהלו ויוליכו בדרך הטובה ביותר עבורו כראות עיניו, לא פחות מתינוק שבטח באמו שלא תחסיר ממנו דבר ולא תתן לשום דבר לפגוע בו, כדכתיב: "כְּגָמֻל עֲלֵי אִמּוֹ כַּגָּמֻל עָלַי נַפְשִׁי" (תהלים קלא, ב).
כידוע חייהם של כשמונים עד תשעים אחוזים מהזוכים בפרס הראשון של מפעל הפיס נהרסו ואם היו יכולים היו שמחים לחזור לאותה נקודה טרם הזכיה שבה חייהם היו הרבה יותר טובים מכל הבחינות. ועל זה אמר החכם באדם: "יֵשׁ רָעָה חוֹלָה רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ" (קהלת ה, יב), והרי ידוע מה היה גורלו המר של לוט דוקא מפאת עושרו החומרי. ומצד שני ידוע הסיפור על הרב ש"ך, שכאשר חבריו שמעו שרוצים לשדך לו בחורה שהוריה דלי אמצעים חומריים הם ניסו לשכנעו שלעילוי כמוהו מגיע בחורה הרבה יותר עשירה, אך הוא כמובן הבין שחתונה זאת לא עסקה, הוא לא הפך את התורה כקרדום לחפור בה, ולא השתמש בה כדי להתעשר אלא התחתן עם מי שלבו חפץ משיקולים כשרים וטהורים. ולאחר זמן מה כשפרצה השואה דוקא לו היה הכי קל לעזוב את ביתו ולעלות ארצה, וכך בזכות אהבת ד' ויראת השמים החזקות שלו שגרמו לו לעשות את הבחירה הנכונה חייו וחיי אשתו ניצלו וכל עם ישראל זכה באחד מגודלי ישראל, הרב ש"ך, שהאיר את כל העולם ביראת השמים והתורה שלו, ולעומתו דוקא העושר הגשמי שהציף את חבריו שהתחתנו עם בחורות עשירות היה זה שהקשה עליהם לעזוב את בתיהם וגרם להם להישאר שם, ומה שלצערנו עלה בגורלם ידוע לכל. מוכח מכאן שאם לא יודעים להתנהל נכון עם כסף הוא יכול להזיק הרבה יותר מאשר להועיל, בדומה למים ואש שמעניקים חיות לאדם ומשמשים אותו לצרכים רבים מחד ומאידך הם יכולים לסכן את החיים בצורה של צונמי, הוריקן, טביעות ושריפות לא על אף אחד בישראל. אלא שהחכמה כאן כמו בכל דבר בחיים היא למצוא את האיזון הנכון, כל אדם ע"פ מדרגתו.
ולכן אל לו לאדם להתפתות אחר תעתועי השוא שהעוה"ז מציג לו ולחשוב בטעות שהכסף הוא המפתח לאושר, שמחה והצלחה בחיים. שהרי איזה חלק באדם מרגיש אושר, שמחה, ריגושים, עונג והנאה? כמובן שלא העור, הנוזלים והעצמות אלא רק הנשמה הרוחנית והנצחית שבקרבו. ולו יצויר שניתן להרשים ולשמח את הנשמה האלוקית שהיא בת של מלך מלכי המלכים עם כסף וממון, יהיה רב ומפואר ככל שיהיה? בשום אופן לא. זאת נסיכה שרגילה לגינוני מלכות ולכן כל מה שהיא באמת מחפשת גם בעולם השפל והזמני הזה זה רק תורה ומצוות שיחברו אותה אל בוראה, וכל דבר אחר בזוי ושפל בעיניה ובפרט אם זה מרחיק אותה מבוראה, שהרי גם ככה יש לה צער עמוק מכך שנאלצה לרדת מהעולמות העליונים והקדושים שם היתה דבקה בבוראה ברמה הרבה יותר עליונה לעוה"ז שמלא בקשיים ונסיונות שנועדו לבחון את האדם עד כמה הוא אוהב ודבק בבוראו ומוכן לעשות ולהקריב למענו ולהתבטל אליו יתברך.
לכן מובן מדוע ככל שהאדם מנתק את עצמו יותר ויותר מהחומריות של העוה"ז ובמקביל ממלא את עצמו בתורה ומצוות, זוכה הוא ליותר סיפוק, אושר ושמחה בחייו. משל למה הדבר דומה? לאדם שבוחר לגשת דוקא למזכירת המנכ"ל כדי לבקש העלאה בשכרו. אם הוא חכם יותר היה ניגש ישירות למנכ"ל ואם הוא יותר חכם ישא תפילה ויבקש מבורא עולם כל אשר על לבו, שהוא מקור הפרנסה, הברכה, השפע וכל שאר הדברים, וכך גם אצלנו כל בר דעת מבין שהוא זה לא הגוף הגשמי והזמני שלו אלא הנשמה האלוקית והאינסופית שבקרבו, ולכן יהיה זה חסר כל הגיון וחכמה לברר עם הגוף שלו שהוא החלק הטפל שבו כיצד לזכות לאושר ושמחה כי אם את נשמתו שהיא העיקר שבו, והיא זאת שמרגישה את כל התחושות האלה. שהרי המילה "אושר" היא מלשון "אישור". אותו אישור שהנשמה מעניקה לאדם על כך שהוא נמצא בדרך הנכונה העולה בית אל. וזאת כמובן מבלי לגרוע מהגוף, שמשמש כמרכבה לנשמה, את הדברים החשובים הנחוצים לו, שהרי ס"ס האדם נברא בצלם אלוקים וזה מתיחס גם לגוף, ולכן יש להעניק גם לו את היחס הראוי, אלא שהבעיה מתחילה כשאדם מעניק יחס מוגזם לגופו החומרי והזמני ע"ח נשמתו הרוחנית והנצחית, ועל אדם כזה נאמר שתפס את הטפל ואיבד את העיקר.
יש כאלה שגרים בכלוב של זהב וחייהם אינם חיים, ואם היו נשאלים היו עונים בלי לחשוב הרבה שהיו מוכנים לעשות מהפך שלם בכל מציאות חייהם ולהיות כאותם אלה שחיים בבית ורכב ממוצעים אך יש נחת רוח, אושר ושמחה בחייהם, וכל זה שווה להם ולו רק כדי להיפטר מכל הדאגות, הלחצים, החרדות והפחדים שהורסים להם כל חלקה טובה בחייהם ולא נותנים להם ליהנות באמת מכל העושר החומרי שמקיף אותם. משל למה הדבר דומה? לאדם עשיר שיכול להרשות לעצמו לאכול כל דבר אך אין לו חוש טעם בפה או שהוא קמצן וקשה לו להוציא כסף מכיסו כדי לאפשר לעצמו ולאחרים ליהנות ממנו. לא הייתם רוצים לדעת כיצד ישנים אנשים כאלה ואיך הם מצליחים להירדם עוד קודם לכן? על מה הם חולמים? איזה מחשבות מעסיקות אותם במשך היום שלא נותנות להם מנוח? גם כשהם עושים דברים שרוב בני האדם נהנים מהם, האם הם מסוגלים להשתחרר מהטבעת שמהודקת סביב צוארם ולהרגיש הנאה אמיתית?
למרבה הפלא תמיד יהיו כאלה שיסתכלו עליהם מן הצד, יתמלאו בקנאה, יתמרמרו שהקב"ה קיפח אותם ביחס אליהם, ויחשבו שלא נעשה איתם דין צדק, כשמצד האמת האלוקית הם למעשה צריכים להודות לבוראם מבוקר ועד ליל על כך שקירב אותם אליו והציל אותם מתאות הממון שיכולה להוציא את האדם מן העולם ולסכן את כל חיי הנצח של העוה"ב שלו. שהרי לא יתכן שאדם שקיבל את הברכה הגדולה ביותר יקנא באנשים שקוללו בקללה הגדולה ביותר. בל נשכח את קללת אלוקים לנחש שלעולם לא יחסר לו מה לאכול בכל מקום שבו יהיה, ומי שחושב שזאת ברכה ברור הדבר שמעולם לא הציפה את לבו אותה תחושה עילאית של התרוממות הרוח כתוצאה מאהבה ודבקות ב-ד', ומעולם לא התרגש עד עמקי נשמתו והתמלא באורה ושמחה עצומים תוך כדי לימוד התורה הקדושה שהיא חכמת ד' יתברך, מקושיות, סברות, תירוצים, פלפולים, חידושים ומהלכים תורניים מבריקים, כפי שאמר דוד המלך, שזכה להיות הרגל הרביעית במרכבה: "וַאֲנִי קִרֲבַת אֱלֹקִים לִי טוֹב" (תהלים עג, כח).
אדם שיצליח להתחבר ולהידבק בבורא עולם ובתורה הקדושה מובטח לו שימאס בכל הצד החומרי שיש לעוה"ז להציע, ושדוקא כשיצליח להתנתק מכבלי הגשמיות של העוה"ז שמנסה למשוך אותו אליו הוא באמת יתחיל ליהנות ממנו הרבה יותר ממה שהוא נהנה ממנו כשהוא היה משועבד אליו, ויבין שכל שאר הדברים הם רק דמיונות שוא חסרי כל אחיזה באמת ובקדושה, שהיצר הרע מצייר לאדם כדי להרחיקו מהאמת האלוקית ומהשליחות לשמה נשלחה נשמתו הנצחית לעוה"ז, שהרי זה אחד מתפקידיו. ומכאן מובן מדוע לאדם שהגיע לעוה"ב שהוא גדוש ביראת שמים, תורה, מצוות ומעשים טובים מגיע שכר כה עצום ואינסופי, שהרי הוא הצליח להתגבר על אינספור נסיונות מצד היצר הרע לתעתע בו ולהסיט אותו מדרך הטוב והישר, ולמרות הכל הוא דבק ב-ד' בנחישות ובנאמנות, הלך בדרכו ועשה את רצונו יתברך ללא כל צל של ספק אודות צדקת דרכו.
משל למה הדבר דומה? לאדם מבוגר שיהיה נבוך אם יציעו לו לשחק ולהתעסק עם הצעצועים והתחביבים שהוא הכי אהב כילד ואף בכה כדי לקבלם או כשהתבקש לעזבם ולעשות משהו אחר. שהרי כעת הוא עושה דברים הרבה יותר מענינים, מורכבים וחשובים, ולפעמים קשה לו להבין כיצד היה משועבד לדברים אף כאדם בוגר, שהיום כלל לא מענינים אותו.
כדי להבין את הסוד שעומד מאחורי העוה"ז צריך האדם לשאול את עצמו מי ברא אותו? ולאחר שהוא מבין שבוראו הוא אלוקים, הוא מגיע למסקנה המתבקשת שזאת תהיה טעות מצדו לחשוב שהעוה"ז והעוה"ב הם שני ענינים שונים שנבראו או מנוהלים ע"י שני כוחות שונים ח"ו, וזאת תהיה כפירה לחשוב כך, שהרי יש רק ד' אחד שהוא מקור כל הכוחות ואין עוד מלבדו והכל כלול בו יתברך ובמקביל הוא הרבה יותר קדוש לאין ערוך מכל הברואים, העולמות והפרטים שנמצאים בהוי'ה, ועוד שהעוה"ב נמשל לטרקלין והוא יזכה לו רק אם ישכיל לעבור בהצלחה את העוה"ז שנמשל לפרוזדור ומהוה את כרטיס הכניסה לעוה"ב ומכאן שיש קשר ישיר בין העולמות. וכעת הוא מבין שאע"פ שבנוסף לצד הרוחני יש לעוה"ז גם צד חומרי, אף הוא מתנהל ע"פ עולם המושגים של ד' יתברך והתורה הקדושה, וכל המציאות החומרית נועדה כדי להוות נסיון עבורו עד כמה הוא אוהב, מאמין ודבק בבוראו ומסוגל להשליט את הנשמה האלוקית שבקרבו שרוצה תורה, מצוות וקרבת אלוקים על הנפש הבהמית שמתאוה להיפך הגמור מכך היינו לעניני החומר, ההנאות והתאוות שהעוה"ז מציע, וכשיצליח יוכיח בכך עד כמה הוא ראוי לזכות לחיי הנצח של העוה"ב, בדומה לטירונות שהחיילים עוברים בצבא כדי לבדוק את מידת התאמתם לאותה יחידת עילית אליה הם רוצים להתקבל. כשם שמיכל אחד לא יכול להכיל מים שנמשלו לתורה ושמן שנמשל ליצר הרע במקביל, כך גם האדם לא יכול להחזיק בחבל משני קצותיו, וזוהי אחת המלחמות העיקריות בחייו, להתגבר על היצר הרע שבקרבו ולהשכיל לבחור בצד הנכון.
עיקר האדם הוא הנשמה האלוקית שבקרבו וכל החטאים והתאוות האסורות מכתימים את נשמתו, יוצרים מחיצות בינו לבין בוראו, ומונעים ממנו להתחבר לאור האינסוף, ליהנות ולקבל ממנו שפע עצום לא רק בעוה"ב שבו ניתן עיקר השכר אלא כבר בעוה"ז, ואחד הביטויים לכך הוא שזה יקשה עליו להקשיב לקול הפנימי שבוקע מנשמתו ולהרגיש בכל צרכיה ודרישותיה, וככל שיצליח להסיר יותר מחיצות ולהשתחרר מיותר כבלים דמיוניים של העוה"ז המנסים למשוך אותו אליו, הוא יאפשר לנשמתו להתעלות ברוחניות, להידבק בבוראה ולהרגיש אושר ושמחה ברמות העליונות ביותר.
הדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא ע"י תורה ותשובה, כפי שאנו אומרים בתחילת יום הכיפורים בביהכ"נ: "אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה" (תהלים צז, יא). לא נאמר אור זרוע ושמחה לבעלי בתים, חברות, רכבים, קרקעות, מטוסים פרטיים, יאכטות וחשבונות בנק מנופחים אלא לצדיקים וישרי לב ששמו את עיקר הדגש בחייהם על הצד הרוחני והנשמתי, והצליחו להגיע למדרגה רוחנית גבוהה שבה כבר בעוה"ז הם חיים ע"פ עולם המושגים של העוה"ב, שהרי הם מבינים שהכל ענין אחד ובכל מקום בו הנשמה נמצאת בין אם יש שם חומריות ובין אם לאו, הטוב ביותר עבורה יהיה להידבק בבוראה, כאשר הדרך הטובה ביותר לעשות זאת בעוה"ז היא ללמוד תורה ולחיות על פיה, לקיים מצוות, לתקן את המידות וליישר את ההשקפה ותפיסת העולם ע"פ האמת האלוקית וחכמת ד' יתברך.
כמו כל יסוד ש-ד' הטביע באדם גם בכח התאוה הוא נדרש להשתמש בצורה חכמה, נכונה, כשרה וקדושה ועליו לנתבה למקומות טובים וטהורים, וכך הוא צריך להתאוות לבוראו, לתורה הקדושה ולמצוות היקרות, שהם אלו שילוו ויטיבו עמו לנצח, ביחס לכל עניני החומר של העוה"ז שיכולים להורידו מבחינה רוחנית אם ימשך אליהם יתר על המידה ועלולים אף לסכן את כל העוה"ב שלו. למילה "אדם" שתי משמעויות מנוגדות וע"י זכות הבחירה הוא בוחר אם להיות אדם שהוא בחינת "אדמה לעליון" או בחינת "אדמה". וכשהאדם עושה את רצון ד', הולך בדרכו ומתבטל אליו הוא הולך ומתדבק בו ומתדמה לו, וכך כשם שהוא יתברך אינסופי גם הוא זוכה לחיי הנצח של העוה"ה שהוא אינסופי, אך אם הוא משתעבד לחומריות והתאוות של העוה"ז גם דינו יהיה כשל העוה"ז, שפל, זמני ובר חלוף כפועל יוצא של בחירותיו ומעשיו.
אסור לאדם לתת לעיניו להטעותו. ולדוגמא האדם צריך לאכול כדי שיהיה לו כח לעבוד את בוראו כאמצעי שמשרת את המטרה, ולכן גם המזון והשתיה שלו צריכים להיות מותאמים לצרכי גופו מבחינת כשרות, בריאות, כמות, אופן וזמני האכילה, אך אם בפועל הוא אוכל עם העינים במטרה לענג את החיך והאכילה אצלו מוגדרת כמטרה ולא כאמצעי, הוא מסכן בכך את מצבו הבריאותי וגם מראהו החיצוני מעיד על כך ברוב המצבים. ולעומת זאת אם הוא הוא מכוון שמטרת האכילה, השתיה והשינה שלו היא כדי שיהיה לו כח לעבודת ד' ואף כשהוא הולך ברחוב הוא מכוון שכל צעדיו הם לכבוד בוראו, נמצא שכל יומו בקדושה ובמצוות כשהוא דבוק באינסוף ב"ה ללא הפסק. ואלו הם החיים האמיתיים שמי שזוכה לו אשריו ואשרי חלקו הן בעוה"ז והן בעוה"ב.
רבי יוסף קארו בעל הש"ע רצה מאוד למות על קידוש ד' והמלאך שלמד איתו הודיע לו בשבלב מסוים שבשמים הוחלט שאמנם לא יזכה לכך אך כפיצוי יזכה לחבר את הש"ע שהוא ספר ההלכה של ישראל, שנמצא ברוב המכריע של בתי המדרש, בתי הכנסת ובבתים של בני תורה, ומכאן שלמות על קידוש ד' זה דבר גדול ונעלה יותר מלחבר את כל הש"ע, אך יש משהו גדול אף מזה - לחיות חיים שלמים על קידוש ד'. והסוד שהיצר הרע מנסה להחביא מבני האדם הוא שמי שזוכה לכך גם נהנה מזה יותר מכל דבר אחר שיש בעוה"ז, שהרי ד' הוא שלם בכל שלמות אפשרית ואין בו שום חיסרון והוא מקור כל הברכות, הכוחות והישועות, ומכאן מובן שמי שדבק בו זוכה להידבק גם בכל התכונות והמעלות שלו יתברך, ומתוך שבין היתר הוא מקור השמחה, האושר, האור והעונג, כל הדבקים בו יתברך יזכו להתמלא בכל הדברים האלה בצורה הקדושה והעליונה ביותר שאפשר.
עובדה היא שהשאיפות והחלומות של רוב בני האדם מתחילים ונגמרים בבתים מפוארים, רכבים יוקרתיים, חיי פאר, חופשות מפנקות, אוכל גורמה וכן על זה הדרך, אך ידוע שהרוב קובע זה כלל שנוגע רק לתלמידי חכמים, ואותם אנשים מצמצמים את כל שאיפותיהם למקום מאוד שפל שמתבסס רק על מה שהם מסוגלים לתפוס באמצעות החושים, והרי ידוע שחושי האדם הם מאוד מוגבלים עד כדי כך שישנם בעלי חיים שמסוגלים לראות ולשמוע דברים שהאדם אינו מסוגל, ומכאן מוכח שמי שיבסס על חושיו את כל חלומותיו ושאיפותיו מובטח לו שהוא מצמצם בכך את כל מציאות חייו בכל התחומים למקום הרבה יותר נמוך ממה שהוא באמת מסוגל וצריך להגיע אליו. וידוע שהברכה הגדולה ביותר לה יכול האדם לזכות היא כש-ד' מקרבו אליו יתברך והקללה הגדולה מכולן היא במידה והוא מרחיקו כפועל יוצא ממעשיו הרעים ח"ו, כדכתיב: "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ד' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ד' עַד עוֹלָם" (דברים כג, ד), ללמדנו שהקב"ה מאס בעמים האלה עד כדי כך שלא נתן לטמאים האלה כל רשות להתקרב לעמו הנבחר ולהיטמע בתוכם. וידוע שהמשיכה לכל עניני החומר של העוה"ז מרחיקה את הנשמה מבוראה, ויוצא מכאן שבזכות הבחירה שניתנה לאדם כלולה בין היתר גם האפשרות לבחור בברכה או בקללה, כדכתיב: "הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה, וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ" (דברים ל, יט).
כל אחד שתופס את עצמו כאדם מוסרי צריך לקחת בחשבון שבית מפואר, מכונית יוקרה, בגדים מפוארים וכו' יכולים לנקר עינים של לא מעט אנשים שזהו חלום חייהם, והקנאה הזאת יכולה להוביל לעין הרע שיכולה להזיק לשני הצדדים ח"ו, ובכך יצא שכרם בהפסדם כשהם תפסו את הטפל ואיבדו את העיקר, שבגין דברים גשמיים, סופיים ובטלים הם עלולים לאבד דברים רוחניים, נצחיים והרבה יותר משמעותיים חוץ מאת אותם דברים גשמיים שהיוו את מושא הקנאה.
לעומתם ישנם לא מעט אנשים שעל אף העושר הגשמי בו זיכה אותם ד' החליטו לשמור על צניעות ופשטות ובחרו שלא להתבלט ולנקר את עיני אחיהם בעלי החובות שמצבם הכלכלי קשה ואף את בעלי ההכנסה הממוצעת, כמו אלה שחושבים שעובדת היותם עשירים אינה צריכה להיות ידועה לכלל הציבור. צורת החשיבה שלהם היא שונה לגמרי מאחר והם יודעים שאין הברכה שרויה אלא במה שסמוי מן העין.
אמר אחד הרבנים שהתיעץ עם רבו באשר לאיזה בית כדאי לו לקנות, ורבו אמר לו שזה צריך להיות בית שלא יהיה קשה לו לעזוב. ע"כ. ולענ"ד ההסבר לכך הוא שככל שהאדם שם דגש גדול יותר על הצד החיצוני והחומרי בחייו זה בא ע"ח הצד הפנימי והרוחני שבאופן טבעי נשאר לו פחות מקום. אם האדם מרשה לעצמו ליהנות בהגזמה מהעוה"ז ומכל הדברים הגשמיים שיש לו להציע יותר ממה שהוא באמת צריך לצורך עבודת ד' הוא יכול להישאב אליו מבלי לשים לב, ועל אדם כזה נאמר שתפס את הטפל ואיבד את העיקר. משל למה הדבר דומה? לאדם שקנה את המכונית היקרה ביותר בעולם ובמקום לנסוע בה ובכך לממש את יעודה הוא רק מתדלק ומנקה אותה ויושב בתוכה.
אחד היתרונות של האדם שניחן ביכולת התבוננות על כל המציאות שסביבו הוא שבשלב מסוים בחייו הוא מבין שלעובדה שבשונה מכל היצורים החיים רק היהודים קיבלו נשמה נצחית שהיא חלק אלוקה ממעל יש משמעות אדירה שאי אפשר להתעלם ממנה והשלכות מרחיקות לכת, ועם הזמן הוא מגיע לתובנות ולמסקנות המתבקשות בצורה שגורמת לכל מציאות חייו להתעלות. וזה אחד ההסברים לדברי חז"ל שהמשילו את המעבר של הצדיק מהעוה"ז לעוה"ב להוצאת שערה מכוס חלב שכבר בעוה"ז מילא את חייו בדברים שמחכים לו בעוה"ב, אלוקות, תורה, אורה, אמת וקדושה, כשההגעה לשם מהוה המשך ישיר לאורח החיים הקדוש שניהל בעוה"ז רק בעוצמות הרבה יותר גבוהות לאין ערוך.
גם כשהאדם מתכנן את חתונתו עליו לתת לשיקול הזה משקל חשוב, וכך להימנע מקיום חתונה נוצצת וראוותנית באולם מפואר עם מנות יוקרתיות בצורה שיכולה לגרום לניקור עינים שיגרום לקנאה שתגרום לעין הרע, וכל זאת אף אם רק אדם אחד עלול להצטער על כך שהוא לא יכל או לא יוכל לעשות חתונה בסדר גודל שכזה אע"פ שהיה מאוד רוצה בכך. כמובן שאין צורך לעשות חתונה פשוטה מדי, אלא שהאדם צריך להיות חכם ולמצוא את האיזון הנכון שיאפשר לאנשים ליהנות בחתונתו מחד ומאידך שזה לא יבוא על חשבון עין הרע שיכולה להזיק לבני הזוג ולגרום להם להתחיל את חייהם המשותפים ברגל שמאל ללא ידיעת הסיבה לכל אותן תקלות ובעיות בלתי צפויות שהם לא היו רוצים שיבואו עליהם כתוצאה מכך. ועוד שחבל מאוד לבזבז סכום גדול של כסף על ערב אחד אותו היו יכולים לנצל לטובת אינספור מטרות הרבה יותר חשובות.
ככל שהבית והרכב של האדם מפוארים יותר כך גדול יותר הסיכוי שהוא ישתעבד לעולם הזמני והשפל הזה וישכח מ-ד' והתורה הקדושה, ולא יראה כל סיבה להתפלל אליו יתברך. רש"י כותב שהקב"ה ברא את אימותנו הקדושות עקרות, שהרי הן היו יפות ועשירות ואם היה נותן להן גם ילדים הן לא היו מתפללות אליו, ובכך היו מפסידות את הזכות הגדולה ביותר שהאדם יכול להשיג בעוה"ז, להידבק ב-ד' ולהיות מחוברים אליו יתברך. וידוע שהקב"ה מתאוה לתפילתם של צדיקים ומכאן שהתיקון שהתפילה יוצרת בכל העולמות הוא עצום, שהרי היא לא רק האמצעי להשגת המטרה כמו שהרבה סוברים אלא מהוה תכלית חשובה מאוד בפני עצמה, שבאמצעותה מתקרב ומתחבר האדם לבוראו ומתוך כך כל מציאות החיים שבקרבו ומסביבו מתעלה.
זוכר שהתארחתי פעם בבית מפואר בשכונת היוקרה של העיר, וזה יכול היה להוות נסיון של קנאה לכל אדם שהיה רואה את כל הפאר וההדר מסביבו, אלא שלאחר כמה חודשים הצטערתי להתבשר שאותה משפחה פשטה רגל וירדה מנכסיה, ואם הייתי רואה לאיזה תנאים חדשים הם היו צריכי להתרגל, הצער שלי היה רק גובר, מאחר ולהם יהיה הרבה יותר קשה לרדת באיכות החיים אליה התרגלו לכל רמה שהיא פחותה מכך ביחס לאנשים שרגילים לגור באותה רמת חיים. וזאת אחת הסיבות שחז"ל הדריכו את האדם שלא ירגיל את עצמו לרמת חיים מפוארת מדי מאחר ואין לדעת מה ילד יום ואם יוכל להישאר באותה רמת חיים כל חייו, והנפילה מאותו צוק גבוה יכולה להוות נסיון קשה עבורו, לכן אל יביא האדם את עצמו לידי נסיון שלא יבוא לידי בזיון כנלמד מסמיכות שתי הברכות האלה בברכות השחר. אף אדם לא יכול היה להעלות על דעתו תחת איזה מכבש לחצים היתה נתונה אותה משפחה ואיזה קשיים היא חווה באותו בית מפואר בו הוא נמצא, מאחר והיצר הרע מציג לעיני האדם רק את הדברים שעלולים לגרום לו לחטוא בקנאה ואף לבוא בסוג של טרוניה כלפי שמיא: "למה להם מגיע ולי לא"? ובכך להפגין חוסר אמונה ובטחון בבורא עולם ופקפוק בטהרת כונותיו של הקב"ה שרואה את כל התמונה ורוצה את הטוב ביותר עבור כל אדם וגם עבורו. המוח האנושי עלול להשלים את שאר חלקי הפאזל של התמונה וכך לצרף ל"בית החלומות" גם חיי פאר ועוד כמה נכסים, רכבים ואפסים לחשבון הבנק, כשבפועל אם רק היה מודע לאמת המרה לא רק שלא היה מקנא בהם אלא שהיה מרחם עליהם, משתתף בצערם ומודה ל-ד' שהוא לא נמצא במקומם, כדכתיב: "טוֹב פַּת חֲרֵבָה וְשַׁלְוָה בָהּ מִבַּיִת מָלֵא זִבְחֵי רִיב" (משלי יז, א). אך את כל זה היצר הרע מעלים מפניו, וגם הם מצדם מנסים להחביא זאת, שהרי כביסה מלוכלכת אף אחד לא נוהג להוציא החוצה. ומי הוא אותו "חכם" שיקנא בהם במקום להשתתף בצערם?
האדם צריך לזכור שככל שהוא עולה גבוה יותר יש לו יותר מה להפסיד אם יפול ח"ו, וככל שהגובה רב יותר כך הנפילה יכולה להיות קשה וכואבת יותר, ובמיוחד לאנשים שלא מחוברים לבורא עולם, לתורה ולמצוות אלא מזהים את עצמם עם הגוף הגשמי שלהם והצד החומרי של העולם ובפרט עם הזוזים והנכסים שלהם, ואם הם מאבדים אותם הם עלולים לאבד את הטעם לחייהם ח"ו, וגם מכאן ניתן להתרשם מהחשיבות של דברי חז"ל: "דעת קנית, מה חסרת? דעת חסרת, מה קנית?", שחסרון הדעת במצב הזה יכול לעשות את כל ההבדל בין חיים למוות.
עלול האדם לחשוב בטעות שישנה סכנה דומה גם בכל הנוגע להתעלות רוחנית, אלא שאמנם כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו, אך מצד שני ככל שהאדם מתעלה כך במקביל הוא מקבל יותר כלים, כח ויכולות שעוזרים לו להתמודד עם היצר הרע, ויש לו יותר תורה, קדושה וסיעתא דשמיא, שהרי ד' אינו רוצה שהאדם ימשך יותר מדי לעניני העוה"ז פן ישכח את בוראו ומהתכלית לשמה נשלחה נשמתו לעוה"ז, אלא הוא יתברך מעונין שהאדם יהיה במגמה תמידית של התעלות בתורה, יראת שמים, רוחניות וקדושה.
ניתן ללמוד מכאן על כוחו של היצר הרע ועד כמה צריך להיזהר ממנו ומהאשליות שהוא מסוגל לטעת באדם, לשבש את סדר העדיפויות וסולם החשיבות של כל דבר וענין בחיים, לגרום לו לתפוס את אחד הדברים הטפלים והמאוסים ביותר כדבר החשוב והיקר מכולם, ולגרום לו לחשוב שהכסף הוא המפתח לאושר והשמחה בחיים, כשהמציאות הוכיחה שהאמת היא שמדובר באחת הטעויות הגדולות ביותר של האנושות בכל הזמנים, שכל עשיר מתודע אליה בשלב כזה או אחר אלא אם הוא לא נותן לכסף לסחרר ולנהל אותו אלא הוא זה שמנהל את הכסף ויודע בדיוק מהו מקומו בחיים, וכך הוא לא נותן לכסף להרחיקו מבורא עולם מהתורה והמצוות, נהפוך הוא, הוא הופך גם את הכסף הרב שזכה לו לעוד כלי כדי לעשות את רצון בוראו, לשמחו ולעשות לו יתברך נחת רוח. הוא נותן צדקה, תרומות ומעשרות וקונה ספרי קודש, תשמישי קדושה מפוארים, כלים ובגדים מכובדים לכבוד שבת וחג.
ואחת הראיות לכך היא שחלק גדול מהעשירים בעולם מספקים תעסוקה רבה לפסיכולוגים ולפסיכיאטרים. ומילא אדם שלא הגשים את "החלום" שלו להתעשר ויש לו עדין תקוה דמיונית שכאשר יתעשר בגשמיות גם האושר והשמחה יבואו כפועל יוצא מכך, אלא שאלה שכבר התעשרו מרגישים בחוש שעשו את אחת הטעויות הגדולות של חייהם, כשביזבזו חלק יקר ונכבד מחייהם להבל וריק לצורך מטרה שכלל לא עמדה בכל ציפיותיהם הגבוהות ולמעשה נחלה כשלון חרוץ ובגדה בהם, שהרי ידוע שבן הזוג שהשקר הצליח למצוא לעצמו כדי לעלות איתו לתיבת נוח הוא הפחת, שמאז הוא מתלוה אליו לכל מקום, והמשמעות היא שכל אדם שמכניס את השקר לחייו מקבל גם את הפחת בעסקת חבילה שלא ניתן להפרידה, והמציאות הוכיחה לאותם טועים שהעושר הדמיוני שהיוה את פסגת שאיפותיהם הביא אותם למצב של עוני שאין כדוגמתו כפי שלא חלמו בחלומות הגרועים ביותר שלהם, וגרמה להם להבין שאין כל קשר בין עושר חומרי לאושר רוחני ולמעשה מדובר בשני דברים מנוגדים שסותרים זה את זה באופן חד, ואז במקרה הטוב הם מתחילים לחפש תשובות ואם הם נאמנים לעצמם ולאמת שמתגלה להם הם מגיעים למסקנה המתבקשת והחד משמעית שהאמת לא נמצאת במגרש אלא בבית המדרש, לא בכנסת אלא בבית הכנסת, לא בחומריות אלא ברוחניות, לא בחיצוניות אלא בפנימיות.
חייב כל אדם לדעת שלא הגוף הגשמי הוא זה שמרגיש את כל התחושות הנפלאות של אושר, שמחה והתעלות רוחנית, אלא הנשמה האלוקית שנפח ד' בקרבו, שהרי עור ועצמות לא יכולים לחוש ולהביע רגשות מופלאים כמו אהבה, געגוע והתלהבות. וככל שהאדם חכם יותר הוא יהיה קשוב לקול הפנימי של נשמתו שדורשת קרבת אלוקים, תורה, מצוות ומעשים טובים, איתם יגיע האדם לרמות הגבוהות ביותר של אושר ושמחה בחייו, וכשיהיה לו קנין אמיתי של המציאות הרוחנית הזאת הוא לא יהיה מוכן להחליף ולו אות אחת של התורה הקדושה או שניה אחת של המצוה הכי קטנה בכל ההון הגשמי שיש בעוה"ז, שהרי גם אנשי העסקים הפחות מקצועיים מבינים שלא משתלם להחליף דבר קדוש, עליון ואינסופי בדבר שפל, בזוי וזמני.
באחת הדרשות ששמעתי סיפר הרב שנפגש עם הבעלים של אחד מאולמות האירועים, והתפלא לראות כיצד הוא זורק את הכסף לפח מיד לאחר שמקבלו מהלקוח, וכשהרב שאל לפשר הענין, הלה הסביר לו שהוא לא רוצה להרגיש שהכסף מנהל לו את החיים ושיש לו חשיבות גבוהה ומיוחדת עבורו מעבר למה שצריך להיות בפועל, ולכן תחילה הוא זורק את הכסף לפח כדי לקבע בנפשו עד כמה בזוי הוא בעיניו ורק אז מוציאו משם כדי לא לאבד את הצפון ולהסתנור מכל הכסף שהוא מרויח.
שבט לוי לא לקח חלק בשעבוד מצרים מאחר ומסרו נפשם לתורה**, כדאיתא במשנה: כָּל הַמְּקַבֵּל עָלָיו עֹל תּוֹרָה מַעֲבִירִין מִמֶּנּוּ עֹל מַלְכוּת וְעֹל דֶּרֶךְ אֶרֶץ*** (אבות ג, ה), ולכן גם לא היה מורשה לקחת מאוצרות מצרים, בדומה למפעל שפשט את הרגל שבעליו חילקו את כל הרכוש שנמצא בו לכל העובדים שלא קיבלו את שכרם ולספקים שהמפעל חייב להם כספים, אך לא לאנשים אחרים שלא מגיע להם דבר מכל זה ובכלל זה גם קרובי המשפחה של העובדים ועובדי עבר שהמפעל לא חייב להם דבר.
יצרו של קרח שהיה משבט לוי גבר עליו והוא התאוה לקחת מכל השלל הרב, כדאיתא במשנה: "הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם" (אבות ד, כא), והמעשה השגוי הזה כלל את שלושתם כמובא בספר "פרפראות לתורה" כנלמד מרה"ת של שמו: ק'נאה, ר'וממות, ח'מדה. ע"כ. וצעד זה נחשב לתחילת מפלתו. הקב"ה שהבחין עד כמה חומד קרח את האוצרות הגשמיים של מצרים החליט שהוא אמנם יקבל מהם אך גם יקבר יחד איתם. באותו זמן מערכת השיקולים של משה רבינו עבדה בצורה שונה לגמרי והוא התעסק בארונו של יוסף, ועל כך כתב החכם באדם: "חֲכַם לֵב יִקַּח מִצְוֹת" (משלי י, ח). ופירש"י שבזמן שכל ישראל היו עוסקים בביזת מצרים משה רבינו היה עוסק במצוות, כדכתיב: "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ" (שמות יג, יט). ואם כל ישראל היו מודעים לערך העליון של התורה והמצוות ודאי שהיו עוזבים את מצרים בלי לקחת אפילו כפתור והיו זורקים את עצמם על ד' יתברך, והשאלות הבאות היו מעסיקות אותם: איך זה מרגיש להיות לאהוב ולהידבק בבורא עולם? מתי נזכה לקבל את התורה הקדושה? מתי נוכל להיכנס לארץ המובטחת כדי לקיים בה את המצוות?
יוסף הצדיק שהיה המשנה למלך מצרים צבר שם הון עצום וחילק אותו לשלושה מטמוניות, קרח קיבל אחד מהם, את השני קיבל אנטונינוס והשלישי שמור לעתיד לבוא. וניתן ללמוד מכאן שהאדם לא צריך לשאוף להון ורכוש ברמה גבוהה יותר ממה שהוא באמת צריך לצורך עבודת ד', שהרי משיכה מוגזמת לצד החומרי של העוה"ז יכולה להרחיק את האדם מבוראו, מהאמת ומהתכלית, כאשר יש מציאויות מנוגדות שלא יכולות להתקיים בעת ובעונה אחת כמו אדם שאוהב, דבק ומשועבד ל-ד' יתברך ובמקביל רוצה ליהנות מכל ההנאות, התענוגים והבילויים שהעוה"ז יכול להציע. זה סותר את זה והאדם לא יכול להחזיק בחבל משני קצותיו אלא נדרש לבחור צד, ומכאן מובן מדוע הוא מקבל שכר גבוה במידה והוא עושה את הבחירה הנכונה, מאחר ואדם שמוותר על ההנאות הגשמיות של העוה"ז מוכיח עד כמה הוא אוהב את ד' ומוכן לוותר למענו יתברך, שהרי היצר הרע יודע לשלם במזומן אך אדם חכם יודע שכל העוה"ז אינו שווה ולו לחלקיק מזערי מכל השכר האדיר והנצחי שהוא עתיד לקבל לעתיד לבוא על כל עמלו, אך כמובן שעבד ד' אמיתי עושה את רצון בוראו שלא על מנת לקבל פרס אלא כדי לשמח את יוצרו ולעשות נחת רוח לקונו, וכדי להביא לתיקון עולם במלכות שדי, לקרב את הגאולה, ביאת המשיח ובנין ביהמ"ק השלישי שיהיה בנין עדי עד. ולכן ככל שהאדם משועבד יותר ליצר הרע ולנפש הבהמית שלו קשה לו יותר להקשיב לקול הפנימי שבוקע מתוכו, להרגיש את הנשמה הנצחית שבקרבו ולאפשר לה להתחבר ולהידבק בבוראה. ולעומתו אדם שזכה להכיר ולו במעט את בוראו וטעם את מתיקות התורה מבין שכל החומריות של העוה"ז לא תשוה ולו לרגע אחד של אהבה ודבקות ב-ד', ועיקר ההבדל הוא בדעת, כדאיתא במדרש: "דעה (דעת) קנית מה חסרת? דעה חסרת מה קנית?" (ויקרא רבה א, ו).
המילה "מריבה" אותיות ריב מה, כאשר ריב בלשון זכר נגמר תוך זמן קצר, אך מריבה בלשון נקבה, בדומה לאשה שמתעברת ויולדת שוב ושוב, נמשכת עוד ועוד משום ששני הצדדים זורקים עוד ועוד גחלים למדורה במקום לצנן אותה במים של ענוה, ויתור, איפוק, הבלגה והתגברות על היצר. ודעת זה דבר רוחני וככל שלאדם יש משיכה גדולה יותר לחומריות כך קשה לו יותר לקנות דעת כמו כל דבר רוחני ומופשט אחר, ומכאן מוכח שאילולא אותה תאות הממון של קרח הוא היה יכול להתמלא ביותר דעת שהיתה עוזרת לו להימנע מהמריבה עם משה רבינו, גדול הדור, שדבק בה מבלי לוותר עד שהאדמה פערה את פיה ובלעה אותו יחד עם כל רכושו ובני ביתו חוץ מבניו שהשכילו לעשות תשובה והצילו בכך את נפשם. ומכאן מוכח שללא דעת ומידות מתוקנות לא רק שכסף ורכוש, גדולים ככל שיהיו, אינם שוים אלא שהם יכולים לגרום יותר לנזק מאשר לתועלת.
____________________________________________
* בין אם יש לו משפחה ובין אם הוא גר שם לבד, שהרי כל אדם הוא עולם ומלואו.
** שהצילה אותם לא רק מפרעה אלא גם מחטא העגל וכך לוי הוא השבט היחיד שאף אחד ממנו לא חטא בחטא הגדול ביותר של ישראל בכל תולדותיו.
*** וגם: "אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל" (במדבר יט, יד), והרי חכמי הנגב נשאלו מה יעשה אדם ויחיה? וענו: ימית את עצמו, ונשאלו עוד מה יעשה וימות? וענו: יחיה את עצמו.
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (0)
