בתנא דבי אליהו מסופר על אלקנה: '… כיוצא בדבר אתה אומר "ויהי איש אחד מן הרמתים צופים מהר אפרים ושמו אלקנה" וגו' (שמואל א א,א). אלקנה היה עולה לשילה ארבעה פעמים בשנה – שלשה מן התורה, ואחת שקיבל עליו הוא בנדבה, שנאמר "ועלה האיש ההוא מעירו מימים ימימה להשתחות ולזבוח לה' צבאו'ת בשילה" וגו'. עלה אלקנה ואשתו, ובניו ובני ביתו, ואחיו ואחיותיו, וכל קרוביו היו עולין עמו, ואמר להם: למדו דרך עבודה מן הכנענים ומן העכו"ם, שעשו דרך עבודה לע"ז שלהם אע"פ שהם הבל וריק. ק"ו שאתם צריכים לעשות דרך עבודה, ולעלות לפני ארון ברית ה' שהוא א'ל חי וקיים, בריך שמיה לעלם ולעלמי עלמיא. אמר להם שיעלו כולם עמו, וכשעולים עמו בדרך היו לנין ברחובה של עיר. והיו מתקבצין האנשים לבד, והנשים לבד, שכן האיש היה מדבר עם האיש והאשה עם האשה, וגדול עם הקטן, והיתה המדינה מרגשת. והיו שואלים להן: להיכן תלכו? ואומרים להם: לבית האלקים שבשילה, שמשם תצא תורה ומעשים טובים. ואתם למה לא תבואו עמנו ונלך ביחד? מיד עיניהם משגרות דמעות, ואומרים להם: נעלה עמכם! וכן אמר להם עוד הפעם, עד שעלו עמו לשנה הבאה חמשה בתים, ולשנה האחרת עלו עמו עשרה בתים, ולשנה האחרת הרגישו כולם לעלות והיו עולין עמו כמו ששים בתים. ובדרך שהיה עולה שנה זו אינו עולה לשנה האחרת, עד שהיו כל ישראל עולין, והיה אלקנה מכריע את כל ישראל לכף זכות, וחינך אותם במצות, וזכו רבים על ידו. הקב"ה שהוא בוחן לבות וכליות א"ל לאלקנה: אתה הכרעת את ישראל לכף זכות, וחנכת אותם במצות, וזכו רבים על ידך. אני אוציא ממך בן שיכריע את כל ישראל לכף זכות, ויחנך אותם במצות, ויזכו רבים על ידו. הא למדת בשכר מעשה אלקנה שמואל' וכו' (תנא דבי אליהו רבה ח). המדרש מביא שזכה אלקנה שיוולד ממנו שמואל בזכות שפעל לחינוך בנ"י למצוות. בתהלים מובא השוואה בין שמואל למשה ואהרן: “משה ואהרן בכהניו ושמואל בקראי שמו" וגו' (תהלים צט,ו). ודרש ר"י: '… ורבי יוחנן אמר: זרע ששקול כשני אנשים, ומאן אינון? משה ואהרן, שנאמר (תהלים צט, ו) "משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו"' (ברכות לא,ב). וזה לא רק ששקולים, אלא שיש דימיון וקשר בניהם ממש: 'הכי א"ר יוחנן: זקנה קפצה עליו, דכתיב (שמואל א טו, יא) "נחמתי כי המלכתי את שאול". אמר לפניו: רבש"ע, שקלתני כמשה ואהרן, דכתיב (תהלים צט, ו) "משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו" – מה משה ואהרן לא בטלו מעשה ידיהם בחייהם, אף אני לא יתבטל מעשה ידי בחיי' וכו' (תענית ה,ב). ממילא נראה שכמו שאצל שמואל יש קשר למעשה אביו, כך גם אצל משה ואהרן יש  קשר. שהנה מובא בגמ': '(שמות ב, א) "וילך איש מבית לוי" – להיכן הלך? אמר רב יהודה בר זבינא: שהלך בעצת בתו. תנא: עמרם גדול הדור היה, כיון שראה שאמר פרעה הרשע כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, אמר: לשוא אנו עמלין. עמד וגירש את אשתו. עמדו כולן וגירשו את נשותיהן. אמרה לו בתו: אבא, קשה גזירתך יותר משל פרעה... עמד והחזיר את אשתו. עמדו כולן והחזירו את נשותיהן. "ויקח"? ויחזור מיבעי ליה! א"ר יהודה בר זבינא: שעשה לו מעשה ליקוחין, הושיבה באפריון, ואהרן ומרים מרקדין לפניה, ומלאכי השרת אמרו (תהלים קיג, ט) "אם הבנים שמחה"... (שמות ב, ב) "ותרא אותו כי טוב הוא" תניא: ר"מ אומר: טוב שמו. ר' יהודה אומר: טוביה שמו. רבי נחמיה אומר: הגון לנביאות. אחרים אומרים: נולד כשהוא מהול. וחכמים אומרים: בשעה שנולד משה נתמלא הבית כולו אור, כתיב הכא "ותרא אותו כי טוב הוא", וכתיב התם (בראשית א, ד) "וירא אלקים את האור כי טוב"' (סוטה יב,א). בפס' מובא: “וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי. ותהר האשה ותלד בן ותרא אתו כי טוב הוא ותצפנהו שלשה ירחים" (שמות ב,א-ב). שמובא שלקח, ונולד לו משה שראו שהוא טוב. כך שנראה שבא לומר שיש קשר, שכיון שעמרם החזיר את אשתו, וכך עשו כולם, היה ראוי שיצא ממנו משה שהוא טוב ומיועד לגאולה וקדושה (=אור ונביאות). שכיון שהיה גדול הדור, ממילא היה מלמד את העם מצוות (ולכן עשו כמותו – שלמדו ממנו). ולכן כמו אצל אלקנה ושמואל יש זכות מעשה אבות, כך גם אצל משה. (אולי לכן גם קרה שהצפינה אותו שלושה חודשים, כרמז למתן תורה שהיה “בחודש השלישי” [שמות יט,א]). ואף יותר מזה, עמרם החזיר את אשתו, וזה קשור לזכות הגאולה ממצרים: 'דרש רב עוירא: בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים. בשעה שהולכות לשאוב מים, הקב"ה מזמן להם דגים קטנים בכדיהן, ושואבות מחצה מים ומחצה דגים. ובאות ושופתות שתי קדירות, אחת של חמין ואחת של דגים, ומוליכות אצל בעליהן לשדה. ומרחיצות אותן, וסכות אותן, ומאכילות אותן, ומשקות אותן, ונזקקות להן בין שפתים, שנאמר (תהלים סח, יד) "אם תשכבון בין שפתים" וגו'' וכו' (סוטה יא,ב). הרי שבזכות חיבור איש ואשתו והבאת בנ"י לעולם יש את הזכות ליגאל (שבחיבור איש ואשתו יש הבאת שכינה לעולם: 'דריש ר"ע: איש ואשה, זכו שכינה ביניהן' וכו' [סוטה יז,א], ושכינה בעולם – החיבור לה' בעולם, מביא טוב לעולם, ובפרט מביא גאולה לעולם, שזהו גילוי ה' בעולם [להיפך מגלות שזה הסתר פנים בעולם]). וכן מובא בהמשך: '(שמות א, טו) "ויאמר מלך מצרים למילדות העבריות" וגו' – רב ושמואל, חד אמר: אשה ובתה. וחד אמר: כלה וחמותה. מ"ד אשה ובתה – יוכבד ומרים, ומ"ד כלה וחמותה – יוכבד ואלישבע... פועה זו מרים, ולמה נקרא שמה פועה? שהיתה פועה ומוציאה את הולד. ד"א, פועה שהיתה פועה ברוח הקודש, ואומרת: עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל... (שמות א, כא) "ויהי כי יראו המילדות את האלקים ויעש להם בתים" – רב ושמואל, חד אמר: בתי כהונה ולויה, וחד אמר: בתי מלכות. מ"ד בתי כהונה ולויה: אהרן ומשה' וכו' (שם). הרי שבזכות הבאת בנ"י לעולם זכתה יוכבד שיצאו ממנה משה ואהרן. ואף מרים כיון שהיתה עוזרת בלידה, זכתה שתתנבא שיצא מושיעם של ישראל מיוכבד – כי יש קשר בין הבאת בנ"י לעולם והגאולה ממצרים. שפרעה גזר להשמיד את בנ"י כחלק מהגלות, והם עשו ההיפך (כרצון ה'), ולכן יש להם זכות לגאולה ממצרים – ביטול הגלות ממצרים. וממילא כמו שליוכבד היה את הזכות להביא את משה ואהרן, כך נראה שהיה זכות כזו גם לעמרם (שהחזיר את יוכבד), ולכן בזה דומה לאלקנה.