"לא תטה משפט לא תכיר פנים ולא תקח שחד כי השחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקם" (דברים טז,יט). '"לא תטה משפט" – כמשמעו. "לא תכיר פנים" – אף בשעת הטענות, אזהרה לדיין שלא יהא רך לזה וקשה לזה, אחד עומד ואחד יושב, לפי שכשרואה שהדיין מכבד את חבירו מסתתמין טענותיו. "ולא תקח שחד" – (ספרי) אפי' לשפוט צדק. "כי השחד יעור" – (כתובות קה) משקבל שחד ממנו אי אפשר שלא יטה את לבבו אצלו להפך בזכותו. "דברי צדיקם" – דברים המצודקים משפטי אמת' (רש"י). 'תנו רבנן: (דברים טז, יט) "כי השוחד יעור עיני חכמים" קל וחומר לטפשין, "ויסלף דברי צדיקים" קל וחומר לרשעים. מידי טפשים ורשעים בני דינא נינהו? אלא הכי קאמר: "כי השוחד יעור עיני חכמים" – אפילו חכם גדול ולוקח שוחד, אינו נפטר מן העולם בלא סמיות הלב. "ויסלף דברי צדיקים" – אפילו צדיק גמור ולוקח שוחד, אינו נפטר מן העולם בלא טירוף דעת' (כתובות קה,א-ב). התורה מצווה על איסור שוחד פעמיים, כאן אצלנו, ובשמות: “ושחד לא תקח כי השחד יעור פקחים ויסלף דברי צדיקים" (שמות כג,ח). מדוע התורה חוזרת פעמיים על אותו דבר? וכן מדוע כאן אומרת "חכמים", ובשמות "פקחים"? מסביר הגר"א: 'בפסוק "ולא תקח שוחד כי השוחד יעור עיני חכמים" וכו', ובפרשת משפטים כתיב "כי השוחד יעור פקחים”, ויש לבאר כי הדיין צריך להיות משכיל בב' דברים: א' לידע היטב איך הוא הדין של כל דבר, ב' להיות פקח בעניני העולם ותחבולותיו שלפעמים אף שהדין הוא כך, אך מי שהוא פקח בעניני העולם להבין הערמומיות יודע ומרגיש שהדבר אי אפשר להיות כמו שזה טוען, והוא על דרך מאמר חז"ל: אל תאמר אחתכנה ויהי' הקולר תלוי בצוואר העדים וכו' ע"ש. והנה בכל מקום דכתיב חכמים היינו בתורה, ופקחים היינו במילי דעלמא, והדיין הלוקח שוחד הנה השוחד יעור עיני שכלו, בין בחכמת התורה בין במילי דעלמא ולא ידע הדין' וכו'. (קול אליהו, קיז). נראה שדברי הגר"א האלו כבר נאמר במכילתא: '"ושחד לא תקח" שמא תאמר: הריני נוטל ממון ואיני מטה את הדין. תלמוד לומר: "כי השחד יעור עיני חכמים" בתורה. אתה אומר בתורה, או אינו אלא עיני חכמים כשמועו? תלמוד לומר: "כי השוחד יעור עיני פקחים” - אלו פקחי הדעת, שהן מטהרין ומטמאין מדעת עצמן'. (מכילתא מסכתא דכספא, פרשה כ' [שמות כג,ח]). הרי שהמכילתא מחלק בין חכמים שזהו בתורה, לבין פקחים שמכירים את המציאות (שיודעים מדעת עצמם להבדיל בין הדברים, וע"פ זה לפסוק האם זה טהור או טמא [שמזהים את הפרט שלפניהם ע”פ הכרתם את הדברים בעולם]). וכן אולי רמז בספרי אצלנו: '"כי השחד יעור" – אומר על טהור טמא ועל טמא טהור. "ויסלף דברי צדיקים" – אומר על אסור מותר ועל מותר אסור'. והרי מדובר במשפט, אז מדוע מכניס כאן ענייני פסיקת הלכה? אלא שבא לרמז שחכם זהו בתורה, ולכן מחבר לזה גם שמעוות את פסיקותיו בהלכה. נראה שרש"י רמז לזה שיש שני עניינים בדיין, שאומר: '"יעור פקחים" – אפילו חכם בתורה ונוטל שוחד, סוף שתטרוף דעתו עליו, וישתכח תלמודו, ויכהה מאור עיניו' (רש"י. שמות כג,ח). הרי שיש שני עניינים: דעתו ותלמודו, שדעתו זהו ההבנה של המציאות, ותלמודו זהו ידיעותיו בתורה. (ועיוורון זהו עונשו, ולא קשור ישירות לתהליך פסיקת הדין). [אמנם בגמ' זה מובא כשני דברים ע"פ חלקי הפס' שלנו: '… עיני חכמים" אפילו חכם גדול... סמיות הלב. "ויסלף דברי צדיקים" אפילו צדיק גמור... טירוף דעת' (כתובות שם), ולא משום שני הפס'? אלא שבגמ' לא מפורש באחד מהם ששוכח תלמודו, כך שאפשר שסמיות הלב וטירוף הדעת זה אותו דבר (או שיותר חמור. או שסתימת הלב זה שלא זוכר וטירוף זה שמתערבב אצלו הכל), שהכוונה בחכם לתלמודו, שתלמודו מסתתם וניטרף עליו (שזהו שמאבד תלמודו). אבל רש"י שמביא טרוף דעת ושכחת תלמוד, אולי רומז שיש שני עניינים, ולכן מוסיף את החכם בתורה, לפיקח שנאמר בפס', ואומר יחד שיש שני דברים שקורים: איבוד ההבנה והתלמוד]. אולי אפשר ע"פ זה להסביר את השינויים בפס': מדוע בשמות פותח ב"ושוחד" ואצלנו פותח ב"ולא תקח", וכן אצלנו נאמר "יעור עיני חכמים" ובשמות רק "יעור פקחים"? אלא שכשמדברים על פיקח במציאות העולם אז קודם פותחים ב"ושוחד", כדי להדגיש שנתינת הממון הזו נחשבת כשוחד ממש, שזה מרמז מדברים אל פיקח במציאות שבעולם, שלא יחשוב הפיקח שככה לא משחדים בעולם, לכן פותחים ומדגישים לו שזה שוחד. ואילו לחכם בתורה מדגישים בהתחלה "ולא תקח" כעין להדגיש את ההלכה 'הנוטל שכרו לדון, דיניו בטלים' (משנה בכורות ד,ו), שמקורו: 'מנהני מילי? אמר רב יהודה אמר רב: דאמר קרא (דברים ד, ה) "ראה למדתי אתכם" וגו', מה אני בחנם אף אתם בחנם' (בכורות כט,א). שבזה מרמזים שמדובר על חכם בתורה (כעין הפס' שממנו למדו שלא לקחת ממון לדון, שזהו שמשה לימד את התורה: "ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלקי לעשות כן בקרב הארץ אשר אתם באים שמה לרשתה”). ומה שאצל החכם נאמר גם "עיני", זה משום שאע"פ שיכל גם שלא להאמר, כיון שזה ברור (ולכן בפיקח זה לא נאמר), באה הדגשה של העין לרמז שזה מדובר בחכם בתורה, שכעין יש לו חיבור לעין של מעלה ע”י התורה, שנאמר על הדין בעולם: "עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה" (דברים יא,יב), 'מראשית השנה נידון מה יהא בסופה' (ר"ה ח,א). שבזה מרמז שמדובר על חכם בתורה – שפסיקותיו קשורות עם התורה שמחברת אותו לדון כרצון ה' (וכשלוקח שוחד פוגם בדבר זה).