בהמשך הגמרא מביאה הסתכלות לשונית נוספת למחלוקת. ישנה מחלוקת מפורסמת אם "יש אֵם למקרא" או "יש אֵם למסורת". המחלוקת קשורה בכך שיש לנו את הכתיב חסר הניקוד של התורה, ולעומתו את הקרי המקובל. הסוברים שיש להיצמד לצורת הקרי מכונים "אם למקרא", והסוברים שניתן להיצמד לצורת הכתיב ולקרוא על פיה בצורה שונה מהקרי המקובל מכונים "אם למסורת". 

חכמים סוברים שיש אם למקרא, ולפיכך יש לקרוא "ונָשַל" בבניין קל. הכוונה היא שמדובר בפועל עומד, המתפרש על הברזל עצמו שנפל. לעומת זאת, רבי דורש את המילה בשיטת "אם למסורת" וקורא "ונִשֵּל" - בבניין פיעל, המתייחס לפועל יוצא - הברזל התיז את העץ.

יש להעיר:

א. דווקא בצורת קל מצינו בשורש זה פועל יוצא. כך לדוגמה: "ונשל ה' גוים רבים ועצומים מפניך".

לכן פירש הרמב"ן בחידושיו: חכמים אינם מתכוונים שהנושא הוא הברזל, אלא הנושא הוא האדם החוטב. כלומר: "ו(האדם) נשל (התיז את) הברזל מן העץ". לעומתם, רבי סובר שאם כן יוצא שהברזל הוא מושא, והוא מצריך את מילת היחס "את" לפניה. לכן הוא דוחה פירוש זה וקורא "ונישל".

ב. רש"י פירש שם: "כשאתה קורא ונשל אתה מוסיף הברה של אל"ף או של ה"א בין נו"ן לשי"ן". רש"י בא להקל על הלומד ללא ניקוד. נכון שבפועל לא כותבים א' או ה' אחרי פה"פ של בניין קל, אך אותיות אלו מהוות את אם הקריאה המקובלת לכך. 

בדומה לכך משתמשת הגמרא פעמים רבות באימות קריאה לציון הקרי המדוייק, למרות שלא מקובל לכתוב אותם: "כתיב זֵר וקרינן זיר - זכה (ללמוד תורה ולקיימה) נעשית לו זיר, לא זכה נעשית לו זר". תוספת היו"ד נועדה להבחין שלפנינו צירה ולא קמץ. "כתיב כנגדו וקרינן כניגדו - זכה כנגדו. לא זכה - מנגדתו". כאן תוספת היו"ד נועדה להבחין שלפנינו שווא (!).

מכאן נעבור לפירוש הרמב"ם והר"ח בסוגיה:

לדעתם בכל מקרה כוונת הפסוק (והמשנה) היא שהברזל הוא זה שעף בהיפרדו מהקת. אלא שלדעת חכמים הברזל עף מחמת תנופת האוחז בקת, עוד לפני שפגע בעץ, ולדעת רבי הברזל פגע בעץ בחוזקה ומשם נשמט מקתו ועף.

הסברה במחלוקת היא:

לדעת רבי אם הברזל עף עוד לפני שפגע בעץ - סימן שלא היה מותקן היטב על הקת, ואין זה בגדר שוגג אלא קרוב לאונס.

לדעת חכמים - אם הברזל פגע בעץ ומשם עף - זה קרוב לאונס, שאין דרך להיזהר מכך (ומוסיף הר"ח שכך גם יחלקו במקרה שהביא רש"י, שהגרזן התיז שבב מהעץ שפגע. לרבי חייב גלות, לחכמים אינו חייב גלות, מאותם הסיבות).

ומאן לפירוש הפסוקים:

לדעת רבי: "ונשל הברזל מן העץ" - המתבקע. כלומר: הברזל עף מחמת העץ המתבקע בו הִכה.

לדעת חכמים: "ונשל הברזל מן העץ" - מקתו. כלומר: הברזל עף רק מחמת תנופת קת העץ, ולא מחמת הפגיעה בעץ.

שימו לב להבדל בין רש"י לרמב"ם בפירוש מילת השימוש "מן". לדעת רש"י משמשת המילה לציין חלקיות: הברזל העיף חתיכה מתוך העץ. לדעת הרמב"ם המילה משמשת לציון סיבה: הברזל עף מפני שפגע בעץ.

כעת יש לבאר לדעת הרמב"ם את ההבדל בין "אם למקרא" ו"אם למסורת". המלבי"ם הציע שלדעת הרמב"ם לא התכוון רבי להציע את הקריאה "ונִשֵּל" בפיעל, אלא "ונִשַּל" בנפעל.

כלומר: לדעת חכמים הברזל נפל מעצמו מהעץ, דבר המתאים למשמעות בניין קל - הפעולה כשלעצמה בפעיל (כביכול בחר הברזל מרצונו להתנתק מקתו).

לדעת רבי הברזל הועף, באופן סביל, מחמת כוח העץ שבו נתקע. לכך מתאים בניין נפעל הסביל.

לסיום, יש לציין שאי הבהירות בפסוק קשורה גם לכך שבעברית מקראית המילה "עץ" משמשת הן לציון עץ צומח (כהסבר רבי), והן לציון קרש (כהסבר חכמים).

בלשון חז"ל לעומת זאת ישנה הבחנה בין "אילן" - עץ צומח, לבין "עץ" - קרש.

ובהקשר זה נחתום בסיפור מקסים על המורה הדגולה, נחמה ליבוביץ' ז"ל. מעבר לבקיאותה והתמחותה העצומה בפרשנות המקרא - הייתה מחנכת ולימדה אותנו דרכי הוראה (לא אשכח את דפי התשובות שהראתה לי אמי שזכתה ללמוד אצלה. נחמה בדקה אותם ושרבטה בעץ אדום הערות חדות וחותכות, שנועדו לכוון לעיון - לדוגמה: "איקס" אדום גדול על קטע שלם, ולידו המילים: "לא נתבקשת להעתיק את כל דברי הרמב"ן, אלא לתמצת מה החידוש בדבריו" וכדומה):

בת שלושים, חבושה בכובע ברט שהיה לסמלה האופייני, נכנסה נחמה לכיתת הבנות החדשה בסמינר "המזרחי"... בלי הקדמות ובלי שום מילות פתיחה ביקשה מהתלמידות המופתעות לפתוח את החומש בתחילת פרשת "וירא".

"קראי", פנתה לאחת התלמידות. והתלמידה קראה:

"וירא אליו ה'... והשענו תחת העץ".

"עכשיו", אמר נחמה לתלמידה, "קראי את רש"י למילים: תחת העץ". התלמידה הנבוכה עשתה כאשר ציוותה עליה המורה וקראה בקול:

"תחת העץ - תחת האילן".

"כעת, תלמידות יקרות", אמרה נחמה, "אמורנה לי - מה קשה לרש"י בפירוש זה".

... "מה קשה לרש"י כשהוא מפרש "תחת העץ - תחת האילן", חזרה נחמה על השאלה.

היא ביקשה מכל אחת לכתוב תשובה במחברת...

לפתע הרימה אחת הנערות את אצבעה. לא מזמן עלתה לארץ מגרמניה, עולה חדשה, בקושי דברה עברית, בשקט, בשפה עילגת השיבה:

"תחת העץ - תחת האילן. לא מטריאל".

"נכון!" אמרה נחמה בחיוך גדול. סוף סוף ירדה מישהי לסוף דעתה. "רש"י מדגיש שהם ישבו תחת עץ חי".

 (מתוך הספר "נחמה" שכתבה חיותה דויטש).