לא יחל דברו – המאחר לשלם נדרו נענש
ב"ה
מטות - פרשת
המקדש
לא יחל דברו – המאחר לשלם נדרו נענש
הרב ישראל אריאל שליט"א
ראש ישיבת המקדש
ויו"ר ומייסד מכון המקדש
הרשב"ם (ל, ב) על הפרשה כותב: 'וידבר משה אל ראשי המטות… הלך משה
ודבר אל ראשי המטות, שהם שופטים, להורות לישראל הלכות נדרים, ואמר להם: הקב"ה
ציוה לי שיקריבו נדריהם ונדבותם ברגל פן יאחרו נדריהם, לפיכך: איש כי ידר נדר לה'
[כגון] קרבן, או השבע שבועה לענות נפשו לאסור אסר'.
'לא יחל דברו - מוסב על הנדר, כלומר: לא יאחר את נדרו עד
לאחר הרגלים - כמו שציום הקב"ה, שכן פירוש - לא יחל, כמו: ויחל עד
בוש, ויחל עוד שבעת ימים, יחל ישראל אל ה' - ימתין ויחכה לו.
והמפרש לשון חילול לפי הפשט - טעות הוא בידו'. העולה מדבריו, שמהות הנדר
היא – תשלום מיידי.
ראה תנחומא (וישלח ח) מה אירע ביעקב כשאיחר לשלם את נדרו, והעונש הבא על
המאחר לשלם: 'ילמדנו רבינו: בכמה מקומות פנקסו של אדם נפתחת? כך שנו רבותינו:
בשלשה מקומות פנקסו של אדם נפתחת, היוצא לדרך יחידי, והיושב בבית המרועע, והנודר
ואינו משלם…
הוא שמשה מזהיר את ישראל דכתיב: כי תדר נדר וגו' כי דרש ידרשנו:
שני פעמים למה? אלא ללמדך: דורשו - ודורש עוונות אחרים עמו! וכן הוא אומר: ואחר
נדרים לבקר. ואמר רבי ינאי: הנודר ואינו משלם פנקסו מתבקרת לפני הקב"ה,
ואומר: היכן פלוני בן פלוני שנדר נדר ביום פלוני?
בא וראה, כשהלך יעקב לארם נהרים מה כתיב שם? - וידר יעקב נדר לאמר וגו'
(בראשית כח)… הלך ונתעשר, ובא וישב לו ולא שלם את נדרו. הביא עליו עשו ובקש להרגו
- נטל ממנו כל אותו דורון עזים מאתים - לא הרגיש. הביא עליו המלאך… ונעשה צולע.
כיון שלא הרגיש - באת עליו צרת דינה, שנאמר ותצא דינה, כיון שלא הרגיש - באת עליו
צרת רחל, שנאמר ותמת רחל ותקבר.
אמר הקב"ה: עד מתי יהא הצדיק הזה לוקה ואינו מרגיש באיזה חטא לוקה?
- הריני מודיעו! שנאמר ויאמר אלהים אל יעקב: קום עלה בית אל ושב שם!… אם את מבקש
שלא יגיעוך עוד צרה - קום עלה בית אל ועשה שם מזבח לאותו מקום שנדרת לי שם נדר!…
א"ל הקב"ה ליעקב: בשעת עקתא – נדרא! בשעת רווחא – שמטי! כשהיית בצרה
נדרת וכשאתה בריוח – שכחת!'
צא ולמד לדור תקומה, שזכה לשוב לארץ אבותיו - לירושלים ולמקום המקדש,
ובמשך אלפיים שנה עמדו והתפללו בתפילת שבת, ראש חודש ויום טוב: 'יהי רצון מלפניך
ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו: שתעלינו בשמחה לארצנו ותטענו בגבלנו – ושם נעשה לפניך
את קרבנות חובותינו, תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם'.
היש לך נדר גדול מזה בעת צרה, שכל ישראל אומרים: אם רק תעלינו מן הגלות
המרה לארץ ישראל – הננו מקבלים עלינו להקריב תמידים ומוספים בבית המקדש?!
והנה שמע ה' את תפילת ישראל ומילא את בקשתם, ואילו הם עסוקים בכל דבר
כגדול כקטן, חוץ מדבר אחד מלמא את נדרם והבטחתם: 'ושם נעשה לפניך את קרבנות
חובותינו!
מה הפלא שצרה רודפת צרה? אולי סוף סוף נרמז - כיעקב, שהביא עליו
הקב"ה צרה אחרי צרה, ומשלא נרמז נאמר לו: קום עלה בית אל… אשר נדרת לי שם
נדר…
